היכן לומדים לראות ולדבר כאמנים? מה מכתיב את הביקורת - האובייקט האמנותי או השיח הפרשני המדובב אותו? עד כמה משגיח המוזיאון על הדיבור המתאר ומפרש את מוצגיו? מהם השחקנים הראשיים בשדה האמנות, ומהם האינטרסים המשותפים והצולבים שלהם? האם הביקורת אפשרית בכלל בעידן שבו מתפרק המרחב הציבורי, והשדה האמנותי הופך לחסר מרכז מובהק ? ב'אימון לאמנות' נחשף מעמדה הכפול של האמנות. מצד אחד היא מתוארת כתחום מובחן של תרבות חזותית שבו מייצרים ומחליפים אובייקטים, טקסטים, טעמים, פרשנויות, עמדות ומעמד. בתחום הזה מוטלים תמיד על כף המאזניים היררכיות הטעם והסמכות, כמו גם הגבול המגדיר את התחום עצמו ("זה אמנות "זה לא אמנות"). מצד שני, האמנות נבחנת במגעיה עם זירות אחרות במרחב הציבורי שכל אחת מהן נאבקת על המעמד והפירוש של דימויים הבונים ומפרקים זהות, תודעה פוליטית וזיכרון משותף. "אימון לאמנות" הוא ספר על מוזיאון, מרחב, דיבור ומבט. הוא שואל על ארגון מרחב, התצוגה ומשטר, ראייה בתוך המוזיאון ובמרחב הציבורי שמחוצה לו, ובוחר כמקרה מבחן את המוזיאון הישראלי לסוגיו השונים ואת קהילת היוצרים החיה בצידו. הוא מספק תמונת מצב עדכנית של שדה התיאוריה והביקורת העולמי, על זרמיו השונים והאסכולות הרבות המצויות בו, אך גם מפריך את אפשרותה של אמנות ביקורתית בישראל. דגש מיוחד ניתן ב'אימון לאמנות' להתבוננות במעין מוזיאון חלופי שהקים רפי לביא בביתו ברחוב יונה הנביא 42 ושבו טופחה ושגשגה שושלת של יוצרים ששלטה באמנות שנות השבעים והשמונים בישראל. אמנים כמו מיכל נאמן, יאיר גרבוז, גדעון גכטמן ואביטל גבע נבחנים במסגרת זו כמספקים מודלים אפשריים של ביקורת ושיתוף פעולה. אריאלה אזולאי יצרה שילוב ייחודי של דיון תיאורטי, פרשנות וביקורת, שבאמצעותו אפשר להתבונן במערכת היחסים המסועפת והמורכבת המתקיימת בין האובייקט האמנותי, הצופה, הפרשן, הגוף, המרחב, והמדינה המבקשת לנהל את כל אלה. ד"ר אריאלה אזולאי היא חוקרת ומבקרת של התרבות החזותית. היתה אוצרת גלריה בוגרשוב בתל - אביב וכיום מכהנת כראש המחלקה ללימודים עיוניים והסמינר החדש בבית הספר לאמנות קמרה אובסקורה ומלמדת בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות, אוניברסיטת בר - אילן. היא עורכת כתב - העת "פלסטיקה"....

אריאלה אזולאי ועדי אופיר מציעים כאן בחינה מחדש של מבנה המשטר בישראל. הם מראים כיצד התפתחותו של "הכיבוש" ממצב ארעי לפרויקט רב עוצמה, ומפרויקט למשטר קבוע חוללה למעשה הפיכה משטרית במדינת ישראל. ממדינה שכל תושביה הם אזרחיות ואזרחים, גם אם לא שווי מעמד, הפכה ישראל למדינה אשר יותר משליש מהנשלטים הכפופים לה משוללים מעמד פוליטי. השינוי הזה התמסד בסדר משטרי חדש המתקיים כבר עשרות שנים ויש לו כושר שימור עצמי והגיון פנימי משלו – אי אפשר להתייחס אליו עוד כאל תאונה היסטורית או הרפתקה חולפת של המדינה היהודית. אזולאי ואופיר מציגים היסטוריה מקיפה וניתוח מבני של משטר הכיבוש ושל טכנולוגיות השליטה והממשל המיוחדות שהתמסדו בו. בשפה נקייה ככל הניתן מטרמינולוגיה ביטחונית ולאומנית רווחת הם מציעים דין וחשבון מפורט על ניהול המרחב והזמן בשטחים, מנתחים את האלימות כמערך שלטוני בפני עצמו ואת ההפרדה הם מציגים כשלובה במנגנונים של הכפפה ועירוב. אזולאי ואופיר טוענים שצריך להבין את משטר הכיבוש כחלק מן המשטר הישראלי, ולאור העובדה הזאת יש לפרש ולהגדיר מחדש את המשטר הישראלי עצמו. הם מבקרים את המודלים הקיימים לאפיון המשטר הישראלי ומציעים מסגרת מושגית חדשה לדיון המשטרי. מסגרת זו נשענת על ניתוח וניסוח מחדש של מונחים פוליטיים יסודיים כגון לאום, אומה, מדינה, ריבונות, משטר ושלטון. המחברים מתארים את המשטר הישראלי כמשטר מפוצל, שבו משטר כיבוש ומשטר דמוקרטי מתקיימים זה לצד זה בתוך מערכת אחת אך אינם מוטמעים זה לתוך זה. הם מראים כיצד הפיצול בין שני המשטרים והאלימות הנדרשת באופן קבוע כדי לייצבו מאפשרים לקשר ההדוק ביניהם להתקיים תוך שמירה על "ניקיון" יחסי של שתי צורות המשטר: שלטון חוק, כללי משחק דמוקרטיים ואפליה אתנית מדודה ומוגבלת בצד האחד; שלטון צווים, רודנות צבאית ומכונת הפרדות מרחבית-אתנית בצד האחר. במקום להציע מודל תיאורטי כללי ולבדוק את התאמתו למצב הקיים, המחברים מחלצים את דמות המשטר מתוך המציאות הפוליטית והשלטונית הקיימת. על בסיס אפיון המשטר הקיים הם מסמנים אופק אוטופי: תארו לעצמכם משטר שבו הלאומיות (כמו הדת) הופרדה מן המדינה באופן שמונע ממנה לשמש חוּפַּת הצדקה למעשי מדינה שאין להם כפרה. תארו לעצמכם מדינה שאזרחיה למדו לדבר זה אל זה באזרחית והלאומיות משמשת אותם כמשאב ומרחב של תרבות אנושית, מוסרית. תארו לכם מדינה שבה השלטון דואג לעניין המשותף, הכללי באמת, טובת הכלל....

אריאלה אזולאי מציגה נקודת מבט חדשה על ארבע שנים מכריעות בהיסטוריה של ארץ-ישראל/פלסטין. באמצעות קריאה בלמעלה מ-200 תצלומים נדירים מהתקופה המוצגים בספר, אשר רובם טרם הוצגו לציבור הישראלי, היא משחזרת את התהליכים שבסופם הפך הרוב הפלסטיני שישב בפלסטין-א"י למיעוט ואילו המיעוט היהודי כונן גוף פוליטי חדש ומשטר שבו רוב יהודי שולט במיעוט פלסטיני. רוב התצלומים המוצגים בספר נמצאו בארכיונים שונים של מוסדות היישוב והמדינה. באמצעות תצלומים אלה מדובבת אזולאי מראות וסיפורים שבמשך שנים נכחו בזיכרון הציבורי בישראל באופן חלקי – שתוקים, מוכחשים או מעוותים, דחוקים לשולי הסיפור ההגמוני על "בניין הארץ". אזולאי עוקפת בדרכה שני נרטיבים גדולים: הנרטיב הציוני, הנפרש מחלום שיבת ציון ועד התממשותו בהקמת המדינה, והנרטיב הפלסטיני (שאותו אימצו גם פוסט-ציונים רבים), המציב את הנַכְּבָּה כאירוע מכונן של הקיום והזהות הפלסטיניים אך מתעלם מתרומתו של האסון הפלסטיני לכינון המשטר הישראלי ולעיצוב דפוסי האלימות שלו. שני הנרטיבים הסותרים האלה מקבלים כמובן מאליו את קיומו של קו חלוקה נוקשה המפריד בין יהודים לערבים; מכיוון ששניהם מקבלים את החלוקה הזאת כעובדה מוגמרת הם אינם מסוגלים לשחזר את היווצרותה. זה הסיפור שאזולאי מבקשת לספר כאן מתוך התצלומים ובאמצעותם. הנכבה – האסון שהומט על הפלסטינים – מוצגת כאן כאירוע שאִפשר את ההפרדה, ואילו ההפרדה שהתקבעה מוצגת כאחראית לעובדה שהאסון הזה נתפס בעיני היהודים כמחירה הבלתי נמנע של המלחמה להשגת הריבונות היהודית, כאסון רק מנקודת מבטם של הפלסטינים. במקום "אסון מנקודת מבטם" מציעה אזולאי לראות אסון ממש ומפרשת את הפיכתו ל"אסון מנקודת מבטם" כמרכיב חיוני בכינון המשטר הישראלי. ...

הדמיון הוא יסוד בלתי נפרד מהחיים הפוליטיים, ובכל זאת רוב הזמן עקבותיו נמחקים. מה שנוצר זכותו הופך לחלק מטבע הדברים, ואלה נדמים כבלתי נמנעים, מציאות מהאפשרות לחולל בה שינוי עולה על כל דמיון. ספרה של אריאלה אזולאי מזמין אותנו להשתתף במאמץ לשחזר כמה מקווי-הדמיון הפוליטי המודרני, לזהות בו את חותמו של השלטון ולהשתמש בדמיון אזרחי כדי לחשוב מחדש את גבולות האפשרי. אריאלה אזולאי, מחברת הספר האמנה האזרחית של הצילום, אשר מיד עם תרגומו לאנגלית הוכר כאחד הספרים החשובים והמשפיעים ביותר בתחומו, ממשיכה בספר זה לפתח שפה חדשה כדי לחשוב את החיים האזרחיים בכלל ואת השימוש האזרחי בצילום בפרט. הספר משרטט אופק אזרחי לחיים יחד של תושבים החולקים אותו עולם, שותפים בעל כורחם למציאות שאותה הם מוזמנים לדמיין ולעצב מחדש. אזולאי נעזרת בצילום כדי לשחזר עולם שבו נקודות מבט מתחרות נאבקות זו בזו, כאשר אף אחת מהן, גם לא זו שהתמסדה כריבונית, אינה נהנית מיתרון שנקבע מראש. היא מציעה כאן בין השאר תשובה מקורית לשאלה מהו צילום. היא מבחינה בין הצילום, שהוא פרקטיקה, אירוע וסוג של יחס בין צלמ/ת, מצולמת, מצלמה וצופה, לבין התצלום , שהוא מוצר של הפרקטיקה הזאת ומצע ליחס הנבנה מחדש בין כל השותפים לה. הצילום נתפס כאן במפורש כעניין אזרחי ופוליטי, אך התפיסה הפוליטית הזאת של הצילום אינה מתנכרת לאיכויותיו האסתטיות ואינה מבטלת אותן. אזולאי מציעה להיפטר מהנטייה המופרכת לראות באסתטי והפוליטי שני קטבים של נגיוד המוציאים זה את זה. תחת זאת היא מציעה פרספקטיבה חדשה למחשבה על היחס בין הפוליטי לאסתטי כשני ממדים של הקיום יחד. בעשותה כן היא פותחת אופק חדש למחשבה על הממד החזותי של החיים הפוליטיים ועל האפשרות לקרוא מתוך העקבות המצולמים צורות שונות של שליטה, הישלטות ושותפות. כך למשל, במסה החזותית "ארכיטקטורה של הרס" מנתחת אזולאי את הופעתה של כיכר ציבורית מתוך מעשי ההרס שמחולל השלטון; בפרק "על תכונות הצילום" מדמיינת אזולאי תצלומים שלא צולמו. המחשבה עליהם מאפשרת לה קריאה מפתיעה בצלומים מוכרים בעקבות לאונס של נשים פלסטיניות בשלהי שנות ה-40....

אחרי רצח רבין, בשנים 1996 - 1995, קיימה אריאלה אזולאי 26 שיחות עם אנשי מקצוע שונים, שרואים משם את מה שלא רואים מכאן. חלקן התפרסמו במדור "עין בעין" בעיתון "העיר". בכל אחת מן השיחות נחשף אזור מסוים של שדה הראייה הקולקטיבי, ואזולאי מנסה להבין דרכן מה ניתן לראות מנקודת המבט הזאת ומה נסתר ממנה, במקרה או בעיקרון. איך זה נראה לך, לא מה דעתך על זה, אלא איך זה נראה לך מהעמדה, מהתפקיד, מהמקצוע, מהמיקום המרחבי שלך בזמן מסוים. איך הופכת אישה למטרה נעה, מה מרגיש צוללן כשהוא שוחה בחושך במים השמנוניים של נמל אויב, איך רואה ארכיטקט את הקרקע הבתולית של רמת הגולן, כיצד הופך העולם כולו לחלק מהקליניקה של רופא בארגון וולונטרי, איך מצלמים מלחמה? השיחות מלוות בתצלומים של מיקי קרצמן, עודד ידעיה, גדי דגון, מיכל היימן, אלכס ליבק ועוד. ד"ר אריאלה אזולאי היא חוקרת ומבקרת של התרבות החזותית. היתה אוצרת גלריה בוגרשוב בתל אביב וכיום מכהנת כראש המחלקה ללימודים עיוניים והסמינר החדש בבית הספר לאמנות קמרה אובסקורה, שם היא עורכת את כתב העת "פלסטיקה", מלמדת בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות, ומרצה באוניברסיטת בר - אילן. ביימה את הסרט "סימן משמים" וספרה "אימון לאמנות" יצא השנה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד....

ספר זה מציע שילוב נדיר בין תרבות חזותית, פילוסופיה ומחשבה פוליטית. אריאלה אזולאי קוראת בטקסטים של ולטר בנימין מבעד לדימויים החזותיים – תצלומים, ציורים, סרטים, מבנים וחפצים - שאליהם התייחס ובהם השתמש בכתיבתו. היא עוקבת מקרוב אחרי הדימויים שבנימין ראה והראה, וגם אחרי מה שהחמיץ או הסתיר, ומתעקשת להבין מדוע מסר בנימין תיאורים מוטים כל כך של מה שראה, מדוע השמיט פרטים, בלבל זהויות ותאריכים ושגה בציטוטים. התוצאה היא פרשנות מקורית ומרתקת של כמה מן הטקסטים המרכזיים של בנימין ושל כמה מן הטקסטים היותר אניגמטיים שלו. אריאלה אזולאי מציבה את יחסו של בנימין לצילום ואת האופן שבו התבונן בנראה כנדבך הכרחי להבנת כתביו השונים, והופכת אותם כך לעכשוויים ולרלוונטיים מתמיד. היא מציעה קריאה שונה לתפיסת ההיסטוריה, האלימות והמסורת של בנימין ומתפלמסת עם כמה מן התפיסות הרווחות במחקר בנימין בנושאים אלה, תוך פירוש מחדש של ביקורת המודרניות ומעמדה של יצירת האמנות. היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין מציע הרבה יותר מפירוש חדש להוגה מרכזי של התרבות המודרנית; הוא מעצב מסגרת מושגית לעבודה הפרשנית בתחום התרבות החזותית ולמשקל המכריע של זו במחשבה העיונית. סדרת ``פרשנות ותרבות`` בעריכת פרופ` אבי שגיא האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של כל אדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם כיצור חושב אינו מסתפק בעשייה; אדרבה, עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, והיא איננה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית. ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי. סדרת הספרים ``פרשנות ותרבות`` עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים שייכללו בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות. סדרת הספרים כולה מתייחדת בניסיון להציע קריאה פרשנית חדשה ומאתגרת....