היכן לומדים לראות ולדבר כאמנים? מה מכתיב את הביקורת - האובייקט האמנותי או השיח הפרשני המדובב אותו? עד כמה משגיח המוזיאון על הדיבור המתאר ומפרש את מוצגיו? מהם השחקנים הראשיים בשדה האמנות, ומהם האינטרסים המשותפים והצולבים שלהם? האם הביקורת אפשרית בכלל בעידן שבו מתפרק המרחב הציבורי, והשדה האמנותי הופך לחסר מרכז מובהק ? ב'אימון לאמנות' נחשף מעמדה הכפול של האמנות. מצד אחד היא מתוארת כתחום מובחן של תרבות חזותית שבו מייצרים ומחליפים אובייקטים, טקסטים, טעמים, פרשנויות, עמדות ומעמד. בתחום הזה מוטלים תמיד על כף המאזניים היררכיות הטעם והסמכות, כמו גם הגבול המגדיר את התחום עצמו ("זה אמנות "זה לא אמנות"). מצד שני, האמנות נבחנת במגעיה עם זירות אחרות במרחב הציבורי שכל אחת מהן נאבקת על המעמד והפירוש של דימויים הבונים ומפרקים זהות, תודעה פוליטית וזיכרון משותף. "אימון לאמנות" הוא ספר על מוזיאון, מרחב, דיבור ומבט. הוא שואל על ארגון מרחב, התצוגה ומשטר, ראייה בתוך המוזיאון ובמרחב הציבורי שמחוצה לו, ובוחר כמקרה מבחן את המוזיאון הישראלי לסוגיו השונים ואת קהילת היוצרים החיה בצידו. הוא מספק תמונת מצב עדכנית של שדה התיאוריה והביקורת העולמי, על זרמיו השונים והאסכולות הרבות המצויות בו, אך גם מפריך את אפשרותה של אמנות ביקורתית בישראל. דגש מיוחד ניתן ב'אימון לאמנות' להתבוננות במעין מוזיאון חלופי שהקים רפי לביא בביתו ברחוב יונה הנביא 42 ושבו טופחה ושגשגה שושלת של יוצרים ששלטה באמנות שנות השבעים והשמונים בישראל. אמנים כמו מיכל נאמן, יאיר גרבוז, גדעון גכטמן ואביטל גבע נבחנים במסגרת זו כמספקים מודלים אפשריים של ביקורת ושיתוף פעולה. אריאלה אזולאי יצרה שילוב ייחודי של דיון תיאורטי, פרשנות וביקורת, שבאמצעותו אפשר להתבונן במערכת היחסים המסועפת והמורכבת המתקיימת בין האובייקט האמנותי, הצופה, הפרשן, הגוף, המרחב, והמדינה המבקשת לנהל את כל אלה. ד"ר אריאלה אזולאי היא חוקרת ומבקרת של התרבות החזותית. היתה אוצרת גלריה בוגרשוב בתל - אביב וכיום מכהנת כראש המחלקה ללימודים עיוניים והסמינר החדש בבית הספר לאמנות קמרה אובסקורה ומלמדת בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות, אוניברסיטת בר - אילן. היא עורכת כתב - העת "פלסטיקה".