הביקורת נכתבה ביום רביעי, 8 ביולי, 2009
ע"י אביב וסתיו
ע"י אביב וסתיו
ספר רווי שנאה עצמית. אילו פסיכולוג היה קורא את הספר ורואה כיצד הכותבת "סטייל" ההיסטוריונים החדשים. מחטטת בתמונות וכשהיא מוצאת יבלת או גבנון או פצעון או חטוטרת היא ששה כמוצאת שלל רב. אילו פסיכולוג היה בודק זאת לעומק היה ממליץ על טיפול.
המחברת מבקשת לבודד את אירועי מלחמת העצמאות מן ההקשר הכולל שלהם ולתאר כאילו מלחמה זו לא הייתה אלא מסע של נישול- טבח- גירוש-ביזה כנגד האוכלוסיה התמימה של הכפריים שרק רצתה לחיות בשלום. היא מתעלמת במופגן מן ההקשר של מלחמת קיום בה נפלו כ-6000 ישראלים וביניהם 2000 אזרחים.
לערבים מיפו שאכן ברחו מבתיהם היא קוראת "מגורשים" ולתושבי השכונות היהודיות על גבול יפו שברחו מבתיהם היא קוראת "מפונים"
כאילו הערבים ישבו בבתיהם ובכפריהם לבטח ובאו הציונים וקטפו כפר אחר כפר ושמו אותו בסלסלתם כאילו היו פירות יער או דומדמניות ואז גירשו את הכפריים.
אולי את מתבלבלת בשנה, זו לא המאה ה-17 בה עלה ארנן קורטז מהים לעבר מקסיקו ובמסע של רצח- ביזה-שוד-הרס כבש את הממלכה האצטקית.
לא לארץ זרה הגענו (כפי שאת מנסה לתאר) אלא אל ארץ אבותינו. ולעבר אלו שקמו עלינו להכריענו - הונף אגרוף.
» ביקורות נוספות של אביב וסתיו
» ביקורות נוספות על אלימות מכוננת: 1947-1950 - גנאלוגיה חזותית של משטר והפיכת האסון ל'אסון מנקודת מבטם'
» ביקורות נוספות על אלימות מכוננת: 1947-1950 - גנאלוגיה חזותית של משטר והפיכת האסון ל'אסון מנקודת מבטם'
0 הקוראים שאהבו את הביקורת