התנ"ך של אמא
לא קראתי את "התנ"ך של אמא". התכוונתי לקרוא, אלא שהחל מהמילים הראשונות בכיתי אותו, צחקתי אותו, התרסתי כנגדו, הרחתי אותו, טעמתי אותו, רוויתי ונגסתי, מילה אחר מילה, כשהמילים נטמעות בי, ומאז שסיימתי את המילה האחרונה ועד לרגע זה, מלווים אותי האנשים, שמחומרי המציאות של ימיהם ולילותיהם ושמחותיהם וכאבם שזרה <mark>ורדה הורביץ</mark> את ספר התנ"ך שלה.
האנשים של הורביץ, משפחה ישראלית משכונת עולים חדשים

כמו רבים אחרים, אחד מהמשפטים שתפסו לי את העין בספר הוא "הכל אלוהים ברא בשלמות, רק את נפש האדם השאיר לאדם לברוא בעצמו, ותראי מה יצא..."

הרומן מתאר את חיה של נעמי, נשואה לא מאושרת, הנשלחת על-ידי אמה למשימת חייה - למצוא את אחיה שעבד עימו הקשר מזה זמן רב.
בספר שזורים מתחים שונים; חיי בורגנות מוסדרים לעומת אהבה סודית לגבר זר, שפה גלותית אסורה והשפה המותרת; שקרים וסודות לעומת האמת הכואבת.
כדי לא לה

ספר עם אמירה מורכבת, מסוכסכת עם עצמה,כמו החיים.
קווי העלילה פשוטים יחסית.
נעמי היא האחות הגדולה של חיים, ילדים למשפחה שעלתה מרוסיה.
בשלב מסוים בחייה של נעמי, חיים נעלם. העלמותו היא טרגדיה שמשפיעה על כל מרכיב במשפחה בדרך שונה.
אפשר גם לראות את העלילה כקורותיה של נעמי, ילדה שגדלה במסגרת לא תומכת, לאב שמרגיש כי מחויבותו היחידה היא להביא אוכל הביתה ,ואינו ער למתחולל אצל נעמי, חיים ואשתו.
והאם, נ

"הכל אלוהים ברא בשלמות, רק את נפש האדם השאיר לאדם לברוא בעצמו, ותראי מה יצא". מכל המרגליות היוצאות מפיה של רוזה שפיגל, אמא של נעמי, התחשק לי לתלות את המשפט הזה על המקרר במטבח. כי זה מה שרוזה, אשה אתאיסטית, מהגרת מרוסיה, אומרת לבתה, נעמי, כשהיא שולחת אותה לחפש את אחיה, שחזר בתשובה ונעלם לפני שנים. מרגע שנעמי , גיבורת התנ"ך של אמא, משילה מעליה את שמלת החשק שחורה שלה, ולובשת חצאית ארוכה, ויו

ספר הכולל את כל המרכיבים להיות ספר טוב כמו דור שני לניצולי שואה, ראשית העליה בשנות ה-50 וה-60,חזרה בתשובה. אח שנעלם ומחפשים אותו לאורך כל הספר בריכוזים החרדיים. לטעמי האישי חבל שהמרכיב של אהבה שחייב להיות בספר כזה בא לידי ביטוי דווקא באהבה בין הגיבורה ונער ערבי. פרט לפגם זה שיכול להיות שבעיני אחרים אינו מפגם כלל הספר מעולה. העלילה מושכת הכתיבה נאה ואטרקטיבית, התיאורים אותנטיים. הספר מסתיים בהפתעה

ההחלה של הספר נראית מבטיחה. גם גב העטיפה והעלילה שמופיעה בה. ההמשך, לצערי, לא עמד בציפיות.
העלילה לא מעניינת, השפה הכמו פיוטית נראית מאולצת והכתיבה לא קולחת. אני מאוד אוהבת רומנים משפחתיים שפותחים תיבות פנדורה משפחתיות. הבעיה כאן היא שתכולת התיבה פשוט לא מעניינת. חבל.