“על עטיפת הספר נראה אבשלום קור כשהוא מרסס כתובות גרפיטי על חומה שבסמוך אליה נמצאים בלוני גז. מה לא בסדר במשפט הנ"ל? 1. המילה הלועזית גרפיטי התגנבה למשפט בעברית שהנושא שלו הוא אבשלום קור. לא יעלה על הדעת! גרפיטי היא לא מילה עברית ולא יכולה להיכתב בנשימה אחת עם אבשלום קור. 2. לא 'עטיפת הספר' אלא 'כריכת הספר'. 3. זו לא חומה אלא סתם קיר. 4. לא 'מרסס כתובות' אלא 'מרסס מילים'. 5. זו סכנת נפשו”

“יום הזיכרון הוא יום שתמיד יש לו שני צדדים, מצד אחד כאב ומצד שני גם תקווה. יש משהו מאחד ביום הזה, שבנוסף על היותו תזכורת למחיר של החיים במדינה הזו - הוא גם עוצר אותנו ליממה ומאפשר להתנהג שונה מבדר"כ, לחשוב יותר לעומק ולהיזכר בדברים שחשובים לכולנו... כמו למשל השפה העברית. לפעמים אנחנו כל-כך רגילים לעברית כשפה האולטימטיבית לדבר, לכתוב, לקרוא, להתלונן בה ועליה, לאהוב ולשנוא... וכן גם לכתוב ביקורת בא”

“"אבשלום קור - מיסודם של שרה ושלמה קור" - כך נפתח הספר "יופי של עברית", וכבר בפתיחה אנחנו מקבלים דוגמא להומור האופייני של אבשלום קור, וזאת עוד בטרם התחלנו בקריאת הספר. אם שמות הפרקים הבאים נראים לכם מסקרנים, יתכן שהספר בשבילכם: - תינוק יוצא "דופן" - נולד בניתוח קיסרי - משפחת כהן ובנותיה - שמשון סימפסון והסמבטיון - 100=20 - אשכול של ענווים - תינוקות שאינם יונקים - "מתי מספר" הם אנשים”

“כן, אני יודעת שאני מוזרה. תודה. מה אמרת? כן, שמעתי על זה שאנשים בגילי לא אמורים לאהוב בלשנות, להתעסק בהטיות דקדוקיות, להעריץ אנשים כמו אבשלום קור ולהקשיב לפינה "באופן מילולי" בגל''צ. אז מה? זכותי. מדינה דמוקרטית, לא? אז לכל חובבי השפה העברית שביננו, לכל הפריקים המוזרים שיודעים תמיד מתי לומר "שתי" ומתי "שני" ולמה מטבע זה גם גדול וגם גדולה, ובאופן כללי לאנשים שאוהבים שנינות מגניבה – אחלה ספר ב”

“על עטיפת הספר נראה אבשלום קור כשהוא מרסס כתובות גרפיטי על חומה שבסמוך אליה נמצאים בלוני גז. מה לא בסדר במשפט הנ"ל? 1. המילה הלועזית גרפיטי התגנבה למשפט בעברית שהנושא שלו הוא אבשלום קור. לא יעלה על הדעת! גרפיטי היא לא מילה עברית ולא יכולה להיכתב בנשימה אחת עם אבשלום קור. 2. לא 'עטיפת הספר' אלא 'כריכת הספר'. 3. זו לא חומה אלא סתם קיר. 4. לא 'מרסס כתובות' אלא 'מרסס מילים'. 5. זו סכנת נפשו”

“יום הזיכרון הוא יום שתמיד יש לו שני צדדים, מצד אחד כאב ומצד שני גם תקווה. יש משהו מאחד ביום הזה, שבנוסף על היותו תזכורת למחיר של החיים במדינה הזו - הוא גם עוצר אותנו ליממה ומאפשר להתנהג שונה מבדר"כ, לחשוב יותר לעומק ולהיזכר בדברים שחשובים לכולנו... כמו למשל השפה העברית. לפעמים אנחנו כל-כך רגילים לעברית כשפה האולטימטיבית לדבר, לכתוב, לקרוא, להתלונן בה ועליה, לאהוב ולשנוא... וכן גם לכתוב ביקורת בא”

“"אבשלום קור - מיסודם של שרה ושלמה קור" - כך נפתח הספר "יופי של עברית", וכבר בפתיחה אנחנו מקבלים דוגמא להומור האופייני של אבשלום קור, וזאת עוד בטרם התחלנו בקריאת הספר. אם שמות הפרקים הבאים נראים לכם מסקרנים, יתכן שהספר בשבילכם: - תינוק יוצא "דופן" - נולד בניתוח קיסרי - משפחת כהן ובנותיה - שמשון סימפסון והסמבטיון - 100=20 - אשכול של ענווים - תינוקות שאינם יונקים - "מתי מספר" הם אנשים”

“כן, אני יודעת שאני מוזרה. תודה. מה אמרת? כן, שמעתי על זה שאנשים בגילי לא אמורים לאהוב בלשנות, להתעסק בהטיות דקדוקיות, להעריץ אנשים כמו אבשלום קור ולהקשיב לפינה "באופן מילולי" בגל''צ. אז מה? זכותי. מדינה דמוקרטית, לא? אז לכל חובבי השפה העברית שביננו, לכל הפריקים המוזרים שיודעים תמיד מתי לומר "שתי" ומתי "שני" ולמה מטבע זה גם גדול וגם גדולה, ובאופן כללי לאנשים שאוהבים שנינות מגניבה – אחלה ספר ב”