אני חייב להודות, שחמש שנים אחרי, כשאני כבר משוחרר מכבלי בית הספר וממסחטת ציוני הבגרויות, המחזה היה חזק יותר בעיניי.

מחזות הם לא כוס התה שלי, ובגלל זה כנראה שלעולם לא אתחבר לאלוהי התחום (שקספיר למשל), אבל אפשר להרגיש שעבור התקופה שבה המחזה נכתב והוצג בבימות ניו-יורק, הוא היה מהפכני, והציף שאלות חשובות בנושאים מרכזיים של אותה העת - כמו השחתתו של השקר במשפחה ובחברה המודרנית (דאז), וטיבה של המלחמה.

הספר all my sons היה הספר שהכניס אותי לקרוא אפילו יותר, קראתי גם לפני כן אבל האחד הזה הכניס אותי לתחום המחזות, אני לא אוהבת להופיע אבל לקרוא בשיעור בקול רעם את כריס גרם לי להתחבר לג'אנר ולרצות לעשות זו שוב, אהבתי מחזמרים אך זה הכניס לי את הקריאה לעניין. ספר מעולה. לא יודעת כל מי שבכיתה מתלונן עליו, ספר מלא בדרמה וקצת רומנטיקה שהכל נכנס ונזכר.

המחזה ״כולם היו בניי״, כמו שבטח ידוע לרבים מכם אשר בוגרי חמש יחידות אנגלית, נכנס לתכנית הלימודים באנגלית כבר לפני עידנים. היושן מורגש בין הדפים גם כשמדובר בספר חדש מבית הדפוס. תרשו לי לערער עליכם, מעריצי ארתור מילר אשר סוברים שזו קלאסיקה ספרותית. תרשו לי לערער - אפילו לחלוק, ואפילו להתנגד נחרצות.

המחזה ״כולם היו בניי״ נבחר להצטרף לתוכנית הלימודים, כנראה, מכיוון שהוא מכיל כמעט כל ״אלמנט ספרותי״