רונית, גיבורת הנובלה "המשתלה", היא צעירה בודדה המגיעה לעבוד במשתלה הממוקמת בשולי כביש ראשי. שם היא פוגשת גבר זר ובלתי מפוענח, ונלכדת בסבך של תשוקות המחפשות פורקן. יחסיה עמו הם מסכת של שתיקות, הזיות ושברים, הד לעולמה שלה. במרכזה של הנובלה השנייה, "מוגבל", ניצבת דגנית, חיילת צנומה בעלת חלומות גדולים, המשמשת כמזכירתה של קצינת שלישות תמהונית. היא מחפשת את דרכה בייאוש בחצר האחורית של צה"ל, מושלכת מתפקיד אחד למשנהו, מגורשת מבסיס לבסיס. ההוויה הצבאית מטעינה את היומיום השביר במתעתע ובמסויט. שתי הנובלות מתארות שלבים שונים בחניכתו של העצמי. מוגבל של אילה בן לולו הוא ספר הכתוב בתנופה אדירה: נוכחים בו תיאורים ריאליסטיים לעילא, לצד מבנים פנטסטיים ונפשיים. העולם המתואר בו קרוע, מפרפר, ויפה לאין שיעור. בני האדם, הצמחים ובעלי החיים, נעים בתוכו כעיוורים, נתקלים זה בזה, ונפצעים....

בְּיַלְדּוּת מְקֻצֶּרֶת כְּמוֹ בְּקוּרְס מְזֹרָז לְשִׁירָה תָּמִיד יֵשׁ מִי שֶׁיָּנִיף סַכִּין עַל הַדִּמְיוֹן, וִישַׁפְשֵׁף בַּחֲצִי לִימוֹן אֶת הַלֵּב הַמַּשְׁחִיר עַד שֶׁהוּא מַחֲוִיר מְאוֹד. ספר שיריה הראשון של אילה בן לולו, מביא איתו מעוף מרענן של דמיון אל השירה הישראלית הצעירה. המשוררת יכולה לדבר על עצמה דרך הקיפודה שבחצר, לתפוס שיחה עם הירח או להציג כדראמה את המציאות הפנימית של דיירי הבית. היא יודעת למשל איך קופצים ראש לתוך כוס מים, מה מרגישה חתולה שנולד לה עכברוש, או למה כדאי לדבר עם אנשים מצוירים. אולם אין זו רק פנטסיה לשמה, אלא פנס נוקב המאיר מציאות אישית וחברתית. בן לולו אינה חוששת לסמן מחדש את גבולות האני כחלק מסביבתו, וברבים מהשירים לתת קול לרעב קיומי של קבוצות שלמות – בני האדם, הישראלים או הנשים. "תְּנוּ לָנוּ מוּזִיקָה שֶׁהִיא תְּפִלָּה", היא מבקשת, "הַלְמוּת הַלֵּב בִּמְקוֹם תֻּפִּים... / אֲנַחְנוּ אִשָּׁה אַפְרִיקָאִית / רְעֵבָה..." "ילדות מקוצרת" מתייחד בדיבור חשוף שמסיר את הגנותיו, והדוברת בשירים אינה נותנת הנחות לעצמה ולרגשותיה גם בשירים הלא קלים העוסקים בבנה או באביה הנוטה למות. "...כְּשֶׁיּוֹרִידוּ אֶת הַגּוּפָה לַקֶּבֶר / אֲנַסֶּה לָרֶדֶת אִתָּהּ / אֲבָל גֶּבֶר שֶׁאֲנִי לֹא מַכִּירָה / יֹאחַז בִּי מֵאָחוֹר בְּחָזְקָה. / הוּא יְלַטֵּף אֶת עָרְפִּי / כְּמוֹ שֶׁמְּלַטְּפִים כֶּלֶב רַצְחָנִי / וְאַחֲרֵי הַהַלְוָיָה אֲנִי אֶעֱלֶה / אֵלָיו הַבַּיְתָה וְנִשְׁכַּב..." בהרבה הומור עצמי "ילדות מקוצרת" נוגע בכאבי החיים, מבלי להתרפק עליהם. אילה בן לולו נותנת קול גם לרגשות ה"לא תקניים" שלרוב אנו מסתירים, ומתמודדת איתם באומץ יוצא דופן ומעורר השתאות. אַ קְ וַ רְ י וּ ם כְּמוֹ מִישֶׁהוּ שֶׁנּוֹלַד מִן הַיָּם, מִתְגּעַגְּעֵ לשֶַּׁקֶט שֶׁל המַַּיםִ, חֶצְיוֹ יָם וְחֶצְיוֹ יַבָּשָׁה, כָּכָה יוֹם אֶחָד רָאִינוּ אוֹתְךָ, יֶלֶד בֶּן שְׁנָתַיִם וָחֵצִי בְּתוֹךְ אַקְוַרְיוּם גָּדוֹל שֶׁל דָּגִים, נוֹשֵׁם שָׁם בְּשֶׁקֶט. וְלֹא הֵבַנּוּ אֵיךְ אַתָּה יָכוֹל. בַּהַתְחָלָה הוֹצֵאנוּ אוֹתְךָ, אֲבָל מֵרֶגַע שֶׁנִּסִּיתָ אֶת זֶה רַק רָצִיתָ לַחְזֹר — אַהֲבָתֵנוּ הָיְתָה רוֹעֶשֶׁת מִדַּי. אילה בן לולו, ילידת ראשון לציון, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות. סיפורים ושירים פרי עטה התפרסמו ב"קשת החדשה", "שבו", "הליקון", "הו!", "מאזנים" ו"מעריב". היא בוגרת מסלול עריכה ותרגום של מכללת עלמא ובוגרת כיתת השירה העברית-ערבית של הליקון 2006. בן לולו היא אם לילד אוטיסט ואת השנים האחרונות הקדישה לפיתוח תכנית טיפול ייחודית עבורו. "ילדות מקוצרת" הוא ספר שיריה הראשון. ...

את חוף עג'מי כתבתי לפני שנים רבות על חוף הים, למן שעות אחר הצהריים ועד לשקיעה, ותחילתו במעין דיווח על חוויה חושית הגובלת בהתגלות רוחנית. אני זוכרת כיצד לחצתי כנגד ברכיי את פנקסי השחור והקטן, וכתבתי בתוכו בקדחתנות בולענית ובכתב חרטומים שאת חלקו לא פענחתי מעולם. אגב, ברבות השנים גיליתי שרבים מבולמוסי הכתיבה הקדחתניים הללו אינם קריאים כלל עבורי; כגפרור שבער עד תום, נותר בהם כתב היד מעוקם ופריך ובלתי נהיר. החול החם הלך והתקרר תחת כפות רגליי ורק נהמת גלים חרישית נותרה מן הים הגלי שאט–אט האפיר ונעלם אל תוך החשיכה. ישבתי על החול וראיתי כיצד החוף השוקק ילדים וקייטנים משנה פניו אל מול עיניי והופך למעין יצור בין ערביים רך ומוזר ולא מוכר. אל תוך היסודות הללו נוצקה אחר כך כמו מאליה נפש הסיפור, והרי הוא לפניכם. ...