את חוף עג'מי כתבתי לפני שנים רבות על חוף הים, למן שעות אחר הצהריים ועד לשקיעה, ותחילתו במעין דיווח על חוויה חושית הגובלת בהתגלות רוחנית. אני זוכרת כיצד לחצתי כנגד ברכיי את פנקסי השחור והקטן, וכתבתי בתוכו בקדחתנות בולענית ובכתב חרטומים שאת חלקו לא פענחתי מעולם. אגב, ברבות השנים גיליתי שרבים מבולמוסי הכתיבה הקדחתניים הללו אינם קריאים כלל עבורי; כגפרור שבער עד תום, נותר בהם כתב היד מעוקם ופריך ובלתי נהיר.
החול החם הלך והתקרר תחת כפות רגליי ורק נהמת גלים חרישית נותרה מן הים הגלי שאט–אט האפיר ונעלם אל תוך החשיכה. ישבתי על החול וראיתי כיצד החוף השוקק ילדים וקייטנים משנה פניו אל מול עיניי והופך למעין יצור בין ערביים רך ומוזר ולא מוכר. אל תוך היסודות הללו נוצקה אחר כך כמו מאליה נפש הסיפור, והרי הוא לפניכם.