סיימתי אתמול את הספר הזה מתוך תחושת בהילות גדולה, מתוך לחץ, חרדה, אימה אפילו, והיה לי דחוף מאוד להגיע אל הסיום הברור, אל חוף המבטחים, אל פתרון כלשהו, או התרה, או רווחה אפילו שתגיע. אני רק לא בטוחה שהגיעה, לא לגמרי, לא באופן ברור. הספר הזה הוא כולו נופל אל הסדקים של הבין לבין, הולך על דרכים לא סלולות, לא ישרות לגמרי, הוא מתעתע, מעורפל, מטושטש מבחינה מציאותית. כלומר, יש דברים שהם ברורים מאוד, ולפחות

ביום חורף קר, לאו דווקא מלווה בגשם וסופות רעמים נפלתי למשכב.
לבד הייתי בבית הסטודנטים הגדול. חברי עזב מוקדם בבוקר והבטיח כי יגיע לקראת הערב, הכי מאוחר בשעה שש משום שיש לו כמה מבחנים חשובים.
יש שאריות ספגטי במקרר אז תחממי לך קצת במיקרו והקומקום החשמלי עמד למרגלותי בחדר שהרהיט היחידי בו היה מזרן זוגי שאילתר ברגע האחרון לכבוד ביקורי החשוב מישראל.
הנהנתי בחולשה וליפפתי את עצמי בשמיכת הצמר העבה.
שי

יש מה לשפר.
כקורא מנוסה אני חש לאחר קריאת מספר עמודים ולעיתים אפילו מספר שורות אם זה ספר שכתב סופר או ספר שנכתב על ידי "כתבן"...(מי שעדיין אינו בשל בכתיבתו)
לעניות דעתי ספרי ביכורים לא בהכרח מצביעים על כשרון כתיבה ופה זו כתיבה של כותבת שנראה שיש לה כשרון אבל נדרש עוד משהו שעדיין לטעמי חסר .