הַמּוֹרֶה לְעִנְיְנֵי רוּחַ אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִפְתֹּחַ אֶת הַגּוּף,
שֶׁצָּרִיךְ לִנְשֹׁף, לְהַרְחִיב אֶת הַלֵּב, לְהַרְפּוֹת
אֶת הַגֵּו, לַעֲצֹם עֵינַיִם וְלִנְשֹׁם, לֹא לִדְאֹג.
רוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת בְּתוֹכוֹ וּמוֹסְרוֹת מֵידָע אֲוִירִי,
הָרִפּוּי אֶפְשָׁרִי.
מוֹרֵה הָרוּחַ אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים שֶׁרַק הוּא שׁוֹמֵעַ,
לְמָשָׁל, אֵיךְ גּוֹבְרוֹת דְּפִיקוֹת הַלֵּב. אֲנִי חוֹשֵׁשׁ,
הוּא אוֹמֵר, שֶׁאַתְּ מְסָרֶבֶת לִזְרֹם, כְּמוֹ יָם, כְּמוֹ דָּם,
זֶה קְצָת מֻגְזָם, אַתְּ לֹא יַלְדָּה קְטַנָּה, כְּבָר מִזְּמַן
אַתְּ מוּכָנָה לְהִתְחַכֵּךְ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים,
בַּתַּחְתּוֹנִים.
הַמּוֹרֶה סוֹגֵר אֶת הַתְּרִיס, מְכַבֶּה אֶת הָאוֹר,
חֹשֶךְ עִוֵּר מִתְפַּשֵּׁט וְחוֹדֵר
וּכְבָר אִי אֶפְשָׁר לַחְזֹר, וְעוֹד מֻקְדָּם לָנוּחַ,
מֵהָרַעַד הָרָם שֶׁל הַגּוּף, מֵהָעִנְיָן הַגָּדוֹל שֶׁל הָרוּחַ.
בלשון רוויה כאב והומור, בכנות החושפת כמה קצר המרחק שבין בקשת קרבה ובין אינטימיות כפויה, מתוך התבוננות במשקעי העבר ובפירות המאמץ הנפשי להתבגר, ענת לוין משרטטת דיוקן שירי נבון ונוגע ללב של אשה צעירה המפלסת את דרכה בחיים ובונה לעצמה עולם, שבו האהבה אינה איום או מטבע עובר לסוחר, כי אם בית, מקום מנוחה ומרפא.
רק רגע גוף הוא ספר השירה השלישי של ענת לוין, אחרי אנה מסתובבת לאט (אחוזת בית, 2007) ומפה לפה (קשב לשירה, 2013), ולאחר ספר הפרוזה הארכיברית (אפיק, 2015).