“כשאתם רואים את הכריכה הזאת, עולם אסוציאציות שלם מתעורר במוחכם. שם הסופר מוטבע בזהב וגדול פי כמה משם הספר? מדובר בתרנגולת המטילה ביצי זהב ומוכרת אותן במיליונים גם אם הביצים לא ממש עשויות זהב. פיטר ג'ימס הוא מן הסופרים האלה, שעל כריכת הספר שלהם כתוב: "רב המכר השישי" עוד בטרם נמכר עותק בודד. פיטר ג'יימס הוא אביו מולידו של רב פקד רוי גרייס מן העיר ברייטון והוב בסאסקס שבדרום מזרח אנגליה, שתי הערים שחוברו להן יחדיו. הנקודות החשובות ביותר בקורותיו של גרייס ומאפייני ספריו הם אלו: 1. כל שמות הספרים מכילים את המילה "מוות" על הטיותיה השונות. 2. אשתו של גרייס, סנדי, נעלמה לפני תשע שנים בערך. 3. בספרים האחרונים התאהב גרייס בקליאו, מנתחת בחדר המתים, שהיא יפהפיה ומוכשרת כמו כל גיבורות ספרי הקלישאה. (אני מכירה כמה מוכשרות ויפהפיות, אבל לא באותה אישה). 4. החבר הטוב של רוי גרייס הוא גלן רובינסון, שחור העור, שגר בביתו בשל תהליכי הפרידה מאישתו ותמיד מבלגן את אוסף הדיסקים של גרייס. 5. פיטר ג'יימס מצליח למלא הרבה מאוד עמודים וספריו עבי כרס (עורך קפדני היה מקצץ בהצלחה בעודף המילים בלי לפגוע בעלילה). 6. פיטר גיימס הוא מן הסתם אבי אבות הקלישאה (אני מכירה עוד כמה סופרים בינוניים כמוהו, אבל חיוכו הזחוח אינו מעיד על הכרה בעובדה מצערת זו). ולכן כל הצוות של רוי גרייס זוכה לאיפיונים קבועים ומגוחכים. ניק ניקול תמיד עסוק בבנו התינוק, בלה מוי תמיד זוללת שוקולדים, גלן רובינסון תמיד רב עם ארי ומבלגן את הדיסקים, נורמן פוטינג תמיד זורק הערות חסרות טקט, שאינן מתיישבות עם הפוליטיקלי קורקט ויש גם אוסף של פסיכיאטרים משטרתיים מוזרים. 7. התיאורים הקלישאתים של גרייס יכולים להתחרות באלה של דן בראון (שאותו אני קוראת עכשיו) ועליהם יקבלו שניהם פרס הצטיינות. כי רמת הכתיבה, איך להגיד בלי לפגוע, אף פעם לא תעבור את רמת הכתיבה של נער לא מוכשר במיוחד בכיתה חית. 8. ולמה אני קוראת את ספריו של פיטר ג'יימס? כי הוא מעניין הרבה מעבר לרמת הספר הבינונית מינוס. הנעליים האדומות והפתייניות שעל הכריכה הן-הן ליבו של הספר ורוצחנו המכובד נקרא: "איש הנעליים". אני לא יודעת איזה נעליים אתם נועלים, ידידי. אני מניחה שאם אתם בני עשרים עד שלושים אתם יכולים להתהלך על פני האדמה הטרושה בנעלי אצבע בשלושים שקל. אם אתם קצת מבוגרים יותר, אתם בוודאי נועלים נעלי ספורט או נעליים אחרות שמחירן הוא בסביבות שלוש מאות-ארבע מאות שקלים. אבל הנשים בברייטון והוב, שהיא עיר סתמית ולא ממש עשירה, נועלות נעלי מעצבים! 21 חנויות של נעלי מעצבים שמחירם 400-1000 פאונד, בעיר המונה כ-250,000 תושבים. מכאן, שבעיר תל אביב, בירתנו האופנתית, היו צריכות להיות לפחות 40 חנויות של נעלי מעצבים, ולא מעצבים צנועים ומקומיים, אלא מעצבי צמרת שמיד נמנה את שמותיהם. מוגזם על פי כל קנה מידה ומתאים יותר לניו יורק. אבל מה לא עושים כדי לייצר סיפור על פטישיזם פסיכולוגי? ועכשיו אמנה לכבודכם כמה ממעצבי הנעליים, שכמה מהם מוכרים לכם בוודאי: ג'ימי צ'ו, מנולו בלאניק, מארק ג'ייקובס, קורט גייגר, כריסטיאן לובוטין ואניה הינדמארץ'. כל הנעליים עם עקב סטילטו של 13 סנטימטר, רק המחשבה עליהן עושה לי כאב גב! ג'יימס זורק אל זירת הסיפור שלושה חשודים בסדרת הפשעים. אלא שביחד איתם הוא זורק חופן של רמזים שלא נותנים מקום רב לטעות. וכך, סביר להניח, שאם אתם לא ממש בורים בתהליכים ובטריקים של סוגת ספרי המתח, תבינו כבר במחצית הספר הכרסתן הזה מי עשה מה ומי עשה משהו אחר. אולי תהיה גם הפתעונת וטוויסט קטן, אבל בהחלט לא תפלו מהכיסא (אני לא נופלת מפני שאני נוהגת לקרוא בשכיבה). בחלק מספריו של ג'יימס יש איזה ערך מוסף. רוכשים פיסות ידע בתחומים מסויימים. מצער מאוד שהספר הזה הגביה את השכלתי רק בגובהן של עקבי סטילטו. רשימת התודות בסוף הספר תופסת כמה עמודים, קשה להבין איך נוצר ספר כזה עם עוזרים רבים כל כך (חבל שג'יימס לא מתייעץ איתי). מספרי גמור ומסור. מישהו מעוניין? ********************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************** ידידי המשבחים! חן חן לכם! יש לי באג-סימניה שלא מאפשר לי לכתוב תגובות מהמחשב בבית! זו הסיבה שאני לא עונה לכם ולא מודה. בכל פעם שאני לוחצת על "הוסף תגובה" (לא חשוב תגובה לאיזו ביקורת) עולה לי בחזרה הדף הראשי. כך שכל התגובות שאני כן מגיבה הן ממחשב אחר. חג שמח לכם ותוסיפו להתענג על נעליים גבוהות. גם אני חושבת שנעלי עקב הן יפות מאוד, אבל לצערי לא בשבילי. &&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&& אני עונה פה בגלל הבאג... נתי, הבאג שלי חי וקיים כבר כמה חודשים, ככה שאין סיכוי שימות בקרוב. עולם, אני מתה על התגובות שלך... יעל, השאלה היא אם מדובר במעצבים מקומיים כדוגמת אדי כלאב או שני בר, או במעצבים בינלאומיים כדוגמת ג'ימי צ'ו ומנולו בלאניק. נדמה לי שבתל אביב אין יותר מארבע חמש חנויות של מעצבים בינלאומיים.”

“אני 1.52 ואני לא נועלת עקבים. ניסיתי. יש לי שקית מלאה בעקבים (שלפי הספר, כנראה אורך העקב הוא 13 ס"מ) נטושה בארון. לא הצלחתי להתחבר להתלהבות סביב שופינג, איפור ונעליים. הספר גרם לי להגיד על כך "תודה לאל". העלילה מספרת על מקרי אונס המתקשרים למקרי אונס שהתרחשו לפני מספר שנים. יש מעברים בפרקים בין העבר להווה והם דווקא קלילים ולא מעמיסים על הקריאה. החשוד (שעליו עליתי מהר מאוד) סובל מטראומת ילדות שהובילה אותו להיות אובססיבי כלפי נעלי נשים ולשנאה עזה כלפיהן. כמו כן בספר זה אנו זוכים להצצה לחייהם של גרייס וסנדי, איך חיו וקצת מידע על הסיבות לעזיבתה. הייתי שמחה לראות יותר אפיון פסיכולוגי של החשוד, יותר מידע על עברו ופחות סיפורי רקע שאינם קשורים, הרגשתי שחסר מידע ובכללי הסיפור שלו היה הכי מעניין ודווקא אותו ג'יימס לא פיתח. הרגשתי כאילו הוא מנסה למרוח את העלילה וחבל, כי ההתחלה סוחפת מאוד. לדעתי, יש לספר פוטנציאל גדול שלא מומש. הרעיון מעניין, הביצוע פחות. בכל מקרה, אפשר לדלג על הספר ולהמשיך לספר שאחריו. לא תפספסו יותר מדי. אי אפשר לדרג אבל הספר קיבל אצלי 3 כוכבים קטנטנים.”

“פיטר ג'יימס הוא סופר מעולה. הוא יודע לבנות עלילה, לבנות דמויות ולרדת לפרטים היכן שצריך ולדלג היכן שלא. הבעיה היא- שהעלילה דומה מאוד בכל ספריו. כך גם הדמויות. ספריו האחרונים לא מחדשים כלום, ונראים כאילו הם חזרה אחד על השני עם שינויים קטנים וקוסמטיים. ושלא כמו סופרים אחרים, למשל הרלן קובן, אצל ג'יימס זה מרגיש מתאמץ מדי. אישית גם מפריע לי תמיד הסוף של העלילה בספריו, שלא כל כך אמין כמו שאר הספר וחבל. הקריאה זורמת והפרקים קצרים כמתבקש. זאת הסיבה שלא הפסקתי באמצע ונתתי 3 כוכבים.”

“ספר מתח טוב, מרתק ומעביר היטב את הזמן. יש בו אינסוף דמויות ותיאורים של חשודים, קורבנות בעבר ובהווה וחוקרי משטרה, וכל פרק כמעט מציג דמויות חדשות, תעלומה נוספת וחוסר בהירות. רק ב-50 העמודים האחרונים של הספר (שאורכו כ-480 עמודים!) מתחילים להיסגר כל הקצוות. אלו גם העמודים המותחים והסוחפים ביותר.”

“כשאתם רואים את הכריכה הזאת, עולם אסוציאציות שלם מתעורר במוחכם. שם הסופר מוטבע בזהב וגדול פי כמה משם הספר? מדובר בתרנגולת המטילה ביצי זהב ומוכרת אותן במיליונים גם אם הביצים לא ממש עשויות זהב. פיטר ג'ימס הוא מן הסופרים האלה, שעל כריכת הספר שלהם כתוב: "רב המכר השישי" עוד בטרם נמכר עותק בודד. פיטר ג'יימס הוא אביו מולידו של רב פקד רוי גרייס מן העיר ברייטון והוב בסאסקס שבדרום מזרח אנגליה, שתי הערים שחוברו להן יחדיו. הנקודות החשובות ביותר בקורותיו של גרייס ומאפייני ספריו הם אלו: 1. כל שמות הספרים מכילים את המילה "מוות" על הטיותיה השונות. 2. אשתו של גרייס, סנדי, נעלמה לפני תשע שנים בערך. 3. בספרים האחרונים התאהב גרייס בקליאו, מנתחת בחדר המתים, שהיא יפהפיה ומוכשרת כמו כל גיבורות ספרי הקלישאה. (אני מכירה כמה מוכשרות ויפהפיות, אבל לא באותה אישה). 4. החבר הטוב של רוי גרייס הוא גלן רובינסון, שחור העור, שגר בביתו בשל תהליכי הפרידה מאישתו ותמיד מבלגן את אוסף הדיסקים של גרייס. 5. פיטר ג'יימס מצליח למלא הרבה מאוד עמודים וספריו עבי כרס (עורך קפדני היה מקצץ בהצלחה בעודף המילים בלי לפגוע בעלילה). 6. פיטר גיימס הוא מן הסתם אבי אבות הקלישאה (אני מכירה עוד כמה סופרים בינוניים כמוהו, אבל חיוכו הזחוח אינו מעיד על הכרה בעובדה מצערת זו). ולכן כל הצוות של רוי גרייס זוכה לאיפיונים קבועים ומגוחכים. ניק ניקול תמיד עסוק בבנו התינוק, בלה מוי תמיד זוללת שוקולדים, גלן רובינסון תמיד רב עם ארי ומבלגן את הדיסקים, נורמן פוטינג תמיד זורק הערות חסרות טקט, שאינן מתיישבות עם הפוליטיקלי קורקט ויש גם אוסף של פסיכיאטרים משטרתיים מוזרים. 7. התיאורים הקלישאתים של גרייס יכולים להתחרות באלה של דן בראון (שאותו אני קוראת עכשיו) ועליהם יקבלו שניהם פרס הצטיינות. כי רמת הכתיבה, איך להגיד בלי לפגוע, אף פעם לא תעבור את רמת הכתיבה של נער לא מוכשר במיוחד בכיתה חית. 8. ולמה אני קוראת את ספריו של פיטר ג'יימס? כי הוא מעניין הרבה מעבר לרמת הספר הבינונית מינוס. הנעליים האדומות והפתייניות שעל הכריכה הן-הן ליבו של הספר ורוצחנו המכובד נקרא: "איש הנעליים". אני לא יודעת איזה נעליים אתם נועלים, ידידי. אני מניחה שאם אתם בני עשרים עד שלושים אתם יכולים להתהלך על פני האדמה הטרושה בנעלי אצבע בשלושים שקל. אם אתם קצת מבוגרים יותר, אתם בוודאי נועלים נעלי ספורט או נעליים אחרות שמחירן הוא בסביבות שלוש מאות-ארבע מאות שקלים. אבל הנשים בברייטון והוב, שהיא עיר סתמית ולא ממש עשירה, נועלות נעלי מעצבים! 21 חנויות של נעלי מעצבים שמחירם 400-1000 פאונד, בעיר המונה כ-250,000 תושבים. מכאן, שבעיר תל אביב, בירתנו האופנתית, היו צריכות להיות לפחות 40 חנויות של נעלי מעצבים, ולא מעצבים צנועים ומקומיים, אלא מעצבי צמרת שמיד נמנה את שמותיהם. מוגזם על פי כל קנה מידה ומתאים יותר לניו יורק. אבל מה לא עושים כדי לייצר סיפור על פטישיזם פסיכולוגי? ועכשיו אמנה לכבודכם כמה ממעצבי הנעליים, שכמה מהם מוכרים לכם בוודאי: ג'ימי צ'ו, מנולו בלאניק, מארק ג'ייקובס, קורט גייגר, כריסטיאן לובוטין ואניה הינדמארץ'. כל הנעליים עם עקב סטילטו של 13 סנטימטר, רק המחשבה עליהן עושה לי כאב גב! ג'יימס זורק אל זירת הסיפור שלושה חשודים בסדרת הפשעים. אלא שביחד איתם הוא זורק חופן של רמזים שלא נותנים מקום רב לטעות. וכך, סביר להניח, שאם אתם לא ממש בורים בתהליכים ובטריקים של סוגת ספרי המתח, תבינו כבר במחצית הספר הכרסתן הזה מי עשה מה ומי עשה משהו אחר. אולי תהיה גם הפתעונת וטוויסט קטן, אבל בהחלט לא תפלו מהכיסא (אני לא נופלת מפני שאני נוהגת לקרוא בשכיבה). בחלק מספריו של ג'יימס יש איזה ערך מוסף. רוכשים פיסות ידע בתחומים מסויימים. מצער מאוד שהספר הזה הגביה את השכלתי רק בגובהן של עקבי סטילטו. רשימת התודות בסוף הספר תופסת כמה עמודים, קשה להבין איך נוצר ספר כזה עם עוזרים רבים כל כך (חבל שג'יימס לא מתייעץ איתי). מספרי גמור ומסור. מישהו מעוניין? ********************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************** ידידי המשבחים! חן חן לכם! יש לי באג-סימניה שלא מאפשר לי לכתוב תגובות מהמחשב בבית! זו הסיבה שאני לא עונה לכם ולא מודה. בכל פעם שאני לוחצת על "הוסף תגובה" (לא חשוב תגובה לאיזו ביקורת) עולה לי בחזרה הדף הראשי. כך שכל התגובות שאני כן מגיבה הן ממחשב אחר. חג שמח לכם ותוסיפו להתענג על נעליים גבוהות. גם אני חושבת שנעלי עקב הן יפות מאוד, אבל לצערי לא בשבילי. &&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&& אני עונה פה בגלל הבאג... נתי, הבאג שלי חי וקיים כבר כמה חודשים, ככה שאין סיכוי שימות בקרוב. עולם, אני מתה על התגובות שלך... יעל, השאלה היא אם מדובר במעצבים מקומיים כדוגמת אדי כלאב או שני בר, או במעצבים בינלאומיים כדוגמת ג'ימי צ'ו ומנולו בלאניק. נדמה לי שבתל אביב אין יותר מארבע חמש חנויות של מעצבים בינלאומיים.”

“אני 1.52 ואני לא נועלת עקבים. ניסיתי. יש לי שקית מלאה בעקבים (שלפי הספר, כנראה אורך העקב הוא 13 ס"מ) נטושה בארון. לא הצלחתי להתחבר להתלהבות סביב שופינג, איפור ונעליים. הספר גרם לי להגיד על כך "תודה לאל". העלילה מספרת על מקרי אונס המתקשרים למקרי אונס שהתרחשו לפני מספר שנים. יש מעברים בפרקים בין העבר להווה והם דווקא קלילים ולא מעמיסים על הקריאה. החשוד (שעליו עליתי מהר מאוד) סובל מטראומת ילדות שהובילה אותו להיות אובססיבי כלפי נעלי נשים ולשנאה עזה כלפיהן. כמו כן בספר זה אנו זוכים להצצה לחייהם של גרייס וסנדי, איך חיו וקצת מידע על הסיבות לעזיבתה. הייתי שמחה לראות יותר אפיון פסיכולוגי של החשוד, יותר מידע על עברו ופחות סיפורי רקע שאינם קשורים, הרגשתי שחסר מידע ובכללי הסיפור שלו היה הכי מעניין ודווקא אותו ג'יימס לא פיתח. הרגשתי כאילו הוא מנסה למרוח את העלילה וחבל, כי ההתחלה סוחפת מאוד. לדעתי, יש לספר פוטנציאל גדול שלא מומש. הרעיון מעניין, הביצוע פחות. בכל מקרה, אפשר לדלג על הספר ולהמשיך לספר שאחריו. לא תפספסו יותר מדי. אי אפשר לדרג אבל הספר קיבל אצלי 3 כוכבים קטנטנים.”

“פיטר ג'יימס הוא סופר מעולה. הוא יודע לבנות עלילה, לבנות דמויות ולרדת לפרטים היכן שצריך ולדלג היכן שלא. הבעיה היא- שהעלילה דומה מאוד בכל ספריו. כך גם הדמויות. ספריו האחרונים לא מחדשים כלום, ונראים כאילו הם חזרה אחד על השני עם שינויים קטנים וקוסמטיים. ושלא כמו סופרים אחרים, למשל הרלן קובן, אצל ג'יימס זה מרגיש מתאמץ מדי. אישית גם מפריע לי תמיד הסוף של העלילה בספריו, שלא כל כך אמין כמו שאר הספר וחבל. הקריאה זורמת והפרקים קצרים כמתבקש. זאת הסיבה שלא הפסקתי באמצע ונתתי 3 כוכבים.”

“ספר מתח טוב, מרתק ומעביר היטב את הזמן. יש בו אינסוף דמויות ותיאורים של חשודים, קורבנות בעבר ובהווה וחוקרי משטרה, וכל פרק כמעט מציג דמויות חדשות, תעלומה נוספת וחוסר בהירות. רק ב-50 העמודים האחרונים של הספר (שאורכו כ-480 עמודים!) מתחילים להיסגר כל הקצוות. אלו גם העמודים המותחים והסוחפים ביותר.”