מדף הספרים של דימה - הספרים שדירג


כאן נמצאים הספרים שקרא והדירוג שנתן לכל אחד מהם.


דימה
בן 40
פתח תקוה



Simania RSS

מדף הספרים של דימה - הספרים שדירג


מיין לפי: הצג כ:
"אני שומע אותה יוצאת מהמקלחת, ויכול ממש לראות, דרך הקיר, איך היא מברישה את השיער הארוך שלה, פורמת את הקשרים עד שהוא נהיה חלק. אני שומע אותה מדברת, לא ברור עם מי. אני לא מבין אף מילה, אבל הטון מוצא חן בעיני. מלא מרץ, דעתני, נכון תמיד לפרוץ בצחוק. אני חושב לעצמי: גם היא לבד בבית. בדיוק כמוני." עמיר ונועה, זוג סטודנטים, עוברים לגור יחד בפעם הר
אט - אט, בנשימה ארוכה, במונולוג אחד ושלושה ספורים, נפרשות תולדותיה של משפחת אופים. יחסים מורכבים של אבות ובנים, אהבת - אם ואהבת אשה. סיפור של שכול ומסירות, כאב וזיכרון, מירושלים והגליל של ראשית המאה עד לכפר בשפלה של שנות השבעים. כל זה בכתיבתו הכנה, רבת ההמצאה והדמיון, של מאיר שלו, שכבשה את לב הקוראים ב"רומן רוסי".
"הוא לא האמין שבן אדם יכול להסתובב עם כאלה מחשבות בראש ואף אחד לא רואה כלום" אמנון גאוכמן, רופא בן 37 מבאר שבע, נשוי ואב לשניים, נתקל באחד הימים בעותק ישן של "הפרוטה והירח" ומתחיל לקרוא בו. סיפורו של הבריטי, שנוטש יום אחד את משפחתו שבלונדון ועובר לפריז בלי להשאיר עקבות, מטלטל את עולמו המסודר. יש כאלה שחומקים באישון לילה ומשאירים מכתב,
"אותו הים" הוא רומן נועז וחדשני שכמוהו לא כתב עמוס עוז עד היום: רומן הקובע לעצמו את חוקי - המשחק שלו, ובתוכם הוא פורץ הרבה מוסכמות. זהו ספרו המשחקי ביותר של עמוס עוז. האם המתה, הבן האובד, האב החי עם חברתו הצעירה של בנו, ודמויות אחרות, כולם מדברים זה עם זה כל הזמן כאילו היו בחדר אחד, ולפעמים כאילו הם כולם מכורבלים במיטה אחת. העלילה המוזרה
אחד מטובי המספרים העברים מחדש את ספרו הנודע שבו עיצב עיצוב אמנותי את תקופת ההתיישבות ההמונית של שנות החמישים. הרומן זכה בשעתו בהצלחה רבה ובפרס אוסישקין. כן הופיע בתרגום ספרדי. הומחז והוצג ב"הבימה" ובתרגומו האנגלי בלוס-אנג'לס והצרפתי בפאריס. עיבוד ובחלקו חידוש הנוסח שהופיע ב- 1954 בספרית הפועלים.
כלום לא קרה ברחוב השר משה בשיכון המפד"ל הרמת–גני של תחילת שנות ה-60. כלום לא קרה בדירות הקטנות והצפופות, כלום לא קרה תחת עצי השסק בגינות הזעירות, כלום לא קרה בצריף הירוק של בית הכנסת, כלום לא קרה במכולת סחופת הלכלוך של השפיצרים, כלום לא קרה ב'סלון יפה' שבסלון של יפה, באמת כלום. אבל כל מה שלא קרה היה נורא מצחיק. וזה למרות שדיירי השיכון, ר
מוסא, נער רגיש ופקוח עין, יליד שכונת התקווה, מגולל בלשונו שלו, בסגנון ציורי ומחוספס, את סיפור ילדותו והתבגרותו בשכונה, בשנות השבעים. משחקי הילדות, הלימודים ב"חדר" של ה"מורי", ההשפלות, העלבונות, האלימות הקשה, האהבה הראשונה, הכיסופים למקום אחר, הרחק מן העליבות והעוני המדכא של השכונה - כל אלה מועלים בספר בעוצמה נדירה, המשלבת אכזריות ופיו
שרידי השואה וחוקריה ניצבים אלמים במאמציהם הנואשים להעביר לדורות הבאים את אימתה ולקחיה של אותה תקופה. פרימו לוי (1919 - 1987), כימאי יליד טורינו ששרד מן התופת, זיעזע קוראים ומתעניינים ברחבי העולם ביצירות הפורצות את חומות השחור והשכול. בלשונו הפשוטה והפיוטית, בחום האנושי השופע, הוא מאיר שביב של תקווה וחושף את האדם שלא נשחק ושמר על צלמו.
"באחד משני חדרי הרווקות תלו הבחורות בסתר, על חוטים שהן מתחו תחת למיטות, תחתוניות משי וכותנות לילה מהבית, שמהן לא יכלו להיפרד לטובת מחסן הבגדים. כל עוד גרו באוהלים וברפת נטולת הפרטיות, החביאו אותן בתרמיליהן; עכשיו לבשו אותן וחוו שוב, כמו בברית המועצות, ריגוש מחתרתי. "הביתה הוא סיפורו של קיבוץ מלידתו עד מותו. זהו סיפורם של אנשים שע
יומנו של איש תמהוני, יליד מושבה ותיקה בגליל, שבמרכזו פרשיות יחסים עגומות וקומיות כאחד, בינו ובין אמנית תל - אביבית, ובינו ובין אמו, אשה בעלת שרשים עמוקים בתרבות הארצישראלית. סיפור על בדידות ועל כמימה למגע אנושי בהוויה של ניגודי ערכים.
כשבקיוסקים של תל אביב מכרו גזוז אדום ומתוק מתוך מכל זכוכית, כשבבתים בישלו בפתיליות ושתו תה דרך קוביית סוכר, כשעגבניות אכלו רק בקיץ ואבטיח קר היה מעדן, כשילדים הלכו בחולות הלוהטים שלושה קילומטר בשביל שיעור פסנתר, כשנסעו לדמשק במכונית כדי לשתות שם תמרהינדי, כשילד עם חצי גרוש בכיס היה ילד עשיר ומאושר, כשחשוב היה לדעת אנגלית כדי להסת


©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ