מדף הספרים של srullik - הספרים שדירג

שלוש הפעימות של 'עץ, בית, טקס' מתרחשות זו אחר זו, באותה סביבה ישראלית, מאמצע שנות ה-90 ועד כעשר שנים לאחר-מכן. הן חולקות דמויות משותפות אחדות (כולל דמות משנית ההופכת להיות מרכזית ושבה ונבלעת בשוליים האגביים), וגם שורת דימויים ומחוות; אך בעיקר הן נקראות זו מול זו, כי הן שלוש וריאציות, המאירות אחת את האחרת, על מצבים של אובדן, התרחקות ונתק.

``האופסימיסט``, ספרו של אמיל חביבי. חתן פרם ישראל לספרות לשנת 1992, הופיע לראשונה במקורו הערבי ב1974 - , ותוך זמן קצר זכה למקום של כבוד בספרות הערבית המקומית והכלל ערבית, ואף תורגם ל15 - שפות. זוהי סאטירה עזה שבמרכזה סעיד, פלסטיני מצפון הארץ, שלאחר שוך הקרבות של 1948 - 9 מנסה לשתף פעולה עם השלטון היהודי במדינה החדשה, אך מוצא את עצמו בין הפטיש וה

זה התחיל כשיואל, חברו הטוב של רופא הנפש אלחנן, הציג בפניו את יעל, החברה שלו. וכשהתפנתה דירה מול החלון שלהם, עבר אליה אלחנן בעידודו של חברו. מאז, חמש שנים הוא חי את חייהם של יואל ויעלי יותר מאשר את חייו, עקב בסתר אחר דירתם המוארת מחלון דירתו המוחשכת. וכשיואל נהרג בתאונה התאבלו עליו אלחנן ויעל יחד, וכעבור שנה הוא עבר לגור איתה. שנים היה

"אמי טבעה בלילה של ה-23 במאי, יום הולדתי" – כך נפתח הרומאן של אלנה פרנטה. האם יצאה מביתה בנפולי ועלתה לרכבת לרומא, כדי לחגוג עם בתה בת הארבעים-וכמה את יום-הולדתה, אך מעולם לא הגיעה. בשלוש שיחות טלפון מן הדרך היא נשמעה מוזרה או שיכורה, אמרה שנמצא איתה גבר שמונע בעדה לספר היכן היא, והמטירה שרשרת גסויות בדיאלקט הנפוליטני, שנוא-נפשה של בתה

בלבה של ערבת המדבר הגדולה של קזחסטן, על יד מסילת הברזל, שוכן יישוב קטן - שמונה בתים בסך הכל - של פועלי מסילה ומעתקי פסים, שתפקידם להשגיח על תנועת הרכבות ההולכות ממזרח למערב וממערב למזרח, שתהיה סדירה ושוטפת תמיד. מן היישוב הנידח הזה יוצאת יום אחד שיירה מוזרה קטנה. ידיגיי ז`אנגלדין, פועל מסילה קשיש, מוותיקי מלחמת העולם השנייה, לוק

בימי השיא של התקוממות השחורים ודיכוי הלבן את השחור עולים אל פני השטח השנאה והזעם, וחורכים הכול כברזל לוהט. פרופסור קארן, מרצה ללימודים קלאסיים, אמנם התנגדה תמיד לאפרטהייד, אך לא חוותה על בשרה מעולם את מלוא השלכותיו. עכשיו מתרחשים סביבה בזה אחר זה אירועים המביאים את הזוועה אל סף ביתה: היא עדה לשרפתה עד היסוד של עיירת שחורים, היא מגל

מיכאל רוסט, צעיר בן שמונה עשרה, עוזב את עיר הולדתו ועובר לווינה בשנותיה האחרונות כבירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. סקרן ותאב להתנסות בכול הוא קושר קשרים ארעיים עם כל מי שנקרה בדרכו: זונות, מהפכנים, קציני צבא, דלפונים שלא יעבירו את יומם בלי הלוואה, ואנשי עסקים שמקור עושרם מפוקפק - אחד מהם אף נותן לו מענק נדיב ותמוה. כשנכנסת לחדרו בעלת

בשביל ברדוגו לא היו הסיפור הקצר והנובלה רק מקפצה של סופר בתחילת דרכו לקראת הרומאנים שיכתוב בהמשך. אלה סוגים ספרותיים תובעניים, שהוא שב וחוזר אליהם בהתמדה ובכישרון עד היום. ספר זה מקבץ סיפורים ונובלות קצרות של ברדוגו החל מראשית כתיבתו ועד 2010. בשליש הראשון שלו מובאים סיפורי הקובץ 'ילדה שחורה' (בבל, 1999) בנוסחים חדשים, ערוכים מחדש, ורו

בגיל 48 עדיין לא מצא מרסל בן־חָמו מה לעשות עם עצמו. מדירתו הארעית, שבה הוא מתרחק מאביו ובעיקר מאחותו – המגדלת לבדה את בנו בן השש, זמיר, באחד מיישובי השפֵלה הזניחים – יוצא מרסל למפגש חוזר עם המקומות "שלו" על פני הארץ, מקומות שבהם נקלע בעבר הרחוק או הקרוב יותר לאפיזודות אנושיות עזות וחָווה חוויות מפתיעות ודרמטיות, תמוהות ואבסורדיות ל

מה שמתחיל בניו יורק, בערב קר בראשית החורף, ייגמר בכניסה ליפו בשיאו המסמא של הקיץ. הם נפגשים במקרה, ליאת וחילמי, ולמשך חורף קפוא אחד, במרחב הזר של העיר הענקית, תוחמים להם טריטוריה אינטימית, קצרת מועד, ייקום בשניים. כוחות מנוגדים מפעילים אותם: מכאן כמיהה להתמזג גוף ונפש, ומכאן החרדה להיבלע בזולת ולהיטמע עד בלי הכר. הרחק מהבית, ברחובו

עוד שנים רבות לאחר מותו נותר ברכט המשורר כמו פצצת זמן חבויה שהמשיכה לתקתק באין רואה מתחת לספרות העולמית. שירתו הוסתרה זמן רב על ידי הדראמות והתיאוריות שלו. מרבית שיריו של ברכט לא כונסו בספרים או לא פורסמו כלל בחייו של המחבר. עם זאת יש לשירתו מעמד ראשוני ביצירתו. ברכט המחזאי הוא בראש וראשונה משורר, והיום, לאחר שנתפרסמה מרבית שירתו ח

הפילוסוף הצרפתי ז´אן-פרנסוא ליוטר (1996-1925) הפך את הפוסטמודרניזם לעניין הבוער של הדיון העכשווי בתרבות ותרם תרומה נכבדה לניסוח הרגישות הפוסטמודרנית בתרבות בכלל ובאמנות בפרט. בחיבורו רב ההשפעה המצב הפוסטמודרני (1979) מזהה ליוטר את שני ´סיפורי-העל´ של המודרניות: סיפורה של התבונה כתהליך רציונליזציה וסיפורה של החירות כתהליך שחרור. הוא

"אלה דברים שקורים ביום שלפנֵי". "ביום שלפני מה?" "ביום שלפני האושר". מחצר פנימית של בית-דירות גדול, בנפולי של שנות החמישים שעדיין חיה בצילה של מלחמת-העולם השנייה, מנסה ילד יתום בן 8 לצוד את תשומת-לבה של אנה, ילדה כבת-גילו, העומדת תמיד בחלון הקומה השלישית, ראשה שעוּן על ידיה, ומביטה בשמיים. היא ילדה מוזרה, שאינה יוצאת אף-פעם, אינ

"האם האח הגדול קיים?" "ודאי שהוא קיים. המפלגה קיימת. האח הגדול הוא התגלמות המפלגה." "האם הוא קיים באותו מובן שאני קיים?" "אתה לא קיים."   1984, הרומן הדיסטופי הנודע ביותר בספרות העולם ועדיין המפתיע בחיותו ובאקטואליות שלו, ראה אור לראשונה ב־1949. ג'ורג' אורוול חוזה בו חזות דמיונית קשה על דמותו החברתית והפוליטית של העולם בעתיד, עולם השרוי במל

בנגאזי–ברגן־בלזן הוא הרומן הראשון בעברית-וקרוב לוודאי בכל שפה – המגולל את סיפורם העלום של יהודי לוב בשואה. קורותיה של משפחה יהודית שההיסטוריה מזמנת לה מערבולת של התנסויות אימתניות, החל בכיבוש הגרמני של לוב ב-1941 וכלה בשחרור מחנה הריכוז ברגן־בלזן ב-1945. בני משפחת חג'ג', מהנכבדות בקהילת בנגאזי, נעקרים מאורח חייהם, מעירם האהובה וממ

אי אפשר להבין את החברות המכונות "מודרניות" בלי לבחון את יחסי הגומלין בין המציאות והדימוי. ואין דרך טובה לכך מבחינתן של מערכות הדימויים שמעניקה לנו המצלמה: שכן לעוצמת השפעתם אין מתחרה. בכושר ניתוח נוקב ובביטוי שנון דנה הסופרת והמבקרת סוזן סונאג בקשת רחבה של בעיות אסתטיות ומוסריות, שהתעוררו עקב השפעתו הכבירה של הצילום בימינו. היא ב

ז'אן בודריאר, פילוסוף, סוציולוג, סמיוטיקאי וחוקר תרבות צרפתי הוא ההוגה המזוהה ביותר עם המחשבה הפוסט-מודרנית. מבין כל כתביו, ספרו "סימולקרות וסימולציה" הוא הטקסט הפוסט-מודרני המובהק ביותר. זהו אחד מספרי ההגות המטלטלים של המחצית השנייה של המאה העשרים. עצמתו אינה טמונה בתיאוריה הסמיוטית עצמה אלא בתובנות המדהימות שבודריאר מגיע אליהן

'נפשות מתות' – הרומאן הגאוני והמדהים על התוהו-ובוהו של ההבלוּיות והעמדות-הפנים שמהן עשויה, טלאי על גבי טלאי, הרֵיקוּת של המצב האנושי; פסגת יצירתו של "האמן הגדול ביותר שהוציאה מתוכה רוסיה עד עצם היום הזה" (כפי שכתב עליו נאבוקוב), פסגה שלמרגלותיה שוצפת התהום הפרטית המסויטת של המחבר – 'נפשות מתות' זה מוגש כאן לקוראים הישראלים בתרגום ע