אזעקה! האורות האדומים מהבהבים כשבאחת הדלתות נשמעת חבטה, אנשי האבטחה רצים לעברה כשהיא לפתע מועפת כלפיהם בספלאש של צבע
הצייר בפנים מישהו מדווח, זברות וקרנפים רצים ביניהם והם נאלצים לירות בהם ובינתיים מאחד הקירות נמשך זרנוק כיבוי שלא היה שם. הצייר יורה מטר של מים על אחד החיילים והנשק שלו מתחשמל ונופל.
השיר כה נוגה, נבנה מדרגה אחר מדרגה והוא כמו מראה להרמוניה של כל הטבע, כולם פוסקים לאכול ומקשיבים בדממה כשהמלודיה הרכה עוטפת אותם, ההרמוניה בולעת אותם והנה הם נשאבים לתוך השיר, נעלמים וכל שנותר הוא רק הד חזק שמתמוסס לאיטו בחדר הריק.
כשהלכתי באותו יום בישימון לא עלה על דעתי שהיא תופיע פתאום מולי באמצע המדבר בדיוק כמו שזכרתי אותה, חיוך דק לשפתיה ומבט חד בעיניה היא רצה פתאום אלי ואני התבלבלתי כולי כשעטפה אותי בחיבוק המוכר והזר הזה.
כולם יצאו ונכנסו מהחדר כאחוזי תזזית אנשי התוכנה תיקתקו במחשביהם כשהם זורקים הערות ושאלות זה לזה, היה אפשר לחוש שמשהו מתרחש, אבל מה בדיוק? רק מומחה יכל לדעת.
מיקמתי את עצמי על הכסא הגבוה ביותר, כמלך החדר, מיד אצו אלי שני תוכניתנים להוריד אותי אבל אני גדלתי פתאום מאוד והבטתי עליהם מלמעלה.
"על מה אתם עובדים?" דרשתי, ואחר מהם ענה לי "מדובר במנוע משני של ליטרציה קלקולטיבית שמשתמשים בה לעיבוד גרפי של ממשק המערכת השניוני והחיבור שלו עם מסד התקשורת"
"יפה מאוד" הפטרתי "אבל אני רוצה את זה גדול יותר, רועש יותר, אני רוצה שזה יהיה שובר קופות!" מיד קמו כולם כאחוזי חימה וזרקו עלי מקלדות עם סטיקרים של פינגויינים והחלו לחבוט ברגלי בלפטופים שלהם אבל אני כבר הייתי הרבה מעבר לזה, ניתקתי אותם אחד אחד מהחשמל והם חזרו להיות ילדים ואז גג הבנין נתלש מעצמו והשמש חדרה פנימה והמחשבים התחילו לספר לנו על השמש ועל העולם ועל ארצות שהיו ונשכחו, ומלכים טובי לב ועוד נתונים כמו מהירות מקסימלית של מסרק וכהנה וכהנה עד שבאו פקידי מס הכנסה וסגרו אותנו וזרקו את כולם לכלא ומשם אני כותב.
אכול תסכול הוא הסתובב בממלכת החושך מרים אבנים ונעקץ על ידי עקרבים בחפשו את התרופה למחלה חשוכת המרפא שסבל ממנה, אבל מכייון שהיתה זו ממלכת החושך מן הסתם לא ימצא בה מרפא והעקרבים רק ניסו לעשות לו טובה ולהחיש את הקץ. כמובן שהוא המשיך לחפש בגלל נבואת שוטים שהגיעה לאוזניו עודות פרח ולו עלי כותרת כחולים, וגבעול כחול חיוור ועליו זוהרים ולאבקניו ריח של קיסוס, אשר נסיך הרשע מחזיק בארמונו שבהרים המושלגים, ולכן הגיע לממלכת החושך אבל בינתיים קצת התעייף מהחיפושים אחר הארמון בהרים והחל לחפש משהו, ולו עקרבים לאכול מתחת לאבנים.
מכיוון שהיה זה יום חמישי מיהר כי כשהשמש שוקעת ביום חמישי אין לדעת אם תעלה שוב ביום שישי , או שתתעכב מתחת לקרקע עד יום שני או בכלל עד שבוע הבא. הוא כבר החל לרוץ ולבעוט בסלעים עד שתקעו לו חץ בעורף והוא מת. אחד מאנשינו שעקב אחריו ראה את זה ובעקבות כך הגיע הידיעה לממלכה, והמסקנה שאני מוסר לכם היא - תתרחקו ממלכת החושך רבותי. התרחקו ואל תתקרבו כל עוד אתם יכולים להרשות זאת לעצמכם. ובזאת סיימתי את נאומי" אמר היועץ, כרע ברך והחזיר את כובעו לראשו.
נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים
לפני שנה וחצי כבתה השמש.
והסיפורים שנכתבים לאחר מכן הם רק שאריות דועכות.
לפני כמעט ארבע שנים כבתה השמש. או שאולי כבתה הנשמה שלי.
אני רוצה ללכת לשפת הים, שהגלים יכסו אותי בחול, והחול יסוכך עלי מהגלים. ושמש ים תיכונית שאיני מכיר תשרוף את השיער שלי לזהב ואת העור שלי לחום ואדום מתקלף.
לאט לאט אני כבר לא אהיה בין החיים, גוויה מתנפחת ומצטמקת בשמש ובמים.
מדוזות למרגלותי, עלי. והשחפים יקחו את הפרצוף היפה שלי, וישאירו ממנו חיוך נצחי, יפה עוד יותר.
אבל זה לא יקרה, לא על החופים שלנו. בני אדם יאספו אותי, וישימו אותי במגירה, ויביאו את כל המשפחה אחר כך לדבר שטויות ואז יזרקו אותי לבור וישימו עלי אבן. להיות למאכל לתולעי האדמה.
בין כה וכה, אינני חי, ואם אני רוצה משהו, הרצון הזה הוא השתקפות חסרת משמעות של חיים שהיו בי בעבר. גוש בשר, נע ונד, אמשיך להתגלגל אנה ואנה במרבצי. ארזה ואשמין כצו האופנה או צו הבריאות, אך בעיקר על פי תבנית הסינפסות הרופפות המוטרפות שלי.
מדחי אל דחי, מתהילה לשפל, אוטומטון. רובוט. מכונה שעוברת את מבחן טיורינג.
השמש כבתה, וכל הסיפורים כעת לא שווים יריקה.
הלואי ולחיבור הזה היתה תשובה
אבל זה אפשרי רק אם לי יש תשובה. היום הוא יום כיפור. ואין לי מחילה, ואין לי תקנה.
אני חתום וגמור, כבר כמה שנים בספר המתים.
נכתב לפני 14 שנים
