מפתח תחיית המתים

מפתח תחיית המתים

בן 101 מכאן

מותר להעתיק, לשכפל, לצלם, להקליט, לתרגם
לאחסן במאגר מידע או להפיץ בכל צורה ובכל אמצעי
אלקטרוני, אופטי דיגיטלי או מיכנאי (לרבות צילום והקלטה) לשדר לקלוט ולעשות שימוש מסחרי בכל החומר שכאן



» דירג 0 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 0 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני שנה ו-2 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני ארבעה שבועות

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של מפתח תחיית המתים


מתוך הפורומים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

אין דבר, סיכם לעצמו חדש שלושים ושבע את הפרשה מיד לאחר שרוחו שככה ונרגעה מעט מהמיית הרגש שאחזה בו, הוא היה האחרון מהדור הישן, וטוב שסילקתי אותו עכשיו כדי שלא יפריע בעתיד. אולי מחר יבוא מלאך חדש, מילא את עצמו חדש שלושים ושבע במחשבה שהיה רגיל בה מתמול שלשום.
למחרת לא הופיע מלאך חדש, וגם לא ביום שאחריו, וגם לא ביום שאחרי כן, והזמן נוסע כדרכו מתמיד, ורודף אחר נקודה לא ידועה לעתיד לבוא, כמו שעשה כהרגלו בקודש מאז ומעולם.
אמנם מלאך חדש לא מפציע ומתגלה, ונדמה לחדש שלושים ושבע, כאילו הזמן קפא ועמד מלכת ואינו זז כלל, והימים זהים כולם ואינם חולפים, ושום שינוי לא נראה לעינו, אלא שלא כן הוא.
השינוי מתרחש והווה בין שיחפוץ וירצה בכך ובין שלא, והנה כבר הוא מתגלגל ועומד בשער, וחלחלה בחוזקה לופתת את נפשו של חדש שלושים ושבע להכרת המעשה, ושום דרך אין בידו למנוע את מה שקורה וגם החרב לא תציל אותו מאויב מר זה.
חדש שלושים ושבע החל לשים לב שגופו הולך ומתפורר. בתחילה לא הבחין בכך, אולם ככל שעובר ומתקדם הזמן, תהליך בלאי וקריסת גופו נעשה ברור לעיניו יותר ויותר.
גופו שנוצר על ידו בעזרת האור שהגיח לחלל זה בדמות מלאך, אמור היה להחזיק לנצח נצחים בלא שינוי קל וקטן, ואותות הזמן לא היו אמורים להתרגש עליו לאבדו במרוצת הימים.
האור שהרכיב את גופו והיה קשור בדרכים מסועפות לנשמתו חשב אחרת. כמו פסל אבן המאבד לאט ומדי פעם זעיר פה זעיר שם גרגרי החול שממנו הוא עשוי, כך גם חדש שלושים ושבע התחיל לאבד מעצמו, והאור שיוצר את גוף המלאך הגשמי שלו, הלך ונשחק מגופו ולרוח נזרע, כי האור פשוט בחר לעזוב אותו ולהסתלק ממנו.
לא במהרה הבחין חדש שלושים ושבע בתהליך זה, אך כנפיו המתפוררות בראשונה עד שכבר אינו יכול להשתמש בהן על מנת לעוף, הבהירו לו שזה אכן מה שמתחולל.
מצב הכנפיים היו אות הפתיחה למה שהולך לקרות לו. הדבר השני שאיבד חדש שלושים ושבע אחרי שאיבד את כנפיו היתה החרב. בשלב מסוים גופו המתפורר ואצבעותיו החלשות כבר לא יכלו לשאת את משקלה ולאחוז בה יותר, והחרב פשוט נשמטה ויצאה מידו ונפלה נחבטת על הרצפה. הוא ניסה להשיב אותה לעצמו ולקנות עליה שליטה שוב, אבל אצבעותיו לא יכלו לעמוד במשימה, ומאמץ אחרון ונואש זה מצדו גבה ממנו את המחיר של איבוד ושבירת שלוש מאצבעותיו שהיו סדוקות בצורה חמורה עוד לפני כן, וכל שיכול לעשות הוא אך ורק להביט בערגה על החרב המונחת ללא תזוזה על הרצפה לרגליו, כחפץ אין דורש לו, ופרט לזאת לא כלום.
לבסוף עזבו אותו כל האורות שהרכיבו את גוף המלאך ונותרה אך ורק נשמתו כשלעצמה ולגופה.
הוא היה בודד בחושך.
ביקש חדש שלושים ושבע עצה ותושייה לעמוד בפרץ וניסה את מזלו בחדר התהוות המלאכים בתקווה שיוכל ליצור לעצמו גוף חדש, אך גם כאן הדבר היחיד שהמתין לו וקיבל את פניו היה החושך.
ריק ואין, אפלה גדושה, היו כל מנת חלקו של נשמתו הבודדת והמיוסרת שנותרה לעצמה גלמודה בלא שום נשמת אחות וחברה המוכנה לחלוק עימה קשר כלשהו ולו לרגע פצפון אחד.
לבד בעולם נשמתו נותרה, והדבר היחיד שגלוי לפניה הוא הסבל שהיא חשה. כעס, כאב, עלבון, עצבות, חוסר אונים, ועוד ועוד כיוצא באלו רגשות, שאמנם ממלאים את נשמתו בדבר מה ויוצרים אצלו הרגשת חיות, אך אוי ואבוי לאותה הרגשת סבל שהיא כל הוויתו תחושתו ומחשבתו, ולהימלט מעצמו נורא ואיום לו, אינו יכול.
הוא ניסה להלחם בסבל או לנסות להעלים אותו ולהוציא אותו מתוך עצמו בכל מיני תרגלי מחשבה אבל זה רק גרם לו להתמקד בתוכו יותר, ולא הועיל ולא עזר לו הרבה.
הוא ביקש לשים קץ לחייו וקיומו העלוב המתובל אך ורק בסבל, אך כיצד זה יוכל ויעלה באפשרותו לטרוף נפשו בכפו ולאבד עצמו לדעת כאשר זה כל כולו הוא עצמו, וידיעה זו רק העמיקה את סבלו חדור לתוככי נשמתו.
הסבל נמשך ונמתח ובעבע וחלחל והתפתל ונצרר ונקשר והתאבן ובער ונמזג וכיסה והאפיל וחרט ושקע וניסר בו יותר ויותר, ודאבונו היוקד מילא אותו ונצבר והלך בו עוד ועוד עד בלי די. לא נראה קץ וגבול למצבו האומלל, ולכל אשר ישא את עיניו ויביט, אפס, אין עוזר ומושיע.
מתוך תוכו, ממעמקי נפשו, התעוררה ויצאה קריאת שבר כנה בקול בכייה גדולה כלפי שמים, ובכוונה ובתחינה אמיתית, ביקש והתחנן על נפשו שיוסר סבלו מעליו, ויונח לו במחילה וסליחה ממעל, לשים קץ לחייו נטולי החפץ מלבד הכאב.
תפילתו הזכה ובקשתו טיפסו מעלה מעלה למרום שחקים, וישמע אלהים.
חסד של אמת עשה עימו אלהים ונענה לעתירה שהוגשה לפניו ברחמיו הגדולים. הוציא אלהים את האין והריק מתוך יש הנשמה, זיכך ומילא את עצמה בעצמה וסגר אותה עומדת דוממת. אך לא לעד. חסרת הכרה ותודעה כך תמתין הנשמה, כשאר הנשמות המתות לרוב, בסבלנות אין קץ, נחה בשלווה על משכבה בשלום, רוגעת ושקטה, ואינה יודעת או מרגישה דבר מטוב ועד רע, עד לרגע, אי שם באחד הימים, שיזמן ויזכה אותה הגורל, ויסובב בה שוב מפתח תחיית המתים, ויתאפשר לה עוד פעם לעבור דרך דלת הקסמים, להצטרף ולהימנות במעגל החיים.

נכתב לפני חודש
אחרי זמן כה רב שלחדש שלושים ושבע לא היתה נפש חיה לשוחח עימה, לדבר עם עתיק יומין היה רווי נחת, ובאופן טבעי של המשך הדיון הציג לפניו שאלה נוספת.
אני שקרן, אמר חדש שלושים ושבע לעתיק יומין והקשה עליו, האם אמרתי אמת או שקר?
עתיק יומין העביר כרית האצבע המורה על רקתו והחזיר לו בצורה כזאת, אני מדבר אמת, אמר לו, האם מה שאמרתי אמת או שקר?
זה לא אותו דבר, התרעם חדש שלושים ושבע, אתה לא מבין את העניין.
אני מבין שבשני המקרים אתה לא יכול לדעת אם הדובר אמר אמת או שקר, ולפיכך זה כן אותו דבר.
זה בכלל לא דומה, ערער חדש שלושים ושבע, במקרה שלך אמנם אי אפשר לדעת אם אמרת אמת או שיקרת, אבל במקרה שלי אי אפשר לדעת אם אמרתי אמת או שקר באופן עקרוני, וכל מחשבה על כך מביאה לבלבול ההיגיון של גלגל מחשבה המתהפך ללא מוצא, שהרי אם שיקרתי הרי אמרתי אמת ויוצא ששיקרתי, ואם אמרתי אמת, מגוחך ככל שייראה הדבר, הרי אמרתי אמת בכך שאמרתי שאני שקרן.
אני מניח ששוב קראת בספר של המלאך פרדוקס וזה מה ששיבש את דעתך.
כלל ועיקר דעתי אינה משובשת ולו במקצת, והיא תקינה לחלוטין, התרגז חדש שלושים ושבע.
מקור הבלבול שלך, אמר בשלווה עתיק יומין, הוא בכך שאתה גוזר את האמת והשקר מהתאמה או אי התאמה של המשפט למציאות בלבד, ושוכח מדד חשוב והכרחי ומתעלם ממנו.
מה אני שוכח? שאל בעצבנות חדש שלושים ושבע.
תן לי לצייר לפניך את הסיפור הבא, השיב עתיק יומין, בוא נניח שיש בידנו שיקוי פלאים רב עוצמה שכל השותה ממנו לא יוכל לשקר ורק לומר אמת באפשר לו, ונניח שאנחנו לוקחים אדם סביר מהיישוב שחי בתקופה של כמה מאות שנים לפני חייהם של קופרניקוס וגלילאו, ונותנים לאדם זה ללגום מנקטר האמת, ואז שואלים אותו מספר שאלות, ובין היתר באחת מהן, אנו שואלים אותו, האם השמש סובבת סביב כדור הארץ? מה תהיה תשובתו של אותו אדם? והפנה את אצבעו לעבר חדש שלושים ושבע כמצפה לתשובה.
תשובתו תהיה כן, אמר לאחר מחשבה קצרה.
יפה, הודיע עתיק יומין, כי הוא לא משקר אלא טועה, ומקור השקר אינו בהתאמה בין דבריו של אדם למציאות אלא תלויה בידיעתו ובכוונה שלו. לפיכך, שאדם אומר, אני שקרן, והוא בעצמו אפילו לא יודע אם הוא משקר או לאו, ואם יש לו מטרה לשקר או שלא, נובע שמושגים של אמת או שקר אינם חלים בכלל על משפט שכזה. ועכשיו תסלח לי אבל אני מעוניין לחזור לענייני, פנה עתיק יומין ללכת.
רגע רגע, צעק עליו חדש שלושים ושבע, עוד לא סיימנו את הדיון.
כן אנחנו כן, הודיע לו עתיק יומין, הויכוח תם.
לא הוא לא, הכריז חדש שלושים ושבע ורמז תוך כדי כן לחרב, אתה לא תשאיר אותי כאן לבד ותלך, הבנת?
עתיק יומין הסתכל על חדש שלושים ושבע ועל החרב שמופנית לעברו במבט ארוך ובוחן ואז אמר, אתה לא יכול לאיים עלי או לצוות עלי דבר, יש לי דברים חשובים יותר לעשות מאשר להתווכח עימך ולהתנצח מולך. תקשיב טוב ותעשה מה שאתה רוצה, דיבר עתיק יומין במתינות ובלא התרסה ככל שיכול, עכשיו אני הולך לענייני והבחירה מה לעשות נתונה בידך, אך תבין היטב ודע זאת, כי כך או אחרת ותבחר מה שתבחר, בכל מקרה שהוא התוצאה תהיה זהה ואתה תישאר לבד. ובמילים אלו הסב עתיק יומין את גבו לחדש שלושים ושבע ופנה לצעוד משם הלאה.
החרב רטטה בידו של חדש שלושים ושבע ודמו רתח בו, על פגיעה שכזאת בכבודו לא יכול לסלוח ולא יוכל לוותר, ולשכוח ולהתעלם מהעלבון הצורב שחש גם לא היה בתוכנית שלו. אמנם עברו בו איזה ספק ופקפוק קל בדבר המעשה הנכון לעשות אבל הם חלפו עברו ביעף ובמהרה ללא שוב, וכל שטמם את נפשו היו הזעם הטינה הנטירה ובקשת הנקם.
ידו של חדש שלושים ושבע האוחזת בחרב נשלחה קדימה לעבר גבו של עתיק יומין שהסתובב זה הרגע, והחרב ביצעה את התפקיד שהטיל עליה חדש שלושים ושבע במהירות ויעילות קטלנית כמו שהיא יודעת לעשות.
עתיק יומין הפך בחלקיק זמן קטנטן, ממלאך, לזיקוק כדור אור שהתנפץ והתפזר לכל עבר בהבזק אחד.
נכתב לפני חודשיים
אחרי אורך ימים רבים בהם ישב על כס כבודו, קם ממנו לבסוף חדש שלושים ושבע וסייר קצת באולמות. הרי אין זה משנה, הבהיר והצדיק לעצמו, אם יפגוש אותי המלאך החדש על הכס או סתם מהלך במלכותיות אלהית בתחומי שליטתי.
להיכנס לתוך המבוך או התוהו כמובן שלא העיז, מהסיבה הגלויה והידועה שלא התמצא בדרכים שם כלל, והסתפק אפוא בהאזנה קצרה, להקשיב אם קול צעדים בוקע מתוכם, ושלא נשמע כן המשיך בדרכו.
אבל ככל שנקף הזמן ונזל לו באיטיות חוסר המעש, שכל מה שחדש שלושים ושבע יכול לעולל הוא להלך ברחבי המקום ולשבת על כיסאו לחלופין, ולהמתין לבוא מלאך חדש, לא נעמד שום מלאך חדש בפתח ובואו התבושש כנדמה לעד בעיניו.
תכופות ניחם את עצמו חדש שלושים ושבע באמירות כגון, אם לא היום אז אולי מחר, כי לא ייתכן שיימשך לנצח עד אין קץ עניין זה, שהרי בשלב זה או אחר עתיד לבוא ולהתגשם כאן מלאך חדש.
בכל פעם שרגשות תסכול ממצבו דגדגו את חוט השדרה של נשמתו, וביקש לשקול האם לוותר ולזנוח כל זה ופשוט לעזוב, מיהר לטאטא תחושות אלו מתחת למרבד הכרתו ולסלקן להסתר שהשטיח מכסה עליהן. לוותר על החרב לא יכול משום שלבו לו נתן לו לעשות כן, וגם לא ידע מה יעשה ואנה ייפנה וילך אם יעזוב את המקום, ואי לזאת נשאר במקומו.
נמרח הזמן בעצלתיים עוד ועוד ותשועה לא נראית, וזאת כי שום מלאך חדש עדיין לא קרם עור וגידים בחדר האור ונכנס לתוך ההיכלות.
הדבר היחיד שמשתנה כפעם בפעם הם הסימנים שבאולם המרכזי, אבל חדש שלושים ושבע לא ממש התעניין בכך, ולא שת לבו לכשכאלו, ולכן אפילו לא הבחין בהתרחשויות קטנות ממין זה, והכול עומד דומם כימים ימימה בעיניו, ושינוי נבצר מראייתו.
רחש פסיעות נשמע מהדהד חלושות אי שם ברחבי ההיכלות.
בדק טוב שאכן ישנו רעש שלא פרי דמיונו הוא, וטופף הזדרז בצעדים קלים ומהירים למצוא את מקורו, ולהתחקות ולגלות היכן ומי הגורם לרעש בחלל העצום.
להבות זיו נפשו של חדש שלושים ושבע התרוממו לשחקים ככל שהלך וקרב לצלילים שהפיק אי בזאת מישהו אחר, אך מבוכה ותדהמה החליפו וכיבו אותן, כמו נשפכו דליי צוננים על ראשו, כאשר הגיע לאולם המרכזי ששם ציפה למצוא מלאך חדש שנכון לקבל עליו את הוד עליונותו בלי פקפוק, אבל במקום המקווה לראות, קיבל להפתעתו מלאך נשכח, ברם מוכר משכבר השנים, עתיק יומין שמו.
אין זאת, חשב חדש שלושים ושבע, כי הסתובב בתוהו זמן כה רב ורק היום יצא משם, וקרוב לוודאי אין הוא יודע כלל מה ארע כאן.
אם ידע עתיק יומין או הבין מידיעתו מה התרחש, לא ניכר הדבר במבטו שזלג ופזל לשניה לעבר חדש שלושים ושבע, ואז שב לפנות לעבר הקיר שהסתכל עליו קודם.
שלום לך עתיק יומין, הכריז חדש שלושים ושבע.
עתיק יומין התעסק עוד רגע בהתבוננות בקיר, רשם דבר מה בספרו, וסגר אותו. לאחר מכן הפנה את תשומת לבו לחדש שלושים ושבע וברך אותו לשלום בחזרה.
שבת מן התוהו? הלא כן? שאל חדש שלושים ושבע.
אכן כן, אמת בפיך, השיב עתיק יומין.
אתה יודע, המשיך חדש שלושים ושבע בשיחה, אני בעצם מבין שאני כלל לא יודע במה אתה בעצם עוסק ומדוע אתה נכנס לתוהו כל פעם לזמן ארוך שכזה.
אני מנסה לעשות משהו במדע, היתה תשובתו של עתיק יומין.
אם אני חושב על כך, המשיך חדש שלושים ושבע, פעמים רבות חקרתי בנפשי להבין מהו מדע, ומה הופך אותו לכזה ומפריד אותו ממה שאינו מדע. אני מוכרח להתוודות, ציין, שטרם הגעתי לפתרון המתבקש והראוי שאני יכול לקבל אותו כגדר המדע. אולי אתה יודע היכן ניצבת המשוכה שאני מבקש? שאל לבסוף.
המממ, צבט משך קלות עתיק יומין את תנוך אוזנו השמאלית בידו הימנית, מדע הוא כל מה שלשאול לגבי חוקיו, מי קבע והחליט שזה החוק ומתי נעשה כן, תהא שאלה בלתי מקובלת ולכל הפחות תמוהה ומוזרה, ולכל היותר ישיב הנשאל עליה בגיחוך.
נראה לי לדאבוני שלא ירדתי לסוף דעתך ולא ממש הבנתי, אמר חדש שלושים ושבע מלווה בפרצוף של בלבול ומבוכה.
מכיר אתה את העיקרון, התחיל עתיק יומין לשאול, לפיו מים ההופכים ממצב צבירה נוזל למצב צבירה מוצק שיעור נפחם עולה באופן קבוע בערך בעשירית?
כן, מכיר אני כלל זה, השיב חדש שלושים ושבע.
ובכן, המשיך עתיק יומין לשאלה המתבקשת הבאה, מי קבע והחליט שזה החוק ומתי התקבל חוק זה?
חדש שלושים ושבע צחק בפה מלא לשמע השאלה ואמר, מה זאת אומרת מי קבע את זה? אף אחד לא קבע את זה, מים שקופאים והופכים מנוזל לקרח נפחם גדל בערך בעשירית וזה פשוט ככה מן קדמה דנה מאז ומעולם.
יפה, חייך עתיק יומין, אני מקווה שעכשיו ירדת לסוף העניין ומצאת את שחיפשת.
כן, השיב לו, הפנמתי את מה שהראית לי זה עתה, אבל עדיין אני לא יודע מה בעצם אתה עושה, חזר חדש שלושים ושבע לשאלה הראשונה.
אני מנסה למצוא את היחס שבין עוצמת פליטת האור של גלקסיות וכיצד הוא משפיע על המסה שלהן, הסביר עתיק יומין.
אני חושש שאני זקוק להסבר נוסף ומקיף יותר בשביל להבין מה אתה מחפש.
ובכן, התחיל עתיק יומין, כפי הידוע לנו, החומר היחיד שעובר בין הגלקסיות בצורה קבועה ורציפה פחות או יותר הוא האור. בכל גלקסיה יש כמות מסוימת של שמשות שפולטות אור כל הזמן, שחלקו נספג בתוך הגלקסיה גופה פנימה, אך חלקו נפלט חוץ לה ומגיע ונספג בגלקסיות אחרות. עד כאן מובן?
ומשסימן חדש שלושים ושבע להבנה המשיך בדבריו, כמו כן ידוע כי בכל גלקסיה מספר שונה של שמשות, ולפיכך כמות האור הנפלט מהן כלפי חוץ פחות או יותר גדל או קטן בהתאמה לכך. התיאוריה שלי היתה שגלקסיות הפולטות יותר אור וגלקסיות הפולטות פחות אור, ואנחנו מניחים כמובן ששיעור האור המגיע מבחוץ לכל גלקסיה ונספג בתוכה כמותו בקירוב זהה לכל הגלקסיות, המסה שלהן תגדל באופן קטן או אף יאבדו ממשקלן בגלל עניין זה.
מבט שאלה על פניו של חדש שלושים ושבע גרם לעתיק יומין להסביר עוד, בהנחה שכל הגלקסיות בולעות כמות אור זהה הפזורה בחלל ונפלטת מכל הגלקסיות שביקום, הרי שהגלקסיות שפולטות מעט אור מסתן היתה אמורה לגדול על חשבון פיחות המסה של גלאקסיות הפולטות יותר אור.
שראה עתיק יומין על פניו של חדש שלושים ושבע הבעה שהוא מבין את התיאוריה המשיך. זמן רב חישבתי מהו קבוע פליטת האור הקוסמי וקבעתי אותו כקו התקן להמשך המחקר, אך שהתחלתי לעשות חישובים על מנת לחשב את היחס של איבוד וגדילת המסה בהתאם לחישוב זה, גילתי להפתעתי שאמנם רוב הגלאקסיות מתנהגות כצפוי ובהתאם לנוסחאות, אבל יש גם הרבה מקרים בלתי מוסברים כגון גלקסיות הפולטות כמויות אדירות של אור ובכל זאת מסתן גדלה, ולעומת זאת גלקסיות שכמעט ולא פולטות אור ואף על פי כן מסתן יורדת, ומה שאני עושה זה מנסה למצוא את הסיבה לכך, סיים עתיק יומין.
נכתב לפני חודשיים
את נפשו של חדש שלושים ושבע יכול למלא רק נקטר מיוחד ורוחו חפצה רק בדבר זה האחד. מזון מלכות יקר המציאות זה שנקרא כבוד, הוא התוכן הבלעדי שאליו השתוקק חדש שלושים ושבע, על מנת יוכל לספוג אותו בדמו ולמלא את נחיריו בניחוחו המיוחד, ופרט לכך לא עניין אותו דבר מה נוסף.
העניין הוא שרדיפת הכבוד לעולם אינה מגעת לרוויה. כמו האש ששמחה על כל חומר בערה שאליו יכולה היא להושיט את לשונה ולבלוע גם אותו, ועד בלי גבול אפשר לה כך להמשיך לכרסם ולזלול חומרי תבערה ולשובע לא תגיע אף פעם, ואין זה משנה כמה יוסיפו ויתנו לה עוד, או כמו חבית מים המחוררת ככברה, שאין זה משנה כמה נוזלים יוטלו לתוכה עוד ועוד, אך לעולם אי אפשר למלא אותה עד גדות שפתה העליונה, ושתעמוד כך גדושה עד תום בשקט ובמנוחה, ללא זרימה מתמדת לתוכה וממנה לחוץ דרך החורים הרבים שיש בה כמסננת, כך היא רדיפת הכבוד.
יתרה מכך היא העובדה, שהמלאכים הגישו לו את המוצר, אותו חדש שלושים ושבע ביקש ודרש, במנות קטנות ובלתי מספקות להפיג את רעבונו, משום שנמנעו מכל קשר ומגע עימו עד כמה שיכלו והיו מסוגלים לכך, ורק שהיו אנוסים והוכרחו בתוקף הנסיבות, יצאו ידי חובתם באמירת, כבודו, רפה לעברו ובהתפזרות מהירה מהמקום שהיה בו ומתחום ראייתו.
כתוצאה מכך החל חדש שלושים ושבע לחפש לעצמו כבוד והתייחסות בדרך של יוזמה. תשומת הלב שהחל לדרוש יותר ויותר למען יוכל לספק ולמלא את מה שהיה לו צורך בו הלכה והתגברה בכמותה, והנחילה בקרב המלאכים שנדרשו לתחזק על ידי יחס את אותו בור חסר תחתית שלעולם אינו חדל מלרצות מזון נוסף שיוכנס ללועו, תחושת מצוקה וטרדה רבה.
נוסף על זאת, חדש שלושים ושבע התחיל להגיב בחומרה על כל מקרה ואירוע בו נדמה היה לו בעיניו, שכבודו לא סופק כראוי ולא התייחסו אליו כדרישתו חסרת הגבולות, כעלבון אישי. הפעלת כוח תוקפנות וכפייה נהפכו לדבר שבשגרה, והמלאכים סבלו יותר ויותר מידו הקשה כלפיהם.
אולמות ההיכלות מנפש חיה הלכו ופחתו, כי מלאכים רבים פשוט עזבו את המקום מבלי כוונה לשוב עד יעבור זעם, ופני הדברים יחזרו לראשית כפי שהם הכירו אותה.
ככל שהלך והתמעט מספר הנפשות הפועלות בתחומי ההיכלות, כך נדרשו הנותרים שנשארו, לספק יותר מס של כבוד, כדי שהכמות בפועל של המס הנאסף כמכלול יישאר ויוותר ברמתו הקודמת וישמור על שלוות רוחו של חדש שלושים ושבע בצורה מניחה את הדעת אף על פי שמספר הפרטים שמגישים אותו הלך ופחת, ודבר זה יצר עול עוד יותר כבד על הנשארים, וגרם להמשך העזיבה שכבר היתה תופעה שרק עיוור חירש ושוטה לא יבחין בקיומה. ככל שהצטמצמה שארית הפליטה, כך האמירה והיתמרה ההתעמרות של חדש שלושים ושבע, עד שהנטישה היתה גורפת, ומרבית המלאכים כבר עזבו, ורק עשרות בודדות של מלאכים עוד החזיקו מעמד בצורה זו או אחרת.
הקש ששבר את גב הגמל התרחש באולם המוסיקה. בשעה שנכנס לשם חדש שלושים ושבע, ישבו מספר מלאכים וניגנו, ומספר מלאכים התרגעו במקומם שעל הכורסאות הנוחות. שנכנס חדש שלושים ושבע לאולם, וניכר מהבעת פניו ושפת גופו שאינו מרוצה כלל וכלל והוא במצב רוח איום ונורא, השתררה דממה והשקט החליף את מקום הנעימה שהפסיקה.
מדוע חדלתם לנגן? שאל בתקיפות ובכעס חדש שלושים ושבע, המשיכו בכך מיד מצווה אני עליכם.
המלאכים כתגובה, ומבלי שתאמו זאת מראש או ללא סימן מוסכם ביניהם התחילו לנגן מוסיקה נוגה ועצובה.
חדש שלושים ושבע האזין למוסיקה קמעה וארשת פניו נהפכה עוד יותר כעוסה ובחרי אף פסק עליהם, הפסיקו מיד עם מנגינות תפילות אשכבה ומוסיקת תהלוכות הלוויה, והחליפו ללא שהות את צלילי האבלות לנעימה שמחה.
באורח פלא לא הצליחו המלאכים המנגנים לשנות את מה שבקע מכלי נגינתם, ואחד מהם כתולדה מהלחץ גם התחיל לזייף בנגינתו, ולא להיות מכוון ומתואם בקצב עם שאר חבריו המנגנים, והמוסיקה היתה מעכשיו לא רק מנגינת יגון ואנחה אלא גם צורמת וקשה לשמיעה.
מה זה צריך להיות? רעם ונהם בחרון אפו על המלאך שרעד כולו מפחד חדש שלושים ושבע, חזור מיד לנגן בהרמוניה עם חבריך, שאג עליו, אתה עושה לי את זה בכוונה?
המלאך המסכן והמבוהל לא ידע את נפשו מרוב פחד ואימה. ביקש הוא לחפוז ממקומו וללכת, אולם ידע שמעשה זה של התרסה כלפי בעל הכוח סביר להניח שיעלה לו בעצם קיומו, ומצד שני גם הבין שלהמשיך לשבת ולנגן בצורה לא מכוונת עלול להביא לאותה תוצאה בדיוק, ולהשתלט על הדרך שבה ניגן פשוט לא היה מסוגל במצב בו היתה שרויה נפשו.
לבסוף לא היתה לו בררה מכיוון שחדש שלושים ושבע הסתער לכיוונו עם החרב בצורה שאינה משתמעת לשני אופנים, והוא נמלט במהירות המרבית שנשאו אותו רגליו וכנפיו מפני חדש שלושים ושבע שדלק אחריו ורדפו עד חורמה תוך כדי שהוא צועק לעברו קריאות גנאי מסוגים שונים.
התפזרו כל כולם שעוד נותרו ונשארו, ופרשו מההיכלות לדרך אחרת, ואות הסיום של עידן בממלכת המלאכים השמימית נשמע, כי נשאר ונותר לבדו בכל האולמות רק חדש שלושים ושבע, ומלאך אחר בנמצא אין.
אין דבר לא נורא, הפטיר לעצמו כלאחר יד חדש שלושים ושבע. ייתכן, חשב לעצמו, שכל זה אך לטובה הוא ועדיף להתחיל מבראשית. בצורה זאת, המשיך בשלשלת הגיונו לשרטט קווי מתאר, כל מלאך חדש שייכנס מחדר האור לכאן יאמין לכל דבר שאני אספר לו, ויקבל אותי כאלהי היקום, ויציית לי לצווי ולחוקי. צריך היה להרוס את הבניין הישן על מנת להקים במקומו דבר חדש מיסודותיו.
ישב לו חדש שלושים ושבע על כיסא שלטונו באולם האחרון, שייקרא מעכשיו בפי כול, היכל הכס, כך החליט, על הבמה לפני הצעיף הסגול המסתיר את הדלתות שאחריו, בעודו אוחז בחרב כמו בשרביט, והמתין לרגע שיגיע המלאך הראשון החדש לפניו.
גם אם לא יגיע במוקדם מאוד הרי שלבטח לא יאחר יתר על המידה, ולבסוף יתייצב לרגלי הכס, חשב חדש שלושים ושבע.
אך זמן רב עובר חולף ושום מלאך חדש לא מגיע להתייצב, ואף בדל בת קול של פסיעות לא נשמע בחלל, ורק רחש מחשבותיו הממתינות לאורך ימים למלאך אורח חדש נשמע באוזניו.
אולי, אחזה לפתע טרדה בראשו, נכנס מלאך חדש לתוך המבוך או התוהו והתבלבל שם ולא יודע את דרכו לצאת חזרה, והוא לכוד שם, ולפיכך לא הגיע עד הלום?
נכתב לפני 3 חודשים
גאות הרוח וגבה הנפש שאפיינו את הרגשתו של חדש שלושים ושבע בראשית, התגלו כימי איד. מספר גורמים לא צפויים, שלא הביא בשקלול וארגון תוכניותיו להשתלטות הלכה למעשה על מרחבי היקום כולו והכנעתו תחת כנפיו בכוח החרב, התבררו כמהותיים למדי במניעת הוצאת דמיון מחשבתו שהשתעשע בו לכדי ממשות ומציאות.
חדש שלושים ושבע לא ידע ולפיכך לא הכניס לחשבון, עניין כלל וכלל לא פעוט או זניח שהתברר כמכשול עצום, שלעקוף אותו או לפלס דרך מאגפיו לא ייתכן.
בדמיונו תאר לעצמו איך הוא מופיע כאל היורד מהשמים בכוכבי לכת ומשכנע את יושביהם, להאמין ולקבל אותו כאלהים ושליט היקום, וכיצד הוא רווה נחת מכוכבי לכת הסוגדים ומטפחים את כבודו, או לחלופין כיצד הוא מעניש כוכבי לכת סוררים ועקשניים שלא מוכנים להשתחוות למרותו, ואפילו הרחיק בהנאה עד למחשבה של מחיקת כוכבי לכת שלמים ממדף ההיסטוריה של העולם הקיים, באם תושביהם יגלו עקשנות מרה ויוצאת דופן ויסרבו לקבל ולהאמין בו כאל, ולמלא את חבית נשמתו בנוזל הקרוי כבוד והלל.
אך אליה וקוץ בה הבין בשלב די מוקדם של הניסיון לבצע את שחלף בראשו. הוא, כמו שאר המלאכים, יכול לצאת ולבוא בעזרת רצונו להיכלות השמימיים בחופשיות מרובה אם רק יחפוץ בכך, אבל החרב, שיצוקה בדיוק מאותו החומר שממנו עשויים יסודות ההיכלות, קשורה לפיכך למקום זה בעבותות של עוצמה, ולהוציא אותה מעבר לגבולות מבנה שמימי מורכב זה פשוט לא ניתן.
החרב אמנם מעניקה לבעליה עוצמה בכל רחבי המכלול של העולם העליון, אך עם זאת גם קושרת אותו אליו בחוזקה, וכופה עליו להישאר כאן בתחום ארמון הממלכה או לוותר על החרב ולרדת בכך מכס הקיסר השמימי שישב בו.
חדש שלושים ושבע הפך אמנם בכוח החרב לריבון ואדון המרכבה שבה נמצא חדר הבקרה והשליטה בכל רחבי הנודע, אבל מנוע מלצאת ממנה לחוץ, ולדרוך על האדמה הרחבה של ממלכתו והארץ שתחת שרביטו לא באפשר לו, ולכן חש אכזבה מרה נוכח הגילוי וזה העכיר את לבו.
בתחילה הסתדרו והתנהלו הדברים בממלכה השמימית כדרכם בקודש ללא הפרעות מיוחדות. הפסקת אש לא כתובה וחתומה היתה בין הצדדים הנוגעים בדבר, אך כל צד כיבד את רעו ונשאר בתחומו ללא פלישה לשטחו של הצד השני.
חדש שלושים ושבע ארגן לו את מושב מלכותו על הבמה שלפני הדלתות. לשם זאת סיפח ולקח לו את הכיסא המהודר מלשכת ראש הלשכה והעמיד אותו במרכז הבמה, את הדלתות מאחוריו כיסה והסתיר בוילון ארוג בצבע סגול שתלה עליהן מאחורי הכיסא, וכל עיסוקו היה לשבת על הכיסא ולהיות שקוע במחשבות בכובד ראש על עצמו ועל העתיד, וכיצד לווסת להבא מכאן את הדברים.
המלאכים מצדם, שראו ונוכחו לדעת, אחרי שהסתיימה המועצה וחזרו לעיסוקיהם שבשגרה, שחדש שלושים ושבע ביצר את עצמו מקומו ונוכחותו בהגבלה לאולם האחרון בלבד ולא יוצא משם, החליטו ברוב דעה, מלאך מלאך כשלעצמו, פשוט להימנע מלהגיע לשם, ולהניח ולעזוב את חדש שלושים ושבע לנפשו בדד שם.
קו גבול לא מוכרז רשמית נוצר בין שתי הרשויות, והוא היה מעלה המדרגות שעמד בין אולם המוסיקה לבין האולם האחרון, וכל אחד מהצדדים נשאר נטוע בתחומו ולא חרג ממנו.
אף מלאך לא קיבל בעצם את סמכותו של חדש שלושים ושבע או ביקש להתקרב אליו ולעמוד לצדו, ומכיוון שחדש שלושים ושבע קבע את מושבו באזור אחד ולא מש ממנו ושום מלאך לא ראה את עצמו כפוף לו, המשיכו הדברים להתנהל באופן הרגיל בממלכת המלאכים פרט לשני דברים. התעלמות מוחלטת מכל מה שנמצא מעבר לאולם המוסיקה כלפי מעלה כאילו אינו קיים, וחדר המזכיר שפינה את מקומו לטובת ראש הלשכה שהפך אותו לחדרו האישי, מחוסר הבררה שנבע מכך שחדרו האישי הקודם של ראש הלשכה היה בלתי נגיש, בתחום האסור לכניסה של ממלכת חדש שלושים ושבע, וכתוצאה הוצרך ראש הלשכה להעביר את מקומו לחדרו של המזכיר בקומת המזכירות. אבל פרט לכך המשיכו כל המלאכים להתנהג כאילו כלום לא התרחש או ארע, והוסיפו להתנהל באותה תבנית ארגונית בדיוק כפי שהיתה טרם הפיכת החצר והמרד של חדש שלושים ושבע.
הפוגה מעיקרה ברייה זמנית היא, ולפיכך לא עומדת על תילה לעד.
בחלוף הזמנים ונקיפות העתים, נמאס לחדש שלושים ושבע לרבוץ על כס הכבוד שארגן לעצמו על הבמה ולהתאבל על תוגת נפשו, אחרי שהבין שכל עוד הוא מבקש להחזיק ולשמר את החרב בידיו, עליו להישאר בתחומי הממלכה השמימית.
לוותר על החרב לא רצה לבחור, שכמו נקשרה בה נפשו, ולהניח לה לשלום לא אבה.
אמנם אף מלאך לא כרע ברך לפניו וביקש להצטרף למחנהו, ומכל מה שתיאר ובדה על הדרך והצורה בה ישלוט, ויהיה זה שעל פי מוצא שפתיו הכול ייכון על מקומו בכל טפח וזרת של מרחבי היש, לא נותר הרבה, אך לשקוע במרה ולטבוע במידת היגון, מבוסס כנואש במימי מחשבותיו על כל אשר לא יוכל לחבוק ולאחוז כרצונו, כבר רווה די והותר. עד מתי אשאר לשבת פה בכיסא הרם, חשב לעצמו חדש שלושים ושבע, ואגביל את עצמי להקשיב להרהורי רוחי בלבד ולקולות ריקנות הדממה שממלאת אזור זה? אצא ואסתובב ואראה מה מתרחש בשאר המקום שיכול אני להלך בו עם החרב החליט לבסוף חדש שלושים ושבע, וממקום שבתו קם מיד ועשה.
כמו בעבר הרחוק התהלך וטייל חדש שלושים ושבע ברחבי ממלכת השמים, רק שהפעם את קול נקישות פסיעותיו ליוה צליל מכות קלות של ציפורניו על ניצב החרב, ובכל מקום ששהה בו נפוצו המלאכים בזריזות לכל עבר, על מנת שלא להיתקל בו או ליצור עימו איזה מפגש. זכר תוצאות המפגש של שלושת המלאכים עם להב החרב היה נטוע עמוק בתוך הוויתם, ומכיוון שלא רצו גורל דומה לעצמם, בחרו באפשרות ההגיונית של מה שיותר רחוק וכמה שפחות מגע יותר בטוח.
בפעמים שלא נותרה למלאכים בררה מרובה ונאלצו לחלוף על פניו, ותוך כדי כך הוכרחו גם לממש עם חדש שלושים ושבע קשר עין קצר, שאם לא כן יחשב הדבר כהתעלמות בוטה, ואף אחד מהמלאכים לא ההין ללכת בנתיב מסוכן זה, הוסיפו מחווה של הדרת מלכות כלפיו וכינו אותו בפניו בשם התואר, כבודו. כמובן שתואר הכבוד היה כלפי חוץ בלבד, מס שפתיים ומחווה ריקה שנובעת בעיקרה מפחד על הצפוי בזלזול מובהק בחדש שלושים ושבע, שהלך תוך שהוא מציג לראווה את החרב בהפגנתיות, בעוד שבתוכם פנימה חשו כלפיו בוז ואפילו איבה.
גם אריה שבע שכרסו מלאה ובטנו לא חסרה מאומה, אם יסתובב בשקט בבולטות ובגאות בתוך לול תרנגולות יגרום שם לאי שקט תזזית ומהומה. וזה פחות או יותר היה המצב שנוצר בתוך העולם העליון. כל עוד הבדיל וניתק את עצמו חדש שלושים ושבע לאולם האחרון ונשאר שם, עדיין יכלו שאר המלאכים לעצום את העיניים ולטמון את הזיכרון אודות קיומו במעמקי קופסא לא נגישה בתודעתם, ובכך להתעלם ולשכוח ממנו. אולם שהחל חדש שלושים ושבע לסייר ולהשגיח על מה שקורה בכל אתר ואזור, והמלאכים נאלצו להתחכך בו בכל אשר ייפנו ועל בסיס קבוע, אף סכר שכחה בנו להם מגן הנה היה כלא היה, ונוצרה אי נחת ותסיסה בקרבם, ועצם קיומו ונוכחותו לידם גרמו להם להרגשה לא נעימה.
נכתב לפני 3 חודשים
למשמע צעקותיהם וקריאותיהם שם חדש שלושים ושבע את ידו מאחורי אוזנו ועשה אותה כאפרכסת, ושדעכו הקולות במקצת השיב ואמר להם, אלהים? יכולים אתם לקרוא לו עד מחר והוא לא ישמע אתכם. גם אם תדפקו על דלתות אלו בחוזקה, ותוך כדי כך הלם בהן בעוצמה רבה ואף ניסה לפתוח אותן בכוח אך בלא הצלחה, אלהים לא ישמע לכם. והיות, המשיך חדש שלושים ושבע את נאומו, שלא פגע בי שום ברק או הכה אותי העיוורון ואלהים לא הראה שום תגובה, אני מכריז שטקס ההכתרה הסתיים בהצלחה והחל מלפני דקה אני כאן השליט ואני אדון השמים והארץ וכל אשר בם, כל חפצי אעשה, רצוני הוא קדוש ואם אפעל אף אחד לא ישיבני אחור. ועכשיו שתם הטקס, הכריז חדש שלושים ושבע בד בבד שהוא מפנה את חוד החרב כלפי הקהל ובתנועה קשתית רחבה מצד לצד מנפנף בה לעבר כל הקהל, עליכם לכרוע ברך ולהשתחוות בפני מלך מלכי המלכים.
לא יקום ולא יהיה, ייהרג ובל יעבור, חילול שם שמים, משוגע, ועוד צעקות כאלו ודומות להן נשמעו מכל עבר כלפיו. מספר מלאכים אף הגדילו לעשות ולא הסתפקו בקריאות חמה וזעם בלבד, ועשו מעשה וקפצו על הבמה וניסו לגבור עליו ולהכניעו בכוח הזרוע ולהוציא את החרב משליטתו.
לצערם של המלאכים ולבעתת הקהל, תגרת ידיים, ולו גם של מלאכים מספר כנגד חדש שלושים ושבע החמוש בחרב הסתימה באופן חד משמעי ומוחלט בניצחונם המוחלט של החרב ובעליה כנגדם, ולאחר שהמלאך השלישי נפגע גם הוא מלהב החרב וגופו התנפץ והתפוצץ לשבבי אור מרובים מכדי לספור, כמו הפך לזיקוק די נור מרהיב עת פגש בגופו התער המכלה אותו, והפך את מה שהיה מלאך במהירות לפרץ והבזק אור אדיר, שכעבור שניה חלף ונמוג בחלל, ולא הותיר אחריו וממנו כל זכר מלבד מספר נוצות שדאו באיטיות לעבר הרצפה, הסבו כל שאר המלאכים את עצמם לאחור ונמלטו באימה גדולה וברחו כל עוד נפשם בגופם במהומה רעשנית.
כמובן שלא כל המלאכים היו עדים למה שהתרחש וחזו במו עיניהם במה שארע, אך השמועה עשתה לה כנפיים בזריזות ואף מלאך לא הופתע לנוכח המודעה המרכזית בלוח המודעות שהופיעה וקראה לכל המלאכים לכינוס ישיבת מועצה מרכזית, עליונה חשובה ומלאה לנוכח האירועים האחרונים.
אפילו המלאכים הותיקים לא זכרו מקרה בהיסטוריה שבו היה אולם האספה הומה מפה לפה ומלא וגדוש כל כך, עד שמלאכים רבים פשוט עמדו בצפיפות על מדרגות היציעים מחוסר מקום של אכסניה נוחה יותר לגופם, בעוד על הבמה התרכזה ההנהגה של המלאכים ובראשם ראש הלשכה.
דיונים ארוכים ועמוקים נערכו זמן ממושך סביב הניסיון להחליט כיצד לפעול ומה לעשות ביחס למצב החדש שנוצר.
תחילה הגיעו המלאכים להכרעה כי כפי הנראה להוציא את החרב מידיו של הנערץ הנאצל, כפי שכינה את עצמו עכשיו חדש שלושים ושבע, היא משימה הנידונה לכישלון בעזרת שימוש בכוח. החרב אינה פוצעת או צריכה זמן תפעול ארוך, ודי במגע מהיר אחד שלה כדי להעלים מלאך שלם על כל גופו וחלקיו מהאופק בקלות רבה, כפי שהוכח בעימות האלים האחרון שבו התגלה מעל לכל ספק עליונותו המשמעותית של המחזיק בחרב על פני כל שאר המלאכים, ביכולת לגרום נזק בלתי הפיך אם אך ירצה בכך.
לאחר שגם חיטוט וחיפוש ענף בספריה לא הביא איזו ישועה או קרן אור בדמות נשק נגדי היעיל אף כנגד מלאכים ומסוגל להכות גם בהם בסנוורים ולשתק אותם לזמן מה, נואשו כליל מדרך פתרון אלימה שתוכל לגבור על חדש שלושים ושבע בכוח הזרוע.
אם בסוגיה הראשונה של לפרוק את המורד מנשקו ולהשיב את הסדר על כנו הרגיל היתה תמימות דעים מקיר לקיר בין כל בעלי הכנף שהתכנסו במועצה, הרי שבסוגיה השנייה והכבדה שנותרה התחלקו המלאכים לשלוש סיעות.
קבוצה עיקרית אחת שייצגה את הרוב הדומם רק ביקשה להמשיך ולעסוק בענייניה ולא להסתבך בהרפתקאות של שליטה ומנהיגות ולפעול כפי שהורגלה עד כה, ופחות או יותר להתעלם ממה שקרה ולהתייחס לכל העניין בשוויון נפש עד כמה שניתן.
לעומת קבוצת רוב זאת התפלגו שאר המלאכים לשתי כיתות חלוקות אידיאולוגית ומנוגדות זו לזו. האחת ראתה בכל המקרה גזרת שמים וגורל עליון שעליהם לקבל על עצמם בהכנעה ובהשלמה, ולעומתה הכת השנייה שחרטה על דגלה את חופש הרצון והבחירה ושלא הסכימה להיכנע בפני אותו טירן, עריץ, רודן ומשוגע, והעדיפה מות קדושים ובלבד שלא יידמה ולו אפילו למראית עין שיש פה הסכמה שבשתיקה לשליט שמנסה לקחת את המלכות בדרכי עוולה נלוזות.
הויכוחים סבו סבבו וגלגל התגלגלו עוד ועוד וכל צד מנסה לשכנע את הצדדים שכנגדו בצדקת דרכו ונכונות ואמת שעומדת מאחוריו, אולם המחלוקות העקרוניות נותרו על תילם עומדות, והקולות הרמים והבוטחים בעצמם שייצגו כל סיעה ודעה המשיכו להדהד ברחבי האולם ובין חברי המועצה הגדולה שוב ושוב מבלי יכולת ממשית של אף דעה זו או אחרת לקנות את לבם ומוחם של כלל קהל הנוכחים שם באותו מעמד.
לאחר שהכול נאמר ולא היה איזה חידוש דברים או נאום שלא הושמע מכל מי שהצליח בתוך כל זה להשמיע את דעתו ואמרתו, התפזרה האספה והסתיימה המועצה מבלי להגיע למסקנה או תוכנית פעולה המקובלת על כולם.
מלאך אחר מלאך עזבו את האולם המלאכים, שבכל אחד מהם מקננת וטבועה ההכרה, שפתרון אמת למצב אין, ותוכנית פעולה רצינית לנושא לא בנמצא.
בלית אפשרות נוספת על הפרק חתם ראש הלשכה את ישיבת המועצה בחוסר הכרעה, ועזב גם הוא את האולם בתחושת האי ידיעה והאי נוחות לגבי הצפון בעתיד לבוא. לפחות, חשב ראש הלשכה בינו לבין עצמו באירוניה, בטוח שעניין לא יחסר כאן.
נכתב לפני 3 חודשים
נפח חכם יודע שעליו להכות בברזל בעודנו חם ובל לתת לו להתקרר, וחדש שלושים ושבע ידע שהגיע הרגע לעשות מעשה טרם תדעך תשוקתו הבוערת של שומר ההיכל לנצח אותו במשחק הקלפים ותצטנן, ומתוך אכזבה מרה תעלם לבלי שוב, והרגע הנכון להכות יחלוף יעבור לבלי חזור שנית.
חדש שלושים ושבע בנה יצר והחזיק את מתח המשחק, בעזרת הרמאות, בצורה הגבוהה ביותר שאפשר, ובסופו של המשחק, שהניח שומר ההיכל מידו את הקלף האחרון שנותר במשחק שהיה גם הקלף המנצח בו, לא היה קץ לשמחתו.
תחבולה שנבנתה בזמן כה רב הגיעה לשעתה. קורי העכביש שטווה חדש שלושים ושבע סביב שומר ההיכל בעמל גדול ובסבלנות אין קץ הושלמו והרשת היתה פרושה לרווחה ומוכנה, והגיע הזמן לקצור את מה שנזרע.
קפץ שומר ההיכל וידיו מונפות אל על בתנועת ניצחון, ובשאגת שמחה ענקית מילא את חלל האולם. שחזר שומר ההיכל מהשיכרון שאחז בו מספר שניות וירד מהשחקים והעננים שבהם היה חזרה לרצפה ולקרקע המציאות היציבה גילה לתדהמתו שחדש שלושים ושבע עומד על הבמה לפני הדלתות והחרב בידו.
נשמטה ונפלה לסתו של שומר ההיכל ופיו נפער לרווחה וידו מושטת לפניו ברפיון כמבקשת להשיב את החרב לעצמה, אבל להב החרב המופנה לעברו, ומבטו וזווית פיו המעוקמת מעלה בצד אחד של חדש שלושים ושבע, הבהירו לו שזה לא יקרה. שומר ההיכל נשא את רגליו ואץ רץ לחדר הסמוך להזעיק את ראש הלשכה.
כעבור ניד עפעף אחד או שניים כבר ניצב ראש הלשכה למרגלות הבמה שעליה עמד, נשען על החרב כמו על מקל הליכה, חדש שלושים ושבע, ומאחוריו מבויש ונחבא אל כנפיו היה שומר ההיכל.
אתה יצאת משפיות דעתך והשיגעון השתלט עליך? נזף ראש הלשכה בחדש שלושים ושבע כהורה המדבר לבנו הסורר. חמדת לצון מספיק, והנח לתעלולך זה להסתיים, המשיך ראש הלשכה באותה נימת דיבור, והחזר מיד את החרב לשומר ההיכל.
לא נראה שדבריו של ראש הלשכה עשו רושם כלשהו על חדש שלושים ושבע שענה לו בצורה סתמית אך ממוקדת ובטוחה בעצמה, זה לא יקרה.
חדל משטות זאת כבר והשב את החרב לידיו של המלאך המופקד עליה הוא שומר ההיכל, אמר ראש הלשכה ולא נראה משועשע כלל ועיקר מהתפתחות מוזרה ומפתיעה זו שנחתה עליו כגשם זלעפות ביום בהיר.
שומר ההיכל משוחרר מתפקידו עד להודעה חדשה, פטר חדש שלושים ושבע את בקשתו החוזרת של ראש הלשכה להשיב את החרב למי שבעבר כיהן כמלאך שומר ההיכל.
מה פרוש שוחרר מתפקידו? נזעק ראש הלשכה וטרם הפנים את חומרת הבעיה הניצבת לפניו, אתה רוצה להגיד שמעכשיו אתה הוא שומר ההיכל?
כלל וכלל לא עלה בדעתי לקחת לעצמי תפקיד זה, השיב בנינוחות חדש שלושים ושבע, חשבתי יותר בכיוון של מינוי למנהל הכללי של מקום זה, ושל כל מקום בכלל בעצם.
אין לך שום סמכות חוקית להגדיר לעצמך את התפקיד שאתה ממלא כאן, אמר בטרוניא ראש הלשכה וכבר התחיל לעכל ולהבין למה חדש שלושים ושבע למעשה מתכוון בדבריו.
טועה אתה בכך, ענה כנגדו חדש שלושים ושבע, וזאת כי החרב שנמצאת אצלי ביד מעניקה לי את כל הסמכות שדרושה לי, ותוך כדי שאמר כך הקיש בחוד החרב בעדינות מספר פעמים כנגד הרצפה ונתן בכך רושם ותוקף למילותיו.
זהו מרד במלכות שמים, הצביע ראש הלשכה לעברו באצבע מאשימה.
אתה רשאי לקרוא לזה מרד במלכות שמים אם טוב הדבר בעיניך, המשיך חדש שלושים ושבע את הדין ודברים בינו לבין ראש הלשכה בגישה עימה התחיל אותם, אך לי זה לא משנה כהוא זה ומאום, כי המציאות והעובדות בשטח נשארות כפי שהן, וכדאי שתתחיל להתרגל לרעיון שאני כאן מנהל את ההצגה מעכשיו.
בזמן שראש הלשכה עמד על מקומו ותהה מה יעשה עם מצב הביש הזה שהתגלגל לפתחו ונפל בחיקו, הלך המלאך שעד לפני זמן לא רב היה שומר ההיכל להעביר את החדשות ולספר את הבשורה למלאכים נוספים.
שהתחילו להתאסף באולם למרגלות הבמה עוד ועוד מלאכים שבאו לראות את המצב החדש והמוזר, פנה אליהם חדש שלושים ושבע והכריז קבל עם ועדה בפניהם שהוא שמח שהרבה מלאכים התקבצו לראות במו עיניהם את טקס ההכתרה שלו למלך מלכי המלכים, ומכאן ועד קץ הדורות כולם, מתכוון הוא להיות במעמד של אל ושליט עליון על כל מה שקיים. אני כאן האדון אני האלהים ואתם תהיו נתיני הטובים או שאת להב החרב מידי תטעמו, הצהיר והשמיע לאוזניהם את הדברים.
כפירה, בזיון, חילול הקודש צעקו לעברו המלאכים, וחלקם הוסיפו משפטים כמו, אלהים לא יסלח לך, אלהים יעניש אותך ועוד דברים ברוח זאת.
נכתב לפני 4 חודשים
פרק שישי


ההיגיון הצרוף של דרך האמת לא סביר שיכחיש ויפקפק בכך שמי ששתי עיניו בראשו, ועינו האחת מעט רחבה מאחותה, הרי שבת זוגתה היא עין צרה, ולכל היותר גם אם עין צרה אינה מהתכונות הנפסדות ביותר, לטעון כי תכונה זו הנה מהמעולות והמשובחות גם לא ניתן.
שיצא חדש שלושים ושבע מפגישתו עם ראש הלשכה וסיים עם הרהורי ומחשבות הכפירה שלו נוצר מצב מעניין בו התלכדו והתמזגו יחדיו שתי תכונות שלו. חוסר תוחלת בשילוב עין צרה הולידו בקרבו תכלית וכוונה. שאיפתו של חדש שלושים ושבע מעכשיו היתה הכבוד והעוצמה שבשלטון.
ממקום זה, הגה חדש שלושים ושבע, אפשר לנתב נווט ונהל את כל העולם כולו, וזה אכן מקום ממשל ראוי למלך מלכי המלכים שליט היקום העליון, ומשום שאין כזה כרגע בנמצא יכול אני להמליך את עצמי על כל מה שקיים.
בו בזמן שריחפו בנשמתו מחשבות השליטה וראה בדמיונו כיצד כל המלאכים משתחווים לכבודו ועושים מבצעים וממלאים את הוראותיו ודברו, כבר עסק חלק אחר בו במחשבות תחבולה ועורמה כיצד להשיג את יכולת השליטה במקום זה.
השתלבו כל מחשבותיו לכדי זרם אחד וגילו לפניו את הכלי שיאפשר לו להגשים את חלומות התהילה. חדש שלושים ושבע הגיע למסקנה לא רעה לאור כל מה שידע, שהמלאך שמחזיק בחרב, שלפי שעה אוחז בה שומר ההיכל, למעשה בידו השליטה במקום זה, והחרב היא שרביט המלוכה כאן, ומי שאוחז בה יכול לכוון את הכול כרצונו.
חדש שלושים ושבע שוב העסיק את עצמו במקביל. על הקו האחד של מחשבתו הריץ כל מיני תוכניות ורעיונות כיצד ישיג את החרב הנכספת ויוציא אותה מהמלאך שברשותו היא נמצאת, ועל קו דמיונותיו צייר לעצמו תמונות מחיי המלוכה העתידיים שלו, בהן הוא מוחה בהבל פיו כוכבים שלמים על יושביהם משום שהעזו להחציף פנים נגדו ולהטיל ספק באלוהותו, או איך הוא מקדם ומוקיר את המלאכים הטובים עושי דברו הסרים למשמעתו, ומצד שני מעניש בחומרה את כל אותם שעברו על אשר ציווה ולחוקיו לא שמעו. ובעודו מתענג על חלומות מלכותו לעתיד לבוא מצד אחד, הגיע מהעבר השני לדרך פעולה שעשויה להצליח להביא לחזקתו את החרב שתהפוך אותו למלך מלכי המלכים של העולם ולסוג של אל בשר ודם, מין הגשמה של אלהים על פני האדמה.
לא היתה לחדש שלושים ושבע איזו משנה ברורה וסדורה אבל ידע הוא לכל הפחות שעליו להתקרב ולהפוך לחברו ורעהו הטוב של המלאך שומר ההיכל, ולחכות להזדמנות שתגיע מתישהו על מנת לתפוס את החרב.
החל חדש שלושים ושבע לבוא ולבקר את המלאך שומר ההיכל לעיתים תכופות ולהעביר עימו את הזמן בשיחות. היה חדש שלושים ושבע מספר לו כל מיני חדשות והיה מספר לו כל מיני הרצאות ששמע, ולפעמים גם הביא עימו ספר מהספריה על איזה נושא שדיבוריהם עסקו בו ולמדו ממנו יחדיו, וכך בעוד המלאך שומר ההיכל יושב עימו לבטח, חדש שלושים ושבע חרש עליו רעה, ורק חיכה להזדמנות הנאותה בה יוכל סוף סוף לתפוס את החרב ולהעביר את שרביט המלוכה לידיו.
פגישות וישיבות רבות מספור עברו עליהם יחדיו, אך בכל אותו הזמן לא משה החרב מידו של שומר ההיכל ולו רק לרגע אחד קטן.
כה קרוב היה חדש שלושים ושבע למטרתו ועם זאת לא היה רחוק ממנו מהשגתה. כבר כמעט ואמר נואש ונסוג אחור, אלא שתעלול מבריק דג לפתע פתאום בחכתו מאי שם.
למה לא חשבתי על זה קודם? התפלא על עצמו ביותר. מן הסתם שרק בשיחה לא אוכל לפתות אותו או להסיח ממנו את דעתו מספיק על מנת שיניח את החרב, חשב שלושים ושבע. מה יעסיק את ידיו ואת נפשו טוב יותר ממשחק קלפים? הזדקפה והתעצבה התרמית לנגד עיניו. מאז ומעולם, עלה בראשו של חדש שלושים ושבע בעודו מחכך ידיו בהנאה למחשבותיו, דרכם של הנוכלים להוציא את מה שהם רוצים מהתמימים במשחקי מזל.
לא ארך זמן רב מדי וחדש שלושים ושבע יצר שתי חפיסות קלפים והתחיל מדי פעם להעביר חלק מהזמן שבילה יחד עם המלאך שומר הסף במשחק.
בתחילה הציע חדש שלושים ושבע את משחק הקלפים כדרך אגב בפגישותיהם ולימד את חוקי המשחק לשומר ההיכל, אך לאט לאט התחיל שומר ההיכל להראות סימנים של התמכרות לעניין.
בשתי סיבות נעוץ היה הדבר. הסיבה הראשונה והמובנת מאליה היא שלשומר ההיכל היה על פי רוב משעמם למדי לבדו, והמשחק הפעלתנות והחברה קנו בו אחיזה מתוך כך. סיבה שנייה נעוצה בעובדה שחדש שלושים ושבע הכניס בו תשוקה עזה לנצח סוף כל סוף במשחק שעדיין לא הצליח לזכות בו, מפני שחדש שלושים ושבע ניצל את התמימות של שומר ההיכל, וברמאות ותוך שהוא מחביא את חפיסת הקלפים השנייה בשרווליו ושולף משם קלפים כנדרש, ניצח כל משחק.
שביקש שומר ההיכל מחדש שלושים ושבע שישאיר בידיו את הקלפים כדי שיוכל לשחק גם עם מלאכים אחרים היה ברור ששומר ההיכל התמכר למשחק באופן סופי ומוחלט. חדש שלושים ושבע נענה בחפץ לב לבקשתו והעניק לו כדורון את הקלפים שי במתנה.
כאשר ראה שומר ההיכל שמצליח הוא לנצח במשחק הקלפים מלאכים אחרים ששיחק עימם בתדירות גוברת והולכת, וגם הם כבר היו מנוסים ומשופשפים במשחק אבל טרם עלה בידו לגבור על חדש שלושים ושבע שהמשיך כהרגלו לשחק עימו ולנצח אותו תמיד, רק גברה תשוקתו ורצונו, וכל מעייניו הופנו למשימה של לנצח את האלוף הבלתי מעורער שניצב כנגדו.
נכתב לפני 4 חודשים
ראש הלשכה הסתכל על חדש שלושים ושבע וחייך כממתיק סוד ואז פתח ואמר, אלהים הוא כל יודע.
ביקש חדש שלושים ושבע מעט הרחבה מראש הלשכה. אם תואיל בטובך קצת לפרוש את היריעה ולהסביר את דברך, אמר חדש שלושים ושבע, מפני שהמושגים הכוללים הכול בכול מכול, כמו המושג כל שבו השתמשת, ובפרט מושגים כגון כל יכול או כל יודע מעורפלים מדי לדידי, וזקוק אני להבהרה שתסיר את האפלה המכסה את הבנתי באשר למשמעות המושג כל יודע שייחסת אותו לאלהים לא מכבר.
אל תדאג, חייך ראש הלשכה ואמר, מיד אסיר ממך את הטרדה הזו ואשיב את הגיונך על כנו. אני בהחלט מקבל, הנהן ראש הלשכה לעבר חדש שלושים ושבע בהבנה ובסבר פנים נאות, שמושג כמו כל יודע אכן עלול ויכול לבלבל מעט גם את המוחות המבריקים שהגיון חזק ובריא יש להם, ולכן אסביר לך את הדבר. לאורך נצח הזמן כל מה שעשוי להתרחש הרי כבר ארע, נכון? שאל ראש הלשכה.
נכון, הסכים עימו חדש שלושים ושבע.
ולאורך הנצח, כל מה שלא יכול להתרחש גם לא יקרה לעולם?
הסכים חדש שלושים ושבע גם לדבריו אלו של ראש הלשכה.
אז אלהים יודע את כל מה שתמיד יקרה וכבר קרה וגם יודע את מה שלעולם לא קורה, סיכם ראש הלשכה את הטיעון.
חדש שלושים ושבע הרהר על מה שאמר ראש הלשכה, ואז פנה אליו שוב ואמר, תן לי בבקשה ממך דוגמאות למשהו שלא יכול לקרות, ואל תשתמש בדוגמאות של דברים מופשטים הלקוחים מעולם הגיאומטריה והאריתמטיקה אם אפשר.
דוגמאות צריך אתה? אין בכך קושי כלל, אמר ראש הלשכה. מיד אציג לפניך דוגמאות, הודיע ראש הלשכה בעודו חושב לרגע ושאל, האם ייתכן שיהיה בעולם כיסא שאף אחד לא יכול לשבת עליו? האם תיתכן מציאות שעל ראש הפרה עומדת גבעה?
לא ייתכנו דברים שכאלו, השיב חדש שלושים ושבע.
אם כך, ואם ירדת לסוף דעתי, מבין אתה מה פירוש לייחס לאלהים את התואר ולומר עליו שהוא כל יודע, סיכם ראש הלשכה את דבריו וסיים ונעל את הפגישה במילים, מקווה אני שהייתי לך לעזר אבל אני חייב לשוב לעניינים דחופים ובוערים אחרים שלא סובלים דיחוי, ואני מקווה שתסלח לי כעת ושלום לך.
יצא חדש שלושים ושבע מפגישתו עם ראש הלשכה שונה מכפי שנכנס אליה. בעקבות השיחה שקיים עם ראש הלשכה כל אותה זחיחות אמונה שעוד איכשהו החזיקה מעמד בנשמתו נמוגה והתאיידה לבלי שוב. כמו קיר המתנפץ ומתפרק לבנה אחר לבנה ומקטע אחר מקטע כך נשבר ללא תקנה סכר אמונתו, ושיטפון הכפירה גלש וזרם לתוך הוויתו ומלא אותה עד גדותיה.
אין זאת, בטח חדש שלושים ושבע במסקנתו, שאין אלהים במקום הזה כלל וכלל. אם במקום הזה אי אפשר לפגוש את אלהים ואף מלאך כאן לא ראה ולא שמע ממנו דבר, אזי אלהים לא קיים כלל ויכולים הם להאמין לאיזה אגדה או בדותה שהם רוצים. והסיפור אודות אלהים מאחורי הדלתות הוא רק המצאה ואמתלה שבעזרתה משמרים מי שבשלטון כאן את הסדר הקיים. מקום זה שאני נמצא בו מתנהל בדיוק כמו כל שאר החברות והארגונים שקיימים בעולם. המנהיג מקבל את הסכמת שאר חברי הקבוצה או שכופה את הנהגתו מפני שיש לו הכוח לכך, והחוק הצדק והסדר הם רק מה שנראה בעיניהם כטוב וניתן לכפות אותו וזה הכול.
אין אלהים ואין דין ואין דיין וכל אחד יעשה הישר בעיניי עצמו. הצדק בעולם הוא יכולתו של מי שבשלטון נמצא, להחזיק תחתיו את כל השאר ותו לאו, וכל עוד הוא מצליח לאחוז ברסן ולהחזיק בסמכותו בכל דרך שהיא הרי זה הטוב וזה המשפט. מי שבידו הכוח להחזיק בשלטון הוא האוחז בו וככל שיצליח לשמר את עצמו כסמכות העליונה הרי זה משובח.
אין אלהים בעולם ומלאכים זה רק עוד סוג של צורת חיים. מי שיש בו את העוצמה הדרושה להניע ולנהל את הדברים בהתאם לרצונו ולהשקפת עולמו יכול לעשות כן, וזאת הדרך בה קורים ומתרחשים הדברים בפועל ולמעשה בכל מקום ברחבי העולם.
לשווא ולחינם חיפשתי את אלהים זמן כה רב פשוט משום שהוא לא קיים. ומצחיק לחשוב איך מניע שאינו מונע, ולמעשה כלל לא נמצא, מנהל פה לכאורה את מה שקורה, גיחך לעצמו חדש שלושים ושבע לעצם מחשבותיו.
נכתב לפני 5 חודשים
הקוראים:



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ