פרק ראשון

בחדר מלא אור נהדר ויפהפה בצבע לבנבן כחלחל היה הוא. אף על פי שברגיל אור כה רב המקיף וממלא מכל עבר את שדה הראייה, עלול לגרום לסנוור חזק המוביל לכיווץ האישונים מצמוץ עפעפיים ואף עשוי להוליד דמעות, אור זה אינו גורם לכך. תופעת הסנוור השכיחה כאשר מסתכלים ישירות לשמש או להבדיל אל נורת ליבון או הלוגן לא היא הנוכחת כאן. דומה יותר הדבר לאור של נורת פלורוסנט בעוצמה לא רבה אשר אינה צורבת את הראייה למתבונן בה ישירות.

ייתכן שמא ואולי התיאור הטוב ביותר שניתן להבין דרכו, כיצד ראה וקלט בתודעתו היכן הוא נמצא, יהיה באמצעות תיאור המתחולל בחלום. בחלום רואים כל מיני דברים אף על פי שכלל וכלל אין מובטח שאכן הם הם המציאות האמיתית, ולא רק דברים שמופעים על גבי ההכרה. יודעים לדוגמא, שנמצאים במקום זה או אחר, במצב מן המצבים, ואף אם מישהו נמצא במקום גם הוא, יודעים שהוא שם. ראייה זאת את הדברים אין היא ראייה חושית שלמה כגון שרגילים לה בשעת הערות הגופנית השכיחה, אך ראייה על חושית זאת אינה נופלת ממנה במאום מבחינת חדות התפישה שבה. בחלום יודעים שפלוני אלמוני נכנס למקום שבו מתרחש החלום ואמר כך וכך, אף על פי שלא ממש גופו הופיע והתגלה אפילו בחלום עצמו ורק נוכחותו מוחשת וידועה, ואם הוא הגיד דבר מה ידועות אלו מילים נאמרו ולא תמיד אפשר לזהות תוך כדי כן איזה קול שהדהד בחלום, ואפשר שזה לא יותר רועש מהמחשבות שגם הן נוטות לפגוע בהכרה בשקט אף על פי שנשמעות הן היטב.

בראייה רוחנית כמו זו המשתקפת לתוך התודעה בחזיון החלום, בלי עיניים ממשיות להתבונן דרכן, ללא אוזניים להקשיב באמצעותן, וזאת משום שכל גופו מורכב אך ורק מהנשמה שלו כשלעצמה בלבד, ידע בסוג זה של ראייה היכן הוא נמצא, וזהו בדיוק רב המקום שאליו שאף בנפשו להגיע, ותחושת אושר גדול מלאה אותו, בדומה לתחושה הממלאת כל נפש חיה עת הצליחה לבוא לאחר דרך ארוכה, למחוז חפצה אליו השתוקקה רבות להגיע.

חדר מלא אור קסום זה בו נמצא הוא, זהו החדר התחתון שבעולם העליון, זה המקום שמעימו ובו מרכיבים המלאכים את גופם. בשונה מבני אדם או מיונקים אחרים הנולדים כתוצאה מזיווג, ומתפתחים ברחם אמם עד הגיע השעה לצאת לעולם, המלאכים מרכיבים את צלמם והדמות שאותה ילבשו בעצמם.

זאת גם הסיבה מדוע למלאכים אין שמות פרטיים או שמות משפחה. לבני האדם יש את ההורים או קרוביהם או פורש חסות מסוג אחר שייתן ויקבע לרך הנולד את שמו, ולמלאכים פשוט אין כאלו. באם יש למלאכים שמות הרי שזהו שם שבחרו הם לעצמם, ולא במהרה ימסרו אותו לאחר, ואפילו אם האחר הוא גם כן מלאך כמותם.

ידע הוא שהאור הממלא את החדר זהו חומר הגלם, ממנו לאחר תהליך לא פשוט או קצר ירכיב את גופו. זקוק היה הוא למידתיות בהרכבת הגוף, ולשם כך התחיל לאמוד את גבולות החדר ולחפש בו נתונים וסימנים היכולים לסייע בעדו, ולהעיד על הגודל שגופו צריך לעמוד בו.

החל הוא לתור את החדר. בדק מה רוחבו, מדד את אורכו, חיפש מה גובהו וחקר את עומקו. מספר פעמים לא מבוטל הלך ושב, פגע וחזר בכל אחד מקירות החדר, עד שהוברר לו באופן ההולם היטב את צרכיו, צורתו של החדר, וגדליו על מידותיו מהם.

ספק של חוסר אמונה שלמה, צף ועלה בתודעתו. כי הרי בחדר מלא באור שכל הניתן לראות בו הוא למעשה רק אור, אין מצבו שפר עליו מאותו סומא הנמצא באפלה. עד כמה שייראה הדבר תמוה, אין כאן פליאה כלל וכלל, כי הרואה רק אור והעיוור שבחושך חייו, שניהם נמצאים בדיוק באותו המצב. שניהם כאחד מגששים באותו האופן, כמיטב הכישרון שיש להם על מנת לברור את דרכם, מבלי שרואים הם דבר מה נוסף פרט לאור במקרה הראשון והעדרו המוחלט במקרה השני.

לפיכך החליט לשוב ולבחון את תוכנית המתאר, שמא עלתה איזו שגגה שתוליך לטעות קשה ומרה. שוב הקיף את החדר כולו מקודקודיו ועד מרצפותיו, שט וסבב הוא שוב ושוב וחבק את כל כתליו, שנו ועבור חזור והלוך, צייר בחישוביו איה האלכסונים, וטייל לאורכם לאחר כך. תוך כדי מסעותיו בדק בקפידה וביסודיות זוויותיו ופינותיו, שכמובן, כמו בעבר גם בהווה, שאף לגלות אם חדות הן או שמא קהות, וסכום מעלתן איזהו. כעבור זמן מה היה הוא מרוצה מהתוצאה, והפסיק להסתובב ולהתרוצץ ברחבי החדר כאחוז תזזית, ועצר סוף סוף במנוחה.

הוא היה מרוצה מהתוצאה מכיוון שניתוח הבחינה השנייה שערך על מתארי החדר גודלו וממדיו, לא היו שונים באופן משמעותי מרשמי הבחינה הראשונה. צורתו של החדר מחומש. מבין חמש הצלעות, שני זוגות של צלעות שוות באורכן, וצמד הצלעות הזהות הקצרות יותר מונחות בצדי הצלע הבודדת האחת, שהיא הצלע הקצרה ביותר, זו מצדה האחד והשנייה מהעבר האחר. זוג הצלעות הארוכות יותר משלימות את המחומש, ומפגשן נמצא מול נקודת החציון של הצלע הקצרה.

הוא היה מרוצה מהתוצאה גם משום שדבר קטנטן חמק ממנו בזמן הבחינה הראשונה של החדר, ונתגלה לו רק בעת החקירה השנייה שניהל. פרט קטן אך חשוב נמצא בחדר, שנפל כמרגלית טובה לרגליו בשעה שהעביר את המסננת של חוש המישוש בפעם השנייה על כתלי החדר בצורה צפופה ומדוקדקת, ולא חיסר אף לא ריבוע אחד זעיר ברשת.

פרט קטן וחשוב זה הכרחי עוד פי כמה וכמה היה בשבילו, וזאת כי, כל שידע הוא על צורת מלאכים היה בערך דימוי שבמחשבה על אודות אדם עם כנפיים, ובין צורה עמומה שבתודעה, עד שניתן להעבירה מהכוח אל הפועל במציאות שבה הוא נמצא, הדרך היא ארוכה ארוכה.

הפרט הקטן והחשוב שחשף היה לגלות שקיימת מערכת של מספר חורים משוקעים לתוך הקיר שהיווה את הצלע הקצרה ביותר של המחומש. שקע אחד גדול ועמוק במיוחד היה במרכזה של הצלע. מעליו לאורך דפנות המלבן היו בכל צד מערך של חמישה חורים קטנים בצורת חצי סהר, ובתחתית הצלע בצמוד לרצפה, ובמרחק מה המפריד ביניהם, שני צמדי מערכי חורים קטנים הנמתחים בקו ישר, שגם הם חמישה במספר, ובכל מערך כזה, ארבעה מתוך חמשת החורים היו קטנים וזהים בגודלם, והחור הנותר שבמקצת גדול מאחיו נמצא בקצה שורת החורים, וכיוונו פנימה לעבר מערך החורים החופף.

אילך ומכאן תוכנית הבנייה נראתה לו ברורה. בשעת הרכבת גופו עליו להקפיד שאצבעות ידיו ורגליו יהיו במקומות המיועדים להם והמסומנים על הצלע הקצרה באמצעות ארבעת מערכי חמשת החורים. את ראשו כבת יענה יהיה עליו לטמון בשקע המרכזי הגדול. כנפיו שהן פרושות לצדדים, קיצן מקומו יהיה בפינות המפגש שבין צמדי הצלעות הקצרות והארוכות, ושכנפיו מלוא אורכן יופנו לאחור יגיעו בהתאמה לנקודה המחברת את שתי הצלעות הארוכות יותר, הנמצאת בדיוק מול נקודת המחצה של הצלע הקצרה.

לאחר שברורה היתה בפניו תוכנית מתווה הבנייה, לאט לאט במשורה ובמידתיות החל בתהליך ההרכבה. מעט מעט האור הפזור בחדר באופן שרירותי, לא מאורגן, ואין נראה בו סדר גלוי לעין, החל להפוך למלאכת מחשבת, מגובשת ומקובצת, המרכיבה את גופו של המלאך. ככל שהלך ואזל בחדר האור החופשי הפזור בחלל, כך ביחס ישר, הלך נבנה והתרכב גופו של המלאך, שכבר יכול הוא לנפנף בכנפיו מפינה לפינה, על מנת לבצע בדיקות התאמה. זעיר זעיר מתמעט והולך חומר הבנייה, קמצוץ קמצוץ הולך גופו ונבנה. פחת והלך האור שהציף ומלא את החדר בראשונה, עד שנמוג נגוז ונעלם כולו בהתמרה מלאה, ועמד זקוף קומה ואיתן בדמות מלאך.

מלאכת ההרכבה הושלמה בהצלחה מרובה, אך לא ניתן לומר כי מכף רגלו ועד ראשו ומקצה כנפיו לקודקודו, לא נפל בו שום פגם. טעות קטנה אחת במהלך הבנייה ארעה לו, מדובר לא כאן בהבדל איום ונורא, או בחריגה מוגזמת בולטת ומאוד גלויה, אבל עין אחת, מה ניתן לעשות, טיפין גדולה יותר, במזער של רוחבה, מחברתה רעותה העין השנייה. המלאכה הסתיימה והושלמה ומה שהיה ארע, ואין דרך לשנות ולתקון את מה שכבר קרה ונמצא. שתי אחיות תאומות לא זהות היו עיניו, ולמצב עליו להצטרך להתרגל כי זאת הדמות זאת הצורה שקיבל, והעניין קשה עד מאוד, גם למלאך להיות, מדויק לחלוטין בכל דבר, ומושלם להפליא במידותיו.

בגמר העבודה ובגוף של מלאך הוא יצא מחדר האור הקטן שהיה בו ופסע לתוך אולם גדול ורחב ידיים. רוחבו של אולם רב היקף זה מעט קצר היה מאורכו, ומספר פתחים מקומרים ללא דלתות היו פתוחים משני צדדיו. באולם זה כבכל שאר האולמות החדרים והמקומות שבעולם העליון, חלונות לא היו, אך מכיוון שחללם היה בשיעור גדול מאוד ואף למעלה מזאת, לא הורגשה בהם תחושת מחנק המורגשת לעתים במקומות סגורים אטומים וקטנים.

על כל הקירות שבאולם היו תבליטים מגוונים שבמבט ראשון וחטוף נראו לו כשפת סימנים המכסה את הכול, אך אינם כתובים בשפה שהוא ידע מהי או שהבין את משמעותם ויכול לפענח את פשרם.

ממולו בעברו הרחוק של האולם היה מעלה מדרגות ישר. גרם מדרגות זה היה כה רחב שלו מספר מלאכים היו במשותף מבקשים בבת אחת לעלות בו, וזאת בזמן שקבוצת מלאכים אחרת חפצה היתה לרדת יחדיו כנגדם בגרם המדרגות, לא היו חברי קבוצה אחת, צריכים להמתין ולהשתהות, לכך שחבריהם את מסעם ייתמו. האמת לא תעוות אם נאמר, שגם אם שתי הקבוצות היו מבקשות לעשות דרכן בעת ובעונה אחת , ובשעה שכנפי כל המלאכים היורדים והעולים פרושות היו במלואן לצדדים עדיין היה נשאר רווח די והותר.

כל המקום היה מואר באור חלבי טבעי זך ורגוע, שהוקרן ובקע מתוככי חומר הבנייה עצמו של המבנה, ולכן לא היו בנמצא מנורות או מקורות אור עצמאים אחרים באולם זה כמו גם בשאר המקומות בעולם העליון. האור רציף ואחיד היה בכל זמן ובכל מקום ואינו חדל להאיר לעולם, ומשום שלמלאכים אין לילה ואין יום, ולעולם לא זקוקים הם לשינה, הדבר התאים לצרכיהם ככפפה ליד, ולא היתה איזו טרדה או בעיה בדבר כגון זה.

הוא עמד במקומו ועיניו שוטטו והביטו על שלל הדברים החדשים שניצבו כנגדן וניסו להתרגל למראה ששרו וחזו בו.

עוד מספר מלאכים מלבדו היו באולם. חלקם עמדו בזוגות או בשלשות ודיברו ביניהם, חלקם התהלכו ברחבי האולם, חלקם התבוננו וסרקו את קירות החדר, וחלקם ישבו כמחכים למשהו על ספסלים שהיו ליד הפתחים.

טרם החליט הוא מה עליו לעשות הבחין במלאך הפוסע לעברו. כנפי המלאך היו מקופלות, ועל פי רוב, עדות היא הדבר, שפני המלאך הזה מועדים לשלום. כלל ידוע הוא שמלאך שכנפיו מכונסות ומקופלות נינוח הוא, בעוד שאם כנפיו מעט פתוחות פרוש הדבר שמלאך זה טרוד בראשו או ממהר הוא, ואם כנפיו של המלאך פרושות לרווחה, ולא ניכר עליו שהוא מתעתד להשתמש בהן לצורך תעופה, יכולות להיות לכך שתי סיבות עיקריות. מלאך בכנפיים פרושות היא צורת שפת גוף של איום, והדבר מעיד על כעס או תוקפנות מצדו, אך יקרה לפעמים גם שמלאך יפרוש את כנפיו בכדי לעשות רושם ולהבליט את עצמו, וכנפיו הפרושות והמנפנפות הן רק, כלשון העם, לעשות רוח.

המלאך שפסע לעברו, הגיע אליו, ברך אותו לשלום, ובשעה שהציג את עצמו טפח מעט ובחיבה על כתפו וכנפיו.

אני תת עוזר גימל למזכיר, הציג המלאך את עצמו, וברוך בואך לעולם העליון חדש שלושים ושבע.

הוא השיב לו, שלום וברכה לנמצא, ושאל, מה פרוש חדש שלושים שבע?

תת העוזר ענה לו, עד שלא יימצא לך תפקיד שיעניק לך גם את שם התואר הכרוך בתפקיד זה אתה תכונה ותקרא כך, וזהו בעצם שמך ותוארך הנוכחיים. התפקיד שאתה נושא הוא גם השם שלך. כמו כן, הוסיף תת העוזר, דע לך שהתחלופה של התפקידים כאן אינה דבר שבשגרה, ולא במהרה עולים בדרגה או משנים עמדה, ואני כאן כבר קרוב לאלפיים שנה ועדיין מחזיק באותה המשרה, ותפקידי, אם תשאל מהו, הרי שהוא ללוות אותך ולהדריכך בעולם זה של ההיכלות השמימיים.

וכמה מלאכים חדשים התווספו מאז אתה נמצא כאן? התעניין חדש שלושים ושבע לדעת.

תשעים ואחד מלאכים חדשים כולל אתה במניינם התווספו מאז אני כאן, היתה תשובת תת העוזר, ואם אתה חפץ בכך אנו יכולים להתחיל בסיור ההכרות במקום זה.

אולם זה הוא אולם המזכירות, הסביר לו תת העוזר תוך כדי שהוא מתחיל ללכת וחדש שלושים ושבע פוסע בעקבותיו, הנה כאן הוא חדרו של המזכיר, אך כרגע אין לך שום צורך לגשת אליו, ואת כל עניינך ושאלותיך אתה פשוט יכול להפנות אלי, ואם אני לא אדע כיצד לעזור לך או מה להשיב לך, אזי אפנה אותך למי שכן יוכל לעשות זאת.

תת העוזר המשיך ללכת עד שנעמד ליד אחד הקירות. הוא פרש את ידיו כלפי הקיר ואמר, קירות המזכירות הם למעשה לוח מודעות אחד גדול, וכל הסימנים שנמצאים כאן אלו הודעות שמשאירים המלאכים אחד לרעהו על גבי הקירות, כאשר הקיר הרחוק משמש לוח הודעות כללי, שנמצא באחריות וברשות המזכיר ועוזרו הבכיר בלבד, ורק הם רשאים לפרסם ולכתוב עליו דברים, אז אל תנסה לכתוב עליו כי זה יהיה בניגוד למינהל התקין והמסודר של ההתרחשויות פה, אבל שלושת הקירות הנותרים הם בחזקת שטח ציבורי פתוח ומותרים לכול.

תת העוזר התבונן הנה והנה כה וכה על הקיר שלפניהם והסיט את ראשו ועיניו מעט מעלה מטה ולצדדים עד שנראה היה שמצא את שחיפש. הוא התקדם שתי פסיעות והצביע בעזרת ידו לעבר אזור מסוים בקיר. הנה זה כאן, אתה רואה? שאל אותו תת העוזר.

רואה מה בדיוק? שאל במבוכה חדש שלושים ושבע את תת העוזר בחזרה, והוסיף כדרך אגב הערת הבהרה לעברו, אל נא תשכח, מר תת עוזר נכבד, שרק הרגע הגעתי לכאן ואיני מבין כאן שום פשר של אף לא סימן אחד מהסימנים הללו שאתה מצביע באופן כללי לעברם.

תת העוזר חייך לעברו כמו ציפה לתגובה מעין זו ממלאך חדש, והצביע על שלושה סימנים בתוך מלבן קטן פנוי בתוך בליל הסימנים שעל הקיר. זה הסימן לחדש, זה הסימן לשלוש, וזה הסימן לשבע, אמר תת העוזר בעודו מפנה את אצבעו בהתאמה לכל אחד מהם והמשיך בדבריו, מלבן קטן זה הוא האזור שלך על גבי לוח המודעות, אמר וניקה את המלבן הקטן מהסימנים בעזרת כף ידו כמו שמוחקים את הגיר מהלוח עם ספוג, ושרטט באמצעות אצבעו בפינה העליונה של המלבן החלק את שלושת הסימנים מחדש אך בקטן, שהופיעו, כבמטה קסם, כתבליטים על הקיר למגע אצבעו.

אתה רוצה להוסיף משהו בשלב זה? שאל אותו תת העוזר, וכשלא שמע תשובה העיר בצחוק, לא ממש חשבתי שתרצה אבל שאלתי על כל מקרה, ובכל אופן, אם תרצה לכתוב משהו ועדיין לא למדת לכתוב בעצמך אל תהסס לפנות אלי ולבקש ממני ואני אכתוב זאת על הקיר בעבורך.

תת העוזר כילה את דבריו בנושא זה, פנה משם והחל לעלות במדרגות היוצאות מן אולם המזכירות.

חדש שלושים ושבע כמובן הלך אחריו, ושסיימו לעלות במדרגות נכנסו הם לאולם נוסף שהיה אף מעט גדול יותר מאולם המזכירות. בקצהו הנגדי המרוחק של האולם הוליך שוב, כלפי מעלה, גרם מדרגות רחב נוסף, בדומה לאותו גרם מדרגות שמחבר את אולם המזכירות ואולם זה, שעליו טיפסו עכשיו.

במרכז האולם היה עומד דלפק עצום ומרובע, שגם אם יעמדו סביב לו מאה וחמישים מלאכים יהיה לכולם מקום ברווחה ונינוחות ולא יחושו צפיפות מהי. שני מלאכים היו בתוך חלקו הפנימי של הדלפק, בעוד מצדו החיצון של הדלפק, שעונים או רכונים עליו, המתינו לתורם בסבלנות מספר מלאכים עד שאחד מזוג המלאכים שבתוכו יפנה אליהם.

שני פרוזדורים רחבים יצאו ממרכז שני הקירות הנגדיים האחרים, שהנם כמובן שני הקירות ללא גרמיי המדרגות החצובים באמצעם, ועל כל הקירות, מדפים על מדפים, שכולם כאחד ללא יוצא מהכלל, ברבבות על אלפים של ספרים, עמוסים לעייפה מלאים.

תגובתו של חדש שלושים ושבע למראה הספריה היתה רווית הערכה ורבת רושם, ואין לתמוה על כך, מפני שגודל האולם וכמות הכרכים העצומה שהיו בו, ללא צל של ספק, עלו בשיעורם על כל ספריה מרכזית של אקדמיה גדולה ומכובדת שאי פעם ראה, ובנקל ניתן להבין מדוע הוציא מפיו בתדהמה את המילים, איזו ספריה מפוארת וענקית זאת.

למשמע דברים אלו שאמר חדש שלושים ושבע, שוב חייך תת העוזר, שציפה שיאמר דברים ברוח כזאת מתוך ניסיונו הקודם בלווי מלאכים חדשים, ובלשון רכה ושקטה כיאה ונהוג לשיח שפתיים שמקומו בספריה אמר, כל מה שרואות עיניך פה זהו רק המקום שתופס הקטלוג של הספריה עצמה, והחווה לכל עבר האולם בתנועה עגולה מלאה של ראשו, וזהו רק קצה קצהה של הספריה גופה, הגדולה לאין ערוך עשרות מונים רבים מהקטלוג שמקומו אולם זה, וכל אחד משני הפרוזדורים הללו מוליך לאולמות על אולמות של ספרים המחולקים כמובן לנושאים, כגון, כימיה פיסיקה וביולוגיה, וגם אם תשב ותקרא ברצף, ובאופן שוטף וללא מנוחה או הפסקה במשך חמשת אלפי שנה, בספק אני אם תכסה את רבעו של הידע שיש באחד מתוך עשרות אולמות הספרים שיש כאן.

חדש שלושים ושבע פער את פיו בהשתאות רבתי, שאלמלא לא היו זבובים בעולם העליון, היה ללא שאלה מעמיד אחד מהם בסכנה מוחשית של בליעה. ספק מגמגם חוזר למען עצמו, וספק אולי אכן ממלמל הוא שאלות אמר, זה רק הקטלוג? על מה כבר אפשר לכתוב כל כך הרבה ספרים?

מכיוון שהשאלה השנייה נאמרה במשקל אחיד ולא כרטט לא סדיר של השתנקות, ועוד משום שהתשובה לשאלה הראשונה כבר ידועה היתה ואין צורך בחזרות כפולות ומיותרות על שאלות שכבר פתרונן ניתן, בחר תת העוזר לענות רק לשאלתו השנייה. דמיין לך, אמר תת העוזר לחדש שלושים ושבע, או שער בנפשך, כי על כל אחד מחסרי החוליות בלבד מבין בעלי החיים, תכתוב ספר נפרד מפורט מלא וממצה, לאיזו כמות של ספרים תזדקק, ועוד אוכל לתת לך מצגת קטנה שתשקיט את רוחך ותסבר את אוזנך, כי רק באולם האריתמטיקה ישנם תשעת אלפים תשע מאות תשעים ותשעה כרכים, המכילים בצירוף כולם יחדיו בתוך הדפים שלהם במשותף מספר אחד בלבד.

תשעת אלפים תשע מאות תשעים ותשעה כרכים בהם ביחד יש מספר אחד? חזר חדש שלושים ושבע כהד שואל אחר דברי ההסבר של תת העוזר. כיצד אפשרי דבר זה? איזה מספר צריך כל כך הרבה ספרים בכדי לכתוב אותו?

שאלה אחרונה זו אף היא כבר נשאלה בגרסה כללית יותר עוד מבעוד מועד, אך מכיוון שהיתה ממוקדת הפעם מעט יותר מבעבר, קיבלה מענה קצר וללא הסבר מפורט, אך בצירוף קריצת העין של תת העוזר באומרו, המספר פאי.

האולם הגדול הבא שאליו מגיעים לאחר שעולים עד כלותן את המדרגות המובילות מהספריה צורתו ריבוע. במרכזו של האולם ישנם שני ריבועים הנמצאים זה כנגד זה, האחד ריבוע השקוע מפני הרצפה של האולם כלפי מטה, והריבוע האחר שמונח באופן אנכי בדיוק מעל הריבוע שברצפה, גומחתו חודרת מעלה ופנימה לתוך תקרת האולם. בכל אחד מהריבועים הללו ארבעה פתחי מסדרונות היוצאים מהם באופן שווה ומאוזן לארבע כנפות השמים. גם באולם זה ישנו גרם מדרגות הממשיך הלאה כלפי מעלה, הזהה בצורתו גודלו ושיפועו לגרמי המדרגות האחרים, ותחילתו כלפי מעלה נמצאת במרכז הקיר שמול המקום בו ניצבו חדש שלושים ושבע ותת העוזר בדיוק לאחר שסיימו את העפלתם מהספריה. למעט מהכתלים של שני הריבועים בעלי הפתחים שהיו חלקים וחפים, שאר חלקי האולם הענק ואפילו תקרתו ותחת מדרך רגליהם מכוסים למכביר בסימנים ותגליפים.

מקום משונה ומוזר זה, מהו? וכיצד מגיעים לפתחים באין מדרגות לאלו הנמצאים למטה מהרצפה, וכל שכן לאלו הנמצאים מעבר לרום התקרה? שאל חדש שלושים ושבע.

מלאך שיצא זה עתה מהפתח הפונה לצד שמאל שלהם בריבוע הבור שברצפה, פרש את כנפיו, טפח בהן קלות מספר פעמים ועף כלפי מעלה עד שעמדו רגליו במפלס הרצפה של האולם, ואז קיפל את כנפיו והחל ללכת לכיוון שממנו באו הם, ונתן בכך תשובה על הקושיה השנייה.

אולם זה, פתח תת העוזר בהסברו, הוא האולם המרכזי. כל הסימנים הללו שאתה רואה כתובים בכל מקום אפשרי על פניו, הם סימנים שנותנים מידע ברמה הגבוהה ביותר על מצב היקום במובן הגדול והרחב ביותר האפשרי. אם ברצונך לדעת מהי המסה הצפיפות ואחוז המימן של גלקסיה מסוימת, זה המקום למצוא מידע זה והוא נכון ומעודכן לרגע זה ממש.

עליך לדעת, אמר תת העוזר בהדגשה, כי בניגוד לקירות אולם המזכירות או לכתובים שבספריה, לסימנים אלו שכאן אין לנו יד רגל או כנף, והם משתנים בעצמם מתוך איזה כוח נסתר ומופלא שלא ידוע לנו מהו בדיוק ואיך הוא עובד ופועל, כי אין שום מנגנון הנראה לעין כפי שאתה יכול להיווכח בעצמך, אך מכיוון שגלקסיות אינן נוטות בכללותן לשינוים תכופים, בספק רב סבור אני כי תבחין באיזה שינוי ניכר, גם אם תשב כאן רצוף במשך מאה שנה ותחפש אחר שינויים מזעריים כלשהם בסימנים.

הדבר מרתק ביותר, אמר חדש שלושים ושבע, ושאל, והפתחים הללו שנמצאים למטה ולמעלה להיכן הם מובילים ומוליכים?

ארבעת הפתחים בתוך הריבוע הנמוך מהרצפה, המשיך תת העוזר להסביר לו, הם ארבע הכניסות והיציאות מהמקום שאותו אנו מכנים המבוך, שבתוכו מוצג מידע בדומה לנתונים המוצגים כאן באולם המרכזי, אלא שמידע זה עשיר ומפורט יותר. אם זקוק אתה לדעת דבר מה אשר ניתן לכמת אותו למספרים ולחשב אותו, נניח אודות מערכת שמש איקס ארבע שמונה נון, או אף אם ברצונך לבדוק את ריכוז הפחמן הדו חמצני באטמוספרה של כוכב לכת בודד מוגדר אחד, המבוך זהו המקום לעשות כן.

עליך להבין, המשיך תת העוזר בנימה בעלת חשיבות מרובה, שגם במבוך הסימנים תמיד מייצגים את הידוע בהווה זה, ברגענו אנו, לעכשיו, ומשתנים בהתאם, אך השינויים במבוך תכופים יותר, ובטוח אני שלכל הפחות יש סיכוי ממשי, שאיזו מערכת שמש עלומה ברחבי היקום, פשוט תקרוס במלואה לחלוטין בשלב כלשהו בתוך העשור הקרוב. ולפיכך, מבין אתה, כי לא רק הסימנים שעל קירות המבוך עשויים להשתנות בכל רגע, אלא אף המבוך עצמו על חדריו ומסדרונותיו משתנים בהתאם לעדכון בזמן האמת של כל, אבל כל היקום. וזאת הסיבה מדוע לא תכנס למבוך, אם וכאשר תכנס לתוכו, ללא עותק של המפה המעודכנת ביותר שיש בספריה, וכמו כן, בעשרות הפעמים הראשונות עליך להיכנס אך ורק בלווי של מלאך ותיק ומנוסה המשופשף רבות בשהייה במבוך. קל מאוד ללכת בתוכו לאיבוד, ואני סומך את ידי על כך שאתה לא ממש מעוניין בתוצאה כגון זו.

מדהים, היתה תגובתו למשמע ההסבר, פשוט מדהים מה שאתה תיארת. ולאן אגיע אם אכנס בארבעת הפתחים שמקומם בריבוע שחצוב למעלה מהתקרה?

ארבעת פתחים אלו, הוסיף תת העוזר להסביר לחדש שלושים ושבע הלאה, הם פתחים המובילים לתוך מה שאנו המלאכים קוראים לו התוהו. במובנים מסוימים דומה התוהו למבוך בכך שגם בו ישנם נתונים מדויקים, ברמה פרטנית, אף של ירח קטן אחד של כוכב לא מיושב, אך שונים הנתונים המוצגים בתוהו באופן מהותי מהנתונים שישנם במבוך בכך שמראים הם את העתיד ולא את ההווה. הנתונים בתוהו מראים מגמות אפשריות ותהליכים, שאם לא תתרחש התערבות או הפרעה בלתי צפויה, ובהסתמך על הסתברות ויחסיות כאלו ואחרות, יתממשו לכדי דברים שכבר הנם. לדוגמא יכול אתה למצוא על כוכב מידע אודות קצב ההתחממות שלו בדיוק של עשירית המעלה ובמרחק זמן קדימה של אלף שנה, וזאת בעירבון והגבלה, כל עוד לא תהיה סטייה כמובן מהתנהלות הדברים והתהליכים המתחוללים בו כרגע. הניסיון הלא גדול שיש לנו עם התוהו מלמד אותנו, שגם אם ישנן כל מיני חריגות שלכאורה אינן צפויות כמו התערבות מכוונת, התוהו, על פי רוב מוצק ואיתן, וכמה שיישמע הדבר מופרך, אינו טועה ותחזיתו תתגשם.

דבר נוסף, אמר בהתראה תת העוזר, המפריד מבחין ומבדיל בין המבוך לתוהו, זוהי הצורה בה הם בנויים. בעוד במבוך הקירות והמסדרונות מסותתים וישרים, פניותיו והתפצלויותיו מדויקות במאת האחוזים לתשעים מעלות, שיפועים בו אין, וכל העליות והירידות בו נעשות במדרגות שגובהן זהה תמיד, ומשום כן יכול אתה בעזרת חישובים לאמוד כהלכה בדיוק רב וללא קושי מיוחד היכן אתה עומד, אך אין זה כך בתוהו. בתוהו המחילות עקלקלות, והפניות מפותלות ועקמומיות, אין בו התפצלויות שוות וזהות, ומטה מעלה יורד ומעפיל אתה בשיפועים שאינם אחידים, ולעיתים גם אינם ממש מורגשים. הבדיחה הרווחת בין המלאכים הקשורה בתוהו מספרת על השטן שלפני מיליון שנה ברח מחרון אפו של אלהים עמוק לתוך התוהו, ועד עכשיו הוא עדיין מחפש את דרכו החוצה בחזרה. אל תכנס לתוהו בשום פנים אופן ומצב, פסק תת העוזר באופן ברור ונהיר.

לאחר שתת העוזר וחדש שלושים ושבע עלו מהאולם המרכזי הם נכנסו לאולם נוסף. אולם זה צר היה בהרבה במבנהו מיתר האולמות שהיו בהם עד הלום, וצורתו מלבנית ומוארכת. לאורכו פרוסים במידה שווה משני העברים, ארבעה בכל צד, היו שמונה פתחים רחבים. גרם מדרגות זהה בטיבו ועל כל מרכיביו לשאר חבריו, עמד בקצהו המרוחק למקום דרכו נכנסו הם לאולם לראשונה, ואפשר להעפיל בו עוד כלפי מעלה.

אולם זה, החל תת העוזר להשמיע את דבריו באוזני חדש שלושים ושבע, הוא למעשה רק משמש כמסדרון המוביל לאולם האספה הנמצא בדיוק מתחתיו. שני הפתחים הראשונים מובילים לבמה של אולם האספה, וששת הפתחים האחרים הם דרכי הגישה ליציעיו, שבכל אחד מהם יש מקום ישיבה למספר מאות של מלאכים.

תוכל פשוט לרדת לבדך ולהציץ באולם האספה בשלב אחר, הודיע לו תת העוזר שהמשיך להוביל את דרכם ישר מבלי לסור לעבר הפתחים.

למה משמש אולם האספה? שאל חדש שלושים ושבע, ועל אילו נושאים שיש לדון בהם מתאספים בו?

האולם משמש בעיקרון בשני תפקידים וחובש שני כובעים, הסביר תת העוזר, הראשון והתכוף יותר הוא פשוט לשמש כאולם הרצאות או אספות קטנות. אתה יכול לראות את ההזמנות לאירועים אלו מפורסמות על גבי קירות לוח המודעות של המזכירות במקום המיועד לכך. שני טעמים יש לפרסום שם, הראשון שבהם הוא כמובן לידע את המלאכים שיש להם עניין בהרצאה או באספה זו לדעת על קיומה וזמנה, והשני בטעמים הוא כמובן לשם הסדר הטוב של הדברים בלבד, שימנע מלקבוע שתי פעילויות באולם בעת ובזמן אחד. כאשר מלאך מסוים רוצה לפרסם איזה גילוי חדש או דבר מה שהוא סבור שיכול לעניין את הרבים, או כאשר חבורה גדולה של מלאכים רוצה להתכנס ולערוך דיון בדבר מה המשותף להם, נעשית פנייה מסודרת למזכיר בבקשה להיתר שימוש באולם, והמזכיר על סמך שיקולים כאלו ואחרים מקצה לכך זמן אולם, ודואג לפרסם את הדבר במקום המיועד לכך באולם המזכירות. בכל מקרה נדיר שיש מספר רב כל כך של הרצאות ואספות, עד שאם תרצה לקיים אחת שכזו, לא תוכל לקבל זמן לכך בירח הקרוב.

הזכרת שיש לאולם גם תפקיד שני ונוסף מלבד זה שציינת לפני רגע, התעניין חדש שלושים ושבע תוך כדי שהם ממשיכים את דרכם קדימה, וחיכה להמשך דברי ההסבר של תת העוזר.

כן כמובן, חזר תת העוזר לשטף דבריו, שישנו התפקיד השני אימתי מתעורר הצורך בכך, לשמש כאולם אספת המשפט, או שמא עדיף שאקרא לו, אולם יישוב סכסוכים מחלוקות וטרוניות בפני קהל. מעין היכל משפט או בית דין אם תעדיף לקרוא לזאת כך.

על מה ולמה מובאים מלאכים למשפט? תמה חדש שלושים ושבע בקול רם, ובלבו פנימה תמיהה גדולה עוד יותר, כי סבר מפי שמועה או דעה קדומה כי מלאכים הנם טובים ונעלים ואינם עושים אף לא עוול דל, ומלאכים העומדים למשפט, נראה לו כעומד בסתירה רבתי להנחה מוקדמת זו. ומי שופט את המלאכים הללו דין צדק? בוודאי אלהים הוא היושב על כס המשפט? הקשה חדש שלושים ושבע בפני תת העוזר שתי בעיות נוספות, שהן למעשה קושיה אחת בשתי שאלות.

לא לא כמובן שלא, אלהים אינו יושב על כס המשפט לדון בעניינים קטנים של מלאכים זוטרים. רוצה אתה שאספר לך את סיפור המשפט האחרון שנערך כאן? שאל בפנים מאירות תת העוזר את חדש שלושים ושבע.

בחפץ לב ובעונג רב, השיב לו ופתח את אוזניו לרווחה, אשמע את פרטי אותו מעשה ואחכם.

ובכן, התחיל תת העוזר בסיפור עלילת המעשה, הפעם האחרונה שנערך באולם דבר מעין זה היה לפני כשלוש מאות שנה לערך. לשני מלאכים היו שתי מערכות כוכבים הסמוכות זו לזו שהם עסקו בפיתוחן ובנייתן, מלאך מלאך במערכתו הוא. אחד מהמלאכים, המחונן בכישרון לרוב, ורצה להציג ולהראות את הצלחתו כלהטוטן בקרקס המסבב יחדיו יפה ובטעם, מספר רב מאוד של כדורים באוויר, יצר מספר רב של ירחים הסובבים שלובים בהתאמה סביב כל אחד מהכוכבים במערכתו, כאומר, ראו מעשה ידי להתפאר בו. לאט לאט המסה של מערכת השמש שבנה גדלה באופן מספיק משמעותי בכדי למשוך ממערכת השמש הסמוכה בעלת המסה הקטנה יותר, שהיתה שייכת כזכור לך למלאך האחר, חלק אחר חלק מהאסטרואידים של חגורת האסטרואידים, המקיפה מערכת שכנה זו, פיסה אחר פיסה. כידוע לך אחד מתפקידי חגורת האסטרואידים הוא להגן על מערכת השמש מפגיעות וחדירה של גופים לתוך מערכת השמש, אם בהדיפתם ואם בריסוקם של גופים פולשניים בלתי מוזמנים אלו, העלולים להתנגש בכוכב עליו יש חיים, ולגרום בכך נזק גדול, ואת זה רצוי למנוע. ובכן, בגלל שהמערכת של המלאך הראשון בעלת המסה הגדולה יותר משכה אליה נתח נכבד של אסטרואידים מחגורתה של מערכת השמש הסמוכה אליה של המלאך השני, נותרה מערכת השמש של המלאך השני ביעילות הגנתית פחותה בהרבה. המלאך השני דרש מהראשון להרוס כמה מהירחים שבנה כדי שהמסה של מערכת השמש שלו תקטן, ותחדל ותפסיק לקחת לו אסטרואידים מהמערכת שלו. המלאך הראשון סרב לכך ודחה את בקשתו של המלאך השני, וטען כי אין להטיל עליו את האשם, בכך שחברו אינו משגיח כראוי על מערכת השמש שלו, מזלזל בעבודתו, ומבזבז זמנו לריק בבטלה, ואין הוא, שבנה מערכת שמש ברוב כישרונו לתפארת, צריך לסבול מפני שהמלאך האחראי למערכת השמש הסמוכה לשלו, לא מבצע מלאכתו נאמנה. כתגובה לדברים אלו האשים המלאך השני את הראשון כי צפה שזה מה שיתרחש ויקרה, ובכל זאת לא נקף שום אצבע כדי למנוע זאת, וזוהי האשמה חמורה ביותר, כי כאילו אמר המלאך השני לראשון, שהוא עולל זאת בכוונת זדון. הטונים של קולם הלכו וגברו, וההאשמות הלכו הפכו והתערבבו בעלבונות אישיים, והגיעו גם לאיומים במעשי חבלה חד צדדים, זה קוצף ורוגש כים בשעת סערה גדולה, וזה גועש ומתפרץ כהר בשעת פעולתו, וסביר להניח שהיו מגיעים לחילופי מהלומות ותלישת נוצות הדדיים, באם לא היו מתערבים ומפרידים ביניהם, מספר מלאכים אחרים שהתאספו במקום לשמע המהומה. כך או אחרת הגיעו הדברים בשלב זה לכדי צורך לסמכות גבוהה יותר על מנת להכריע ולפשר בין הצדדים הניצים. לאחר שנבחנו הדברים ונקבע כי המלאך הראשון לא חרג מהחוק והנהלים המחייבים אותו, משום שלא העלה את מסת מערכת השמש שלו ביותר מעשרים ושלושה אחוז בפחות ממילניום אחד, דבר המצריך דיווח כלפי מעלה וקבלת אישור מיוחד לכך, נקבע הרכב של שלושה מלאכים לדון במקרה ולהחליט מה לפסוק בו. ראש ההרכב של השופטים היה כמובן המלאך האחראי לצביר הכוכבים ששתי מערכות השמש של המלאכים היו בתחומו. לשני עוזרים הוגנים ובלתי משוחדים נבחרו לסייע לו שני מלאכים ותיקים נוספים הבקיאים ברמות העולמיות והבין גלקטיות. קהל רב של מלאכים התאסף באותו יום באולם האספה על מנת לחזות בעניין. כל אחד מהמלאכים ניסה לשכנע את שלושת הפוסקים כי הצדק והיושר עימו בעניין זה, ולאחר מספר טיעונים ונאומים של כל אחד מהצדדים פסקו לבסוף שלישית היושבים בדין מה יש לעשות.

מה נקבע שיש לעשות בעניין? ציפה חדש שלושים ושבע בכיליון עיניים לשמוע את אחרית המעשה.

מה שנקבע והוכרע שיש לעשות, סיכם תת העוזר את סיפור המעשה, הוא שעל שני המלאכים לחבור יחדיו ולבנות בנקודה מסוימת שחושבה בקפידה ובדייקנות, מערכת נוספת בעלת שיעור מסה מסוים, שתגרום להרחקת שתי המערכות הסמוכות זו לזו במידה מספקת על מנת למנוע את זליגת האסטרואידים מחגורה אחת לרעותה.

ועם אחרית ותום הסיפור נגמרו גם צעדיהם באולם זה, וחדש שלושים ושבע ותת העוזר המשיכו הלאה כלפי מעלה במדרגות היוצאות ממנו.

עוד בטרם יכלו להסתכל להביט ולבחון במו עיניהם את האולם הבא ובעוד רגליהם צועדות עדיין ומטפסות לעבר הכניסה אליו, כבר קלטו אוזניהם רחש נעימה ערבה המגיעה ממנו. עוצמת המנגינה התרוממה גבהה ונסקה ככל שהתקדמו בפסיעותיהם במעלה המדרגות, ולשיאה הגיעה עת ניצבו באולם המוסיקה.

אולם זה אליו נכנסו עכשיו שונה היה משאר האולמות בהם עברו לפי שעה, ושתי סיבות אפשר למנות לכך. הסיבה הראשונה והברורה מאליה היא כי בהנגדה לשאר האולמות שבהם שלטה הדממה בגאון, וכמעט ולא נשמעת שום הפרעה לשקט הקבוע או איזה צליל מלבד אולי רחשושם של המלאכים ההולכים או קול התלחשות זו או אחרת, הכיל אולם זה הרמוניה מופלאה ונשגבה של מוסיקה שמימית שמלאה את חלל האולם. הסיבה הנוספת בשוני נעוצה בצורת האולם, שאם עד כה האולמות בהם עברו היו רבועים בעלי פינות ישרות הזווית, הרי שמלבד המקום ממנו באו והפתח הדומה לו המאפשר להעפיל קומה נוספת מעלה הניצב כנגד פניהם, תווי המתאר של אולם זה עגולים היו. במה מוגבהת כדי פסיעת רגל קלה תפסה את מרכז האולם, ועליה היה מקום מושבם של המלאכים המנגנים את המוסיקה שאותה ספגה תודעתם, ומשני צדיה הפונים כנגד הקירות הקעורים עמדו ספות נוחות בעלות כריות שמענגות את היושב עליהן ברביצה מהמעלה הראשונה והאיכותית ביותר האפשרית, וכמו רומזות ומפתות לשקוע בתוכן בהנאה גדולה. כלי מיתר וקשת, כלי נשיפה והקשה, בנויים כולם ועשויים במיטב מלאכת מחשבת ידי אומן מומחה, שמראה כשלהם עין לא שזפה כמותו וצליליהם הנשגבים באיכותם אוזן לא שמען, עומדים לרשות המנגנים.

בשעה שנכנסו לאולם ישבו שלושה מלאכים על במת המנגנים והנעימו את האוויר בצלילים עשירים בגוון עד כדי כך מושלם, עד שאפשר היה לטעות וחשוב כי למעשה תזמורת שלמה אחראית לאותה נעימה שמימית וקסומה.

על מספר מהספות והכורסאות הפזורים באולם השתרעו והתרווחו בעונג מלאכים, שעל פי מראה פניהם של לפחות חלק מהם, ניכר היה בהם שהמוסיקה קנתה ואחזה את כל מהותם ומלבדה אין בלבם דבר.

מופלא מכך אולי, היתה גם העובדה כי הנגינה בכלים הפיקה לא רק צליל בלבד, כי אם גם חזיון. נראה היה כי כלי הנגינה או הנגינה בעצמה, משפיעים על תאורת האולם, המשלימה את האווירה הגלויה לעין בו לאווירה הנשמעת באוזן. המנגינה והאורות בהרמוניה יחדיו רחפו רקדו באולם, וכל העומד מתבונן ומאזין מיד נכבש בכוח קסמם, ובלהט הכישוף המפעם בו הוא מפנה את כל מחשבות לבו להתמכר ליופי הנשגב המוצג לפניו, כי הנגינה המתגלגלת באופן מושלם ומאוזן למופת, המלווה יחד בצבעים המדהימים הנובעים ממנה, בהם גווני חרוץ ואקדח המשתלבים יחדיו ומתערבבים לכדי צבע אחד, ומעניקים לנפש התעלות ברמה שכמעט ואין משתווה לה, מדהימים היו בעוצמת חוויתם.

חדש שלושים ושבע עמד נפעם ומשתהה, נטוע על מקומו כמו קבור בחיים וכלוא בכוחו המהפנט של האולם זמן הנראה לו כנצח קצר מדי, עד שטפיחת מרפק קטנה בצדו שהגיעה מתת העוזר ולוותה בחיוך, העירה אותו מקיפאונו ששהה בו, והקיצה אותו מהחלום שהיה שקוע ומרוכז בו, ובזה החיוך נרמז לו על ידי תת העוזר כי עליהם להמשיך בסיור ההכרות שהם עורכים ולעבור לאולם הבא.

אל דאגה, אמר לו תת העוזר, תוכל לשוב לכאן אחר כך.

הם שמו פעמיהם מעלה הלאה והצליל נחלש מאחוריהם עד שהתאדה כליל מסביבתם, ויחד עם השקט הרגיל ששורר בהיכלות עולם השמים הם הגיעו פסעו נכנסו מעבר לסף פתחו של אולם נוסף.

אולם זה קטן ממדים הוא יחסית לשאר האולמות שהתהלכו בהם לא מכבר, ושוני זה הוא אינו השוני היחיד הבולט לעין הלוקחת לתוך האולם מבט חטוף.

בשונה משאר האולמות, בקצהו הרחוק של אולם זה לא היה גרם המדרגות הרחב והרגיל המוליך כלפי מעלה להמשך ההיכלות, כי אם רק שבע מעלות פשוטות פחות או יותר ולא מרשימות בגודלן, המתחילות ובנויות כבר בתוך האולם עצמו, והעולה בהן מתרומם לרחבה קטנה, מעין במה. על גבי הבמה ניצבים שני עמודים מרשימים ויפיפיים בעלי כותרת, שאינם מסתיימים לכדי תמיכת התקרה, המסותתים מעוטרים ומקושטים בפיתוחים עוצרי נשימה. העמודים הללו נמצאים בשני עבריה של הרחבה, ובחלקה הקרוב יותר למדרגות, ובכך מבדילים אותה באופן ניכר ומובחן, כשני זקיפים שומרי סף המכריזים, התקדם עד כאן אך לא יותר מכך.

ברחבה לא גדולה זאת, כמו נראה מאובן, אך לא פסל הוא, עומד מלאך ובידו מחזיק הוא חרב אימתנית, והוא כולו מרמז לכל המתבונן בו, אם ברצונך להתקדם יהיה עליך לעבור דרכי תחילה.

בסוף הרחבה בנויות לתוך הקיר של קצה האולם, ישנו מערך של שתי דלתות הנראות כיצוקות ממתכת, וכבדות רבות משקל עד מאד, המכוסות להכביר לרוב תחריטים מרהיבי עין. הדלתות יושבות על צירים גדולים המקובעים לקירות ומופנים כלפי חוץ, והן סגורות. שתי הדלתות יוצרות יחדיו שער מרשים, המזכיר יותר מכול את שער הכניסה של מצודה גדולה או של עיר בצורה, שתפקידו למנוע מהאויב לחדור פנימה גם במאמץ וכוח רב, וחותמות את האולם.

עוד ניתן לראות באולם הם הפתחים הנמצאים במרכז של כל אחד מהקירות שלימינם ולשמאלם.

מעבר לדלתות כבירות ומחושלות אלו שעומד לפניהן על גבי הרחבה שומר ההיכל, נמצא אולם מלכות העולם שעל כיסאו יושב שם אלהים, והחרב שנמצאת כל הזמן אחוזה בידיו של המלאך שומר ההיכל יכולה להכחיד אף את גופו של מלאך, אמר תת העוזר.

משום כן אל תתחיל בכלל לחשוב להציב את כף רגלך אפילו על המעלה הראשונה ללא צידוק וסיבה ראויים לכך, כי תגובת המלאך שומר ההיכל על נקיטת צעד כזה מצדך, גם אם לא תהיה אלימה כלפיך בשלב ראשון, על כל פנים תהיה נוקשה וחריפה בוודאי, הבהיר תת העוזר לחדש שלושים ושבע.

ופתחים אלו שבקירות הצד להיכן הם מוליכים? שאל חדש שלושים ושבע לאחר שהנהן בראשו לאות הסכמה והבנה לדברי תת העוזר הקודמים.

הפתח שמימיננו מוביל אל חדרו של ראש הלשכה, ענה תת העוזר, שהוא התפקיד הבכיר והמכובד ביותר, והוא גם בעל הסמכות העליונה בקרב המלאכים ועל פיו יוכרע ויישק דבר. משמאל לנו זהו פתח חדר השומרים של שומרי ההיכל, למרות שמאז ומתמיד כידוע לי ישנו רק שומר היכל אחד ויחיד, והוא תמיד נמצא על הרחבה שלפני הדלתות ולא מש מעמדתו לרגע.

כעבור מספר רגעים שבהם חדש שלושים ושבע זן את עיניו בפליאה ובהייה בשומר ההיכל ולא הוסיף לשאול איזה משהו אחר, אמר לו תת העוזר, השתהינו פה די בחוסר מעש, ולעשות כאן איזה דבר גם אין לנו צורך כרגע, אז בוא, קדימה, נשוב לאחור ונצא מאולם זה למקומות בהם מתרחשת עיקר הפעילות הענפה של חברינו שאר המלאכים.

פרק שני

כאשר עולה ברצונו של אלהים להוסיף חיים לעולם ולברוא נשמה חיה נוספת ביקום הוא בוחר לצורך כך אחת מהנשמות המתות ומחייה אותה. לאחר שבחר אלהים את הנשמה המתה שתושב ותחזור לחיים, הוא מותח מעט את הנשמה באופן שווה מכל צדדיה ויוצר בד בבד בפעולה זו גלעין קטן של כלום במרכזה. החל מרגע זה ואילך, כל תנועתה הפנימית של הנשמה תהיה ברצונה החופשי בלבד ושום כוח זר וחיצון לא יוכל לכפות עליה מחוץ לה, תנועה פנימית של עצמה בתוך עצמה.

הנשמה היא החלקיק החומרי הקטן ביותר שישנו. לא ניתן לראות את הנשמה משום שגם האור עצמו באם יפגע בה במעופו, לא יוסט ממסלולו ולא יגלה לנו את דבר קיומה ונוכחותה. כמו כדור ברזל הנורה מלוע תותח ובמרוצתו קדימה בתנועתו ייתקל בכדור טניס שולחן אך יתמיד באותה המהירות ובאותו הכיוון ללא כל השפעה גלויה לעין, כך גם האור ביחס לנשמה בודדת שכל גודלה הוא אחד חלקי אינסוף.

הנשמות נחלקות לשני סוגים. האחד הוא הנשמות החיות הפועלות בעולם, ומספרן בכל רגע וזמן, ידוע הוא, והסוג האחר הוא של הנשמות המתות לאין מספר הנמצאות גם הן במרחב. שדה הנשמות המתות חסרות ההכרה הנמצאות בצפיפות משתנה במרחב, ומשייטות בו אך ורק מכוח תנועות חיצוניות המופעלות עליהן בלבד, הוא הגורם לאור לזוז באופן ממוצע במהירות שבו הוא נע, ולא מאפשר לו לנוע מהר יותר מכפי שהוא נע.

אלהים לבדו אוחז בידו את מפתח תחיית המתים, ואת סוד ודרך השימוש בו, בכדי לעורר משנתן ולהחיות את הנשמות המתות, יודע רק הוא, וכמו נפח זכוכית הממלא אותה באוויר ויוצר את הכלי, כך ממלא אלהים את היש באין ונופח חיים בנשמה.

הנשמה שעד לפני רגע אחד, היתה מתה וחסרת תודעה והכרה, התעוררה לחיים. התנועה הפנימית בתוכה ויצירת החור הריק בקרבה תוך כדי התנועה עשו זאת.

יכולה היא לחוש בתנועה של עצמה את עצמה בגופה. ואם עד עתה היתה הנשמה הכול מכול בכול וחוץ ממנה עצמה לא היה דבר בנמצא, הרי שמעתה היה גם היה דבר שכזה. מרחב הריק והאין שבקרבה והיא מכילה אותו היה שם והיא ידעה זאת.

מרגע זה ואילך יש משהו בעולמה שהוא לא היא היא גופה ועצמה, גם אם היה זה לאמיתו של העניין, שום דבר הנמצא בתוך בקרבה, הרי הוא היה שם, ודבר זה שאיננו, לא היא הוא.

התחילה הנשמה לנסות ולמלא את הפער הזה שמונח כך במרכזה, אך ללא הועיל, ולמרות כל מאמציה וכל רצונה לא הצליחה הנשמה לסתום ולסגור את הריק הזה שחשה בתוך עצמה. יכולה היא לנוע תנועה פנימית עצמה בתוך עצמה, ולהגדיל או להקטין את נפח האין שהכילה, אבל למלא אותו לחלוטין ולבטל את נוכחותו, חרף כל ניסיונותיה לא עלה בידה לעשות כן, והוא תמיד נשאר שם, ובזאת כמו מזכיר לנשמה באופן קבוע את העובדה שיש משהו שהיא לא.

ההכרה הראשונה של הנשמה היתה לפיכך, שאני יש ישנה, אך יש גם פה בנמצא, משהו שאני לא.

אחרי שכל ניסיונותיה להכיל את הכול בקרבה עלו על שרטון, לפחות התנחמה הנשמה במחשבה שהיא כל מה שיש בנמצא, ומה שלא היא הוא, הרי הוא איננו וחסר קיום כשלעצמו.

מחשבה זו לא תחזיק מים ותעמוד בעינה זמן רב, כי בין שתרצה בכך ובין שלא תבחר כן, בטרם יחלוף הנצח דבר מה יתנגש בה. מוגבלת היתה יכולתה של הנשמה להמשיך ולהחזיק בדעה, כי אני בלתי ואין עוד, כי בשלב זה או אחר תבוא המציאות ותגיח מאי שם ותטפח על פניה.

אולי בפעמים הראשונות שדבר מה נגע בה, נצמד אליה או התנגש בה, יכולה הנשמה לפתור זאת במחי יד וניד עפעף כהזיה, אך בשלב זה או אחר תכה בה הידיעה.

יש דבר מה מחוץ לי שהרגשתי במציאותו, ואין אני יכולה להפריך או לבטל את קיומו, או להתעלם ולכפור בהיותו, שהרי, אמרה הנשמה לעצמה, הרגשתי בגופי את גופו עת נגע בי.

באותו הרגע שכחה הנשמה את הריקנות הפנימית שבה, כי הסקרנות והתאווה לדעת את המציאות שמחוצה לה מלאה אותה. אבל אותה ריקנות שבתוכה, נמצאת שם לכל אורך חייה, נוכחת שם להזכיר לנשמה בכל רגע וזמן נתון כי יש דבר שהיא לא, גם אם בעת הזאת נשתכחה ריקנות פנימית זו מתודעתה.

ישנו דבר מה שהוא אינו אני וחיצוני לי אשר נגע בי בגופו, אמרה הנשמה לעצמה, הרגשתי בגופי שלי את מגע גופו שלו, ואת זאת איני יכולה להכחיש בפני עצמי. אך מה היה הדבר שנגע בה זאת לא ידעה, ואת זה ביקשה להשיג ללמוד ולדעת. אינני לבד בעולם, עלתה וצפה הידיעה בנשמה, וגם ההחלטה לחקור מה עוד יש מלבדה בעולם היתה כבר שם גם כן, כי ידעה לכל הפחות שדבר מה אחד נוסף קיים שם בעולם שמחוץ לה.

לא עוד המחשבה שאני הכול והכול אני היתה לנשמה, כי אם הידיעה שמחוץ לה יש אין בדומה לריק הזה שבתוכה, ושם בתוך האין הזה המקיף אותי יש דבר מה נוסף שללא צל של ספק נגע בי ועתה הוא אינו נוגע בי עוד.

שוב נגע בה דבר מה בנקודה כלשהי על פני המעטפת החיצונית שלה. אם היה זה אותו הדבר עצמו שנגע בה משכבר לפני כן או שמא נגע בה דבר אחר וחדש, כמובן שלא ידעה. וכי כיצד תדע זאת? הרי אף אפילו את הידיעה אם הנגיעה היתה באותו המקום בו התרחשה הנגיעה הקודמת לא יכולה לדעת, משום שאין הבדל באין יחס פנימי המבדיל בין קדימה לאחור שמאל ימין למטה או מעלה. מבחינת הנשמה כל המקומות הרי הם באותו מקום בדיוק שהרי אין לה דבר המבחין ביניהם, ולכן כל נגיעה מכל כיוון שתהיה זהה למעשה לכל נגיעה אחרת.

אם מה שנגע בה היה דבר אחד או אולי יותר לא ידעה, גם לא ידעה אם פגע בה אותו דבר באותו מקום או במקום שונה, אבל דבר מה כן הרגישה הנשמה. לאחר מספר של פגיעות בה, אולי עשרות ואולי מאות, החלה הנשמה באמצעות הניסיון לחלק את הפגיעות בה באמצעות מדרג מסוים. הנשמה הרגישה את הפגיעות בה, אך דבר מה נוסף שבנגיעה הראשונה לא יכלה לאמוד אותו וכעת לאחר שלל פגיעות ונגיעות יכולה. הפגיעות והנגיעות שארעו אחת לזמן מה היו בעוצמה משתנה. תרצה או לא תרצה, לא יכולה הנשמה שלא להרגיש את עוצמת הפגיעה בה. מדרג יחסי של חזק חלש ובינוני, בעוצמת הפגיעה וההרגשה המתלווה לכך החל להיווצר ולהיחקק בתודעתה.

כעת יכולה הנשמה לסווג את הפגיעות נגיעות בה לפי עוצמתן. אולי חיפשה היא איזה סדר ותבנית בנגיעות הללו, וייתכן שהנשמה גם ביקשה באמצעות כך לנחש ולחזות מה תהיה עוצמת הפגיעה הבאה, אבל את המציאות שמחוצה לה עדיין לא הבינה ולא תפשה, ולא ידעה מדוע ולמה אותו דבר נוסף שישנו מלבדה בעולם כל הזמן מתנגש בה שוב ושוב ובעוצמות משתנות, וגם לא היתה לה השערה כיצד הוא עושה זאת. רגע נוגע רגע לא, צמוד אליה בזמן אחד ובעת אחרת כבר לא.

היקום החדש והמופלא שגילתה לא מכבר הנשמה שזה עתה קיבלה את חייה במתנה, היה מרתק מוזר ובלתי צפוי, אך אם זאת גם בעל סדר וחוקיות מסוימים, כי ללא סדר ושיטה לא ניתן לחוש את עוצמת הפגיעות המכות בגופה, ולסווגם באופן כללי וגס לפי ההרגשה כנגיעה בעוצמה גבוהה או נמוכה.

בטרם הרהרה הנשמה בעניין זה שאך עתה למדה כהלכה, והעמיקה בו חקור ודרוש למלוא עומקו, התרחשה ובאה עליה תופעה חדשה, חוויה ראשונה.

לפתע הרגישה הנשמה, בת אחת בו זמנית, שתי נגיעות בה, ודבר זה ריגש והרטיט את לבה. כי אם עד לפני דקה ידעה היא על שיש דבר נוסף אחד פרט לה, הרי מעכשיו נוסף לו אח. שתי נגיעות נגעו בה יחדיו בעונה אחת, בעוצמה זו או אחרת כבר אין הדבר כל כך חשוב ומשנה כרגע עכשיו, כי מה שמלא כעת את הוויתה היו שתי התגליות שנחוו לראשונה. התגלית האחת כי חוץ מאותו אחד שישנו פרט לה, יש בהחלט עוד אחד אחר מלבדו, שהרי הרגישה זאת, אין לערער, כי שני גופים נגעו בגופה בד בבד ברגע יחיד וזהה. התגלית השנייה, וחשובה לא פחות, היא העובדה שלא ייתכן כי שתי הנגיעות בה שהתרחשו במקביל ופגעו בה באותה השעה, היו שתיהן באותה הנקודה. משום שלא באפשר הוא ששתי הנגיעות שארעו באותה העת היו באותה הנקודה בגופה, כי או אז היתה חשה נגיעה אחת בלבד בנקודה אחת בלבד, וכאלו למותר לציין כבר חשה די הרבה פעמים, ואין בכך חידוש או תגלית. אלא שהפעם חשה בוודאות שתי פגיעות מקבילות בשתי נקודות שונות על עצמה.

תגלית זו היא תגלית חשובה עבורה, כי אם עד עכשיו כל נגיעה ופגיעה תמיד היתה מבחינת הבנת הנשמה באותה הנקודה, אפילו אם למעשה היו הפגיעות מכיוונים שונים ובנקודות שונות בגופה, מכאן ואילך מחשבתה השתנתה, כי בעקבות תקרית הפגיעה הכפולה קיבלה למעשה הנשמה מושג, גם אם קלוש מה, על קיומם של כיוונים שונים.

שוב ושוב המשיכו גופים חיצונים להתנגש בה. לפעמים בעוצמה כזו ולפעמים בעוצמה אחרת, לעיתים מכיוון זה ולעיתים מכיוון אחר. לרוב הפגיעות היו בודדות, אבל גם התנגשויות בצמדים ארעו פה ושם, ואף שלא היו שכיחות ביותר, התרחשו בוודאות גם פגיעות בשלשות, והנשמה החלה לקלוט ולהבין כי המציאות אשר נמצאת מחוץ לה מעט מורכבת וסבוכה מכפי תפישתה הבראשיתית והפשטנית את קיומה.

תודעתה של הנשמה עדיין היתה רחוקה מרחק שנות אור משאלת קושיות קיומיות גדולות, ולא תהתה עדיין על משמעות הקיום ותכליתו. היא פשוט הכירה בעצמה כעומדת וישנה ולא חיפשה בנרות סיבה לכך. תנועתה הפנימית היתה על פי רצונה והחלטתה הבלעדית והחופשית בלבד, וגם את זאת כתכונה מהותית של הוויתה כבר הכירה וידעה. גם את קיומם של גופים אחרים הפוגעים בה כמעט ללא הרף והפוגה הרגישה היטב, ואף נחקקו בה מעט תובנות הקשורות לכיוון ועוצמה.

ברם לשבת כברווז במטווח, ללא תנועה ללא מטרה בשקט ובמנוחה, ורק להמתין להתרחשות הבאה שתתרגש עליה עת שוב יפגע בה דבר מה זה או אחר שאת מהותם לא הבינה ולא ידעה, זאת החליטה הנשמה שבכך אין היא רוצה ולא חפצה, ומעוניינת היתה לדעת יותר על מה שנמצא. אולי התעוררה בה תאווה פשוטה וייתכן שהיתה זו אהבת החכמה, שהניעה אותה לחדול ולחכות, בשקט ובהמתנה סובלנית לאיזה דבר מה מיוחד שיקרה לה. חפצה הנשמה לגלות את העולם, ומה יש בו למצוא ולהבין, ואי לכך החליטה לעשות מעשה ויהיה מה.

קודם כול נוצר בנשמה הרצון לזוז ולנוע, כי ללא רצון הנשמה אין בה תנועה, מכיוון שכל תנועתה הפנימית תלויה אך ורק ברצונה החופשי והבלעדי. וברצונה שלה בלבד תשנה את עצמה גופה. היכולת לתנועה פנימית מובנית בהוויתה מראשית חייה, ומשום שרצון לנוע גם הוא נוכח בקרבה נוצרה תנועה.

כיצד לנוע במרחב זאת לא היה לה מושג דל שבדלים, אבל להניע ולשנות את צורתה יכולה הנשמה ללא בעיה או קושי, ולכן ניסתה לזוז ממקומה. כבר היה לה מושג על אודות כיוונים ולכן ניסתה לזוע ולנוע למספר כיוונים שונים בו זמנית, שמא אם יכשל זה ודאי יצלח האחר, היתה המחשבה שנמצאת מאחורי תוכנית הפעולה שנקטה בה.

ייתכן גם שמאחורי תוכנית הפעולה בעצם לא עמדה שום תודעה ערה מיוחדת, כי לנשמה לא היתה שום כוונה או כיוון בתנועה, מפני שבכלל לא ידעה הנשמה לאן היא חפצה להגיע. כל שהתרחש כתוצאה מהרצון הכללי שלה לנוע, ולא לכיוון מסוים אחד, היתה תנועה של עצמה לכל הכיוונים באותה הצורה, מה שלמעשה פשוט הביא להתרחבות של הריק הפנימי הכלוא בתוכה, ומעט הגדלת שטח המעטפת החיצונית שלה וזהו זה.

את התנועה הזאת כבר הכירה וידעה עוד שניסתה למלא את הריק בתוך עצמה ולהניח עליו גולל, ובין שתרצה ובין אם לאו, שני רצונות שונים זה מזה יצרו את אותה התנועה בדיוק. הרצון להרחיב את הריק והרצון לנוע במרחב הביא אותה לחזור בעצם על אותה תבנית תנועה, וכבר ידעה הנשמה שלא זאת הפעולה שהיא מבקשת ומעוניינת בה.

הנשמה נעה שוב למען הקטן את החור שבמרכזה לגודל ולנפח שהיה לה נוח איתו, ולא העיק יותר מדי בנוכחותו הריקה על הוויתה, כי קשה הדבר גם לנשמות ותיקות, וכל שכן לנשמה שרק קמה לתחייה, להכיל תחושת ריקנות גדולה.

דרושה היתה תוכנית פעולה, וסוג חדש של תנועה, אם ברצונה לנוע במרחב ולגלות מה הוא טומן בחובו ומתחת למחצלותיו. לא ידעה הנשמה את מיקומה ולא להיכן היא רוצה להגיע, אך תאווה גדולה וחזקה לתור בעולם, לבחון אותו, ולהסיר את סודותיו בערה כאש כבשן יוקדת בתוכה.

אז מה בכל זאת עושים? חככה הנשמה בתוך עצמה, וניסתה למצוא פתרון לחידה, שאחרי עוד פגיעות ונגיעות חוזרות ונשנות בה בעודה רובצת במקומה ללא תנועה לחושי הרגשתה, כבר הפכה לבעיה קיומית מבחינתה. אף על פי שלמען הדיוק שבדבר יש לומר, כי כל הפגיעות הללו בעוצמתן המשתנה ומכיוונים שונים טלטלו אותה כל הזמן במרחב, אלא שהיא לא ידעה זאת כמובן.

לנשמה לא היה אכפת כל כך לאן תנוע, אבל רצונה לנוע היה עז ואיתן, ומלא את כל כל כולה והשכיח ממנה לגמרי את הריקנות בתוכה, עד שלפתע הבזיק בה הרעיון.

כמו עוד אי אלו רעיונות הברקות ומחשבות, שרק אלהים יודע מהיכן הם צצים מגיעים ועולים, בא ונכנס לנשמה רעיון ופתרון לחידה.

אין היא יודעת להיכן לנוע? אין בכך מכשלה בל תעבור. כל שעלי לעשות, הגתה הנשמה, הוא להמתין קמעה לנגיעה פגיעה המורגשת הבאה, ואו אז עלי פשוט לנסות לנוע לאותו הכיוון שבו התרחש המגע, ומה שיקרה כתוצאה מכך פשוט אחזה ואיווכח. את מושג הפחד עוד לא הכילה הנשמה, וגם בחירת כיוון באופן אקראי בדומה להטלת קוביה היא עדיין בחירת כיוון, והנגיעה הבאה תספק לה את ההרגשה והתחושה המספקת לאיזה כיוון תשאף לנוע.

תוכנית הפעולה הנה מוכנה וכל שנותר הוא להוציאה לפועל. המקום בו תתרחש ההיתקלות הבאה זה יהיה כיוון התנועה. הנשמה נדרכה המתינה וחיכתה לפגיעה הבאה בה, שלא אחרה להגיע תוך זמן קצר כמובן, ואז אימצה את כל כוחה וריכזה לנקודה זאת את תנועתה הפנימית. בליטה קטנה אמנם פרצה ויצאה מגופה של הנשמה לכיוון שאליו ניסתה לנוע, ובמידה מסוימת ניתן לומר על כך כי בחלקה, כלומר באותה גבשושית מיובלת שהצמיחה מגופה במעשה זה, אף הצליחה לנוע במרחב לאותו הכיוון, אולם לכנות זאת הצלחה כבירה בהחלט שאי אפשר.

באופן כללי וברור במובהק נשארה הנשמה במקום בו שהתה לפני כן ולא זזה. ייאוש היה דבר הרחוק ממנה עד למאוד, והנשמה ניסתה שוב את התרגיל להרגשת המגע הבא. בניסיון זה אף ניסתה להגביר את כוחה, כי אולי הסיבה לכישלון נבע לא מעיקרון, אלא שמחסור בעוצמה, כי כבר ידעה עוצמה חלשה וחזקה מהי, ומחסור בנחישות והתמד הפעולה הם הנם הגורמים למכשלה, ולפיכך ריכזה הנשמה את מלוא העוצמה שידעה, ואף ניסתה להעלות ולהגביר אותה, על סמך הספק ששיעור העוצמה שהכירה וחוותה אינה העוצמה המרבית האפשרית, וכמכת ברק להטיס עצמה לעבר כיוון הפגיעה ניסתה. אפשר לטעון כי אמנם הצליחה בביצוע המשימה שלקחה על עצמה בפעם זו יותר מאשר בפעם הראשונה, כי הפעם נוצרה הבליטה מוכפלת משולשת בגדולה, אך לומר כי ממש זזה הנשמה ממקומה לא אפשר הוא גם במקרה הנוכחי.

חזור ושוב, פעם אחר פעם, הוסיפה והמשיכה הנשמה לעמוד במשימה שלקחה על עצמה, ומפני שכל פעם הפגיעה היתה מכיוון אחר והנשמה לא תיקנה את צורתה לאחר כל ניסיון תנועה, הלכה הפכה ודמתה צורתה של הנשמה, אט אט בעקבות התנועות הרבות שביצעה, לצורה משונה המזכירה סוג של הכלאה בין צורה של קיפוד לצורה של כוכב ים המעורבבות יחדיו גם עם צורת אתרוג. בליל של בליטות שונות ומשונות צמחו ועלו מגוף הנשמה, וצצו והופיעו מכל עבריה ולכל כיוון. אולם חרף ולמרות כל ניסיונה מאמציה ותנועותיה, לזוז ממקומה ולהפליג במרחב לא ארע, ולצערה של הנשמה, שום שינוי מיקום רציני ובולט במרחב, כתוצאה מכל מה שעשתה, לא התרחש.

אין השיטה מוצלחת, ולא הולמת את צורכי היא, פסקה הנשמה בינה לעצמה, ובלית בררה לאחר ניסיונות מרובים קיבלה על עצמה את זאת הגזרה, ועצרה את עצמה במנוחה וחדלה מלנסות בשנית את דרך פעולה זו. השלימה הנשמה עם כישלונה, אספה את עצמה בחזרה לצורה מאוזנת יותר שהביאה לה גם הרגשה נינוחה ושלווה יותר, והעסיקה את עצמה בטיכוס עצה חדשה למציאת הדרך למימוש שאיפתה הגדולה, הצלחת ביצוע תנועה בחלל.

לאחר זמן מה בו בררה ואמדה את האפשרויות העומדות לפניה, שברור שבכל אותה עת ממשיכות אותן תנודות ונגיעות, דחיפות ומכות של הגופים הנעים לפגוע בגופה, החליטה פשוט הנשמה למתוח את גופה עד קצה יכולתה. מתחה הנשמה את גופה עוד ועוד ועוד עד שהרגישה כמעט שגופה הולך להתפקע ולהיקרע, ולא יכולה למתוח אותו מעבר לכך, ועכשיו היתה הנשמה בצורה המזכירה דמות נקניקיה.

מובן היה לנשמה שקצות אותה נקניקיה שכעת היתה צורתה, התרחקו במרחב מרחק מה מהנקודה בה שהתה קודם לכן במנוחה, אבל מה ההבדל המובהק בין למתוח את גופה לשני כיוונים מנוגדים בלבד ולקבל את עצמה במתכונת גלילית סגלגלה, לבין למתוח את עצמה למספר רב של כיוונים ולמצוא את עצמה בצורה קצת הזויה של הכלאה משונה, עליו עוד לא עמדה הנשמה, ומה היתרון, אם בכלל יש כזה בנמצא, של הדמות בה מצויה היא עכשיו, לבין הצורה שהתקבלה מהניסוי הקודם, הנשמה לא הבינה.

במימדיה כגליל סגלגל חשה אמנם הנשמה יותר מאוזנת, שלווה, ונינוחה בהרבה מעבר להרגשה שהתקבלה בה שאחזה בצורה המעט מעוותת והרבה לא נוחה של גוש פלסטלינה שנראה כעבר התעללות קשה, אולם מה עליה לעשות עכשיו, ומה השיגה הנשמה מאופן תפישתה מקום במרחב בדרך זו נותרה סתומה ועלומה בשבילה.

ברור מאליו וגלוי לכול כי מתיחתה את גופה לשני כיוונים מנוגדים עד למקומות הרחוקים ביותר במרחב שייתכן עבורה, היו בלא שאלה המקומות הרחוקים ביותר שהתקדמה והגיעה אליהם הנשמה בגופה עד הלום. אך משיכת עצמה לעצמה וכיווץ גופה חזרה למרכזה יותיר אותה שוב בנקודת ההתחלה כאילו דבר לא ארע, ובזאת אין השג של ממש, ודי מובן מעימו הוא. על מנת להתקדם מכאן והלאה יש למצוא הברקה חדשה ותחבולה רעננה כיצד סוף כל סוף בתום איזו תנועה, תדע הנשמה ששינתה את מיקומה בחלל בו החזיקה עד כאן, ונמצאת היא כבר במיקום אחר שאינו נקודת ההתחלה, ולשם כך עליה לאמץ לעצמה איזה סגנון תזוזה חדש שעוד לא ניסתה.

מכיוון שלא חשה הנשמה אי נוחות בולטת בדרך בה גופה פרוש כעת, נשארה ודבקה באופן בו היא מצויה, ובד בבד ריכזה את הוויתה וחשבה והגתה, אודות איזה רעיון, שיפתור בעבורה את חידת התנועה.

רגע אחד, אמרה לעצמה הנשמה, שרעיון מסוים פעם בה. מי אמר, שאלה הנשמה את עצמה חידה מהסוג שאין השואל מצפה בה לתשובה מהנשאל, שאני חייבת בהכרח לאסוף את הקצוות של גופי חזרה למרכזי? ואושר חלחל בה בעצם ההבנה שהשיגה.

אין דבר הכופה עלי להשיב את עצמי לצורה המכווצת חזרה, על ידי משיכת שני הקצוות, זה יחד עם זה באופן שווה ואחיד לעבר נקודת האמצע, ויכולה אני פשוט לכווץ את עצמי חזרה לתנוחה המאוזנת והשלווה, על ידי גרירת משיכת עצמי לעצמי, רק לכיוון אחד משני הקצוות, ושינוי מיקום במרחב כתוצאה מכך יש פה, וערער על זה הדבר חסר. באם לנשמה היו עיניים, ויכלו לרדת לה גם דמעות, בוודאי דמעות שמחה וזיו היו מופיעות עכשיו בעיניה, מפני שהצליחה להביא את החידה שהתקשתה בה לכדי פתרון ראוי.

בחדווה דיצה גילה ורינה, נעה הנשמה במרחב בדרך שגילתה ואימצה לה, די עכשיו, זה לא מכבר. היתה הנשמה מותחת את גופה עד שלא יכולה יותר לעשות כן, ומיד לאחר כך, עת הגיע לאורכו המרבי שאפשר לו, היתה מכווצת את עצמה חזרה למקום בו היה קצה גופה. לא עוד מתחה את עצמה ממרכזה לשני כיוונים מנוגדים כשתי זרועות, אלא מלכתחילה היתה פשוט משגרת את עצמה למלוא אורכה, ואז שהגיע לשיא המתיחה היתה מקפלת חזרה את גופה לעבר אותה נקודה רחוקה. מעין תנועה של קפיץ או אקורדיון היתה לה, מתיחה כלפי צד אחד ואז איסוף מחדש של עצמה למקום אליו הגיע קצה גופה.

תנועה שכזו במרחב הנה לפחות במזער מסורבלת, אבל לא הגיעה לכדי כך שהנשמה תחוש אי נוחות ממשית בעטייה. להפך, בנשמה קיננה הרגשת התעלות, בדומה לילד קטן העושה את צעדיו הראשונים ולמרות אי הנוחות הקלה שחש כתוצאה מכך, הרי הרגשת ההצלחה לנוע על שתי רגליו מפצה ואף עולה כפל כפלים, על אי הנוחות הקטנה הנדחקת לשולי התודעה.

מאושרת היתה הנשמה לנוע בתנועה קפיצית אקורדיונית זו במרחב, והוסיפה והמשיכה בכך עוד ועוד, פעמים רבות רבות של אותה צורת תזוזה המורכבת משתי התנועות של המתיחה וההתקפלות חזרה.

הוי בעיות חדשות הדורשות פתרונים. פתרה הנשמה חידה אחת וכהרף עין צצה ועולה כרוכה בעקביה בעיה אחרת. הוי הטועים בנתיבים האובדים בדרך.

חדלה הנשמה מתנועתה, וקפאה על שמריה במקומה. הייתכן? שאלה הנשמה, שלמרות כל זאת התזוזה והתנועה, לאמיתותו של עניין, אני באותה נקודת התחלה, ובדיעבד לא זזתי ממקומי במרחב אפילו במתי מעט?

בידוע הוא, החלה הנשמה לכלכל את דרכיה ולחשב את צעדיה, שאם הייתי בנקודה אלף ומתחתי את עצמי עד לנקודה בית, ואז אספתי את כולי לנקודה בית, זזתי בחלל מנקודה אלף לנקודה בית, וזה מנוי וגמור. אך, ואך ענק הוא זה, המשיכה הנשמה להרהר בדבר, מי יבטיח לי, שבתנועתי השנייה, הזהה בכל דבר ועניין לתנועתי הראשונה, לא חזרתי לאותה הנקודה בטרם היתה התנועה הראשונה? ייתכן הדבר ולא בלתי מסתבר לחלוטין, כי בתנועת המתיחה והכיווץ השנייה שבתי וחזרתי מנקודה בית לנקודה אלף, ואין לי שום אפשרות להוכיח אם כך הוא הדבר אם אחרת. בכל פעם שאני מכווצת את עצמי חזרה, תנועת המתיחה הבאה יכולה להתרחש לכל כיוון שהוא, ואפשר הדבר שגם לאחר תנועות רבות, נקודת ההתחלה ונקודת הסיום של המסע, הן הנן אותה הנקודה בכבודה ובעצמה.

עלי למצוא, פסקה הנשמה, לפחות איזה כיוון במחשבה, ולא לתהות כסהרורית מוכת ירח, וככסילה שלא יודעת להיכן היא פונה. דרוש לי שנית כוח ההמצאה למען לא אהיה כשוטה הנע ונד מצד אל צד בזיג ובזג לכל כיוון שתשאו הרוח, או כזע השיכור המתנועע פעמים אף קדימה ואחור.

עד שלא אמצא, החליטה הנשמה, איזו דרך לתנועה שכבר בתחילתה אדע לפחות בקירוב ובכלליות היכן מונחת סופה, אשאר כך סתם במנוחה ובשלווה, ולא אוסיף לנוע חסרת כיוון, בלא ידיעה פשוטה להיכן אני נעה, כפי שעשיתי קודם, בטרם הפציע ההווה.

מה כבר אני יכולה לעשות כדי לנוע במרחב בצורה מעט יותר צפויה, ובכיוון טיפה יותר אחיד? חשבה ודרשה לדעת הנשמה הקטנה.

מובן לי, הגתה הנשמה בפנימיותה, כי מתיחת עצמי גופי ותפישתי במרחב את צורת הגלילון המוארך זוהי התחלה טובה, אבל עלי למצוא המשך נאות ויאות מאותו המצב, בו אנוע הלאה אל המרחב לפחות באיזה כיוון כללי שאני מודעת אליו, ולא בצורה שיש בה סיכוי, גם אם פעוט, שאעשה את דרכי פשוט בחזרה לנקודת המוצא, ותנועת הצמצום ואיסוף גופי חזרה לצורה הפשוטה, בו פרושה אני בצורה שווה מכל עבריו של הכלום, זהו שורש הבעיה, כי מצורה שכזאת אין לי דרך להקיש להיכן אני פונה במנוף הבא.

החליטה הנשמה למתוח את גופה לצורה המדוברת, שכזכור אינה גורמת לה עקה מרובה ולנסות משם איזו תנועת המשך. מושג ותחושת הפחד המונעים לעיתים מלנסות דברים מחשש לכישלון, הם דברים שכזכור הנשמה עוד לא הכילה, למרות שידעה יפה מתוך ניסיונה האישי, שמי שמנסה אמנם לפעמים נכשל, אך גם הבינה, שמי שלא מנסה לעולם לא מצליח, ולשבת ולהמתין תוך כדי השאלה, לנסות או לא לנסות? עד סוף כל הדורות, לא ממש עמד על הפרק בשלב זה של חייה.

יכולתה של הנשמה לעצב כראות עיניה את גופה הוא היא עצמה, הנה בגמישות בלתי מוגבלת ותלויה אך ורק ברצונה. את זאת ידעה הנשמה מתוך עצם הוויתה כמובן, ולא בהכרח מתוך איזו הכרה שכלית מושגית מילולית, וההבדל היחיד שהבחין בין הצורות מלבד אופן תפישתן את המרחב, היה בהרגשה נפשית פנימית הכרתית של הנשמה, שיכולה לנוע בין הקטבים של נוח מאוד עד לבלתי נוח בעליל.

פרושה ומתוחה כגלילון סגלגל היתה הנשמה במרחב, ושאפה להמשיך ולנוע, פחות או יותר ובאופן כללי על המשך הקו הישר הנמתח בין שני קצותיה. החליטה הנשמה לקבע את הקצה האחד של גופה אותו מתחה כפי יכולתה הרחק מהנקודה בה היתה כולה קודם, ולהזיז רק את הקצה שנשאר שם בנקודה מאחור, וזאת מבלי לצמצם את עצמה.

מה שקרה הוא שהנשמה קיפלה את עצמה למין צורה דמוית פרסה, כאשר שני קצותיה מתקרבים אחד לשני וגופה מתקמר או שמא מתקער בגמישות ומאפשר זאת. או אז קיבעה הנשמה את הקצה שנע עתה לעבר הקצה השני, ושוב הניעה ומתחה בגופה את הקצה, שניתן לקרוא לו בדרך זאת של תנועה וצורה ראשה של הנשמה, יותר או פחות באופן בסיסי בהתאם להרגשתה הפנימית, קדימה על הקו הישר בהמשך לכיוון התנועה שהתחילה בה קודם.

בדומה לתולעת המתקפלת והמקרבת כל הזמן את זנבה לראשה ואז מרחיקה קדימה את ראשה מזנבה וחוזר חלילה, כך נעה הנשמה בחלל, וידעה הפעם לפחות בערך ובקירוב שהיא שומרת על מסלול התנועה, ואם היתה זאת תנועה מעט קשתית או פתלתלה, ולא לחלוטין ישרה ואחידה הרי לא אסון גדול עבור הנשמה היה בכך, והנשמה היתה מרוצה מאוד מצורת תנועה זוחלת תולעתית שכזו והתמידה בה.

סביר להניח שאלמלא ארע מה שקרה, ייתכן והנשמה היתה ממשיכה לזחול בחלל כך לנצח, אלא מה, שכעבור זמן לא ממש ברור או ידוע, מה שהתרחש היה, שבזמן ששלחה ומתחה הנשמה את ראשה קדימה נתקלה בגוף החוסם את דרכה, ולהרגשת המגע בגוף הזר עצרה הנשמה את המשך תנועתה. ראשה עדיין צמוד היה ונוגע בגוף הזר שאך הרגע נתוודע קיומו ונתגלה לה, והנשמה נותרה דרוכה ועומדת, מקופלת חלקית כשאינה מתוחה למלוא אורכה, וניצבה נשארה ללא זיע במצב זה.

גוף זר נמצא והנו מוטל בנתיבה, ואם עד שנתקלה בו הנשמה, במרחב נעה היא בחופשיות וללא הפרעה, לא כן עוד. צמודה היתה לגוף הזר נוגעת בו בקצה ראשה, ולא ידעה בדיוק הנשמה מה עליה אפוא לעשות. היא אמנם יזמה וחפצה לחקור ולנדוד במרחב, ואף ציפתה וחיכתה לזמן בו תיתקל היא בדבר מה, אבל שהגיעה השעה הנקובה, ההווה, שבה היא לבסוף פגעה באחד שכזה, היססה ודממה את תנועתה מחוסר ידיעה מה עליה לעשות.

בחלוף זמן לא רב כמו התנערה הנשמה מהלם המפגש שצפוי היה שיתרחש, אך בל לשכוח, כי בכל חוויה חזקה וראשונה טמונה עוצמה רבה מעצם היותה חדשנית ומקורית, ומכאן מובן בהחלט ההיסוס והקיפאון שאחזו בה, וקיפלה קלות את גופה, ומשכה קצת את ראשה לאחור עד שכבר לא נגע באותו הגוף הזר והמוזר שנקלעה בו בדרכה.

נעה שוב הנשמה מעט קדימה, וחזרה ונצמדה לגוף הזר הזה המונח לו כך בחלל. שוב הרחיקה הנשמה את גופה וחדלה לנגוע בו, ואז חזרה לנוע קדימה ונצמדה אליו שוב, ולאחר ששנתה את הנוגעת לא נוגעת הזה מספר פעמים החליטה לעשות מעשה ומתחה אט אט ובזהירות את כל גופה קדימה כפי שעשתה כחלק מתנועתה פעמים רבות לפני כן. הפתעה נכונה לנשמה, כי אף על זאת שמתחה את מלוא אורך הגוף שלה כלפי ראשה קדימה, הדבר המוזר הזה עדיין נשאר צמוד לקצה ראשה ממש כפי שהיה לפני כן, והיה נדמה לנשמה כאילו שהגוף הזר הזה הצמוד אליה מלפניה למעשה לא זז כלל, והדבר הפתיע את הנשמה שהיתה רגילה עד כה רק בפגיעה והצמדות לשבריר שניה ואז ניתוק והעלמות, כפי שחוותה בכל מפגשיה בעבר עם גופים זרים ללא חריגות יוצאות דופן כמו זו.

מוזר עד מאוד היה לנשמה למצוא את עצמה צמודה ללא הפסק כך פתאום לאיזה גוף אחר הנוגע בה ואינו מתעתד להעלם כפי הנראה ולנתק עימה את המגע, בדומה לכל מפגשיה של הנשמה עם הגופים הקודמים לו.

קיפלה את זנבה ושוב פרשה ומתחה את גופה לכיוון ראשה, ועדיין הגוף הזר הנוגע בה שם הוא נמצא, מורגש, חסר תנועה, ולא מרפה ממנה.

מה שנתקלה בו הנשמה החיה והיה צמוד אליה היתה נשמה מתה, חסרת תנועה וחסרת הכרה, שפשוט עומדת במקומה, ונדחפת במרחב על ידי תנועת הנשמה החיה. אבל הנשמה החיה את זאת לא ידעה והמשיכה לזחול בחלל בתנועה הקרובה לדרך שבה זחל מתקדם, תוך כדי שהנשמה המתה צמודה לראשה והיא ממשיכה לדחוף אותה מלפניה יחד עימה כל אותה העת.

לדחוף כל הזמן נשמה מתה בחלל מלפניה לא היתה מלאכה מפרכת או מעייפת עבור הנשמה החיה, בניגוד למשל לאדם הדוחף מלפניו סלע גדול במעלה ההר, והסיבות לכך מובנות, אך מה שכן הפריע לנשמה זוהי פשוט הרגשת הגבלת התנועה שנוצרה מקיום הגוף הזה הצמוד אליה מלפניה, והגורם לתחושה בתוך הנשמה, שחוסם הוא ומפריע לה בדרכה.

ככל שהדבר הוסיף ונמשך, התגבשה והלכה בתוך הנשמה החיה תודעה שלילית המכוונת כלפי הנשמה המתה, שהנשמה החיה היתה דוחפת אותה עימה כל הזמן קדימה, עד שלבסוף גדשה הסאה ופקעה סבלנותה, והבליחה בנשמה המחשבה, סור כבר מדרכי דבר דביק ומעצבן שכמוך.

הנשמה בפשטות לא מצאה איזו סיבה או תכלית ראויים להמשיך ולדחוף כל הזמן ומלפניה, את אותו יש ישנו חסר החיות והתנועה שצמוד אליה ושלא היא הנו, כך סתם בחלל בלא מטרה או תועלת כלשהי הצפויה מכך.

דבר זה, שתזוזה כפי הנראה איננה מן התכונות המצויות בו, לא הניח אותה לנפשה ולא התיר לה להמשיך, בלא הפרעה יתרה על זאת שכבר גרם, בדרכה הנוכחית בלעדיו, וגם לא היה נראה שהוא מתכוון בעתיד לעשות כן ולאפשר לה לנוע קדימה בחופשיות. ויען כי שלא עלה בידה של הנשמה לסלקו מנתיבה או לחשוב על איזה צורה מתוחכמת של תנועה על מנת לעקוף אותו גוש חדל אישים הדבוק אליה מקדימה, ועוד כי קירבתו הצמודה אליה כך באופן קבוע הציקה למנוחתה ולשלוות הוויתה, לא נותרה לנשמה אלא האפשרות האחת שנותרה עדיין פתוחה, והיא הבחירה של לעצור את עצמה מהמשך התנועה באותו הכיוון שהתמידה בו עד כה, ולשנות את נתיב המשך דרכה, ובכך להותיר במנוחה אי שם במרחב ובעבר את אותו גוף חסר חיות, שאת קיומו ונגיעת גופו בגופה ללא הפסק הרגישה היטב.

בחרה הנשמה באפשרות היחידה שעמדה על הפרק והיא יכולה ומסוגלת היתה לחשוב עליה. עצרה את תנועתה, כיווצה את גופה למרכז, מתחה את עצמה, וכאשר נוכחה לדעת כי נפתרה אכן מאותו הגוף טורדני ואין היא חשה עוד בקיומו מלפניה, מועקה וחוסר תכלית התחלפו לרווחה והקלה, והנשמה המשיכה, נכון לשלב זה של הזמן, בתנועת הזחילה שלה במרחב בצורה חופשית וללא הפרעה.

אולי בכיוון חדש זה אליו פניתי זה עתה אמצא משהו שאינו כמו הגוף המשעמם הזה שלא זז או עושה דבר מה, ציינה הנשמה בתוך רוחה.

זחלה הנשמה כפי שסיגלה לעצמה לנוע בחלל להיכן שנפל בגורלה לנוע לשם, וחיש קל מצאה את עצמה שוב באותה עמדה מוכרת וידועה. שוב היתה דוחפת מלפניה איזה גוף חסר חיות שאינו נע ולא זע, והנשמה בלית ברירה, לערוך את תרגיל התחמקות שביצעה כמוצא בפעם האחרונה שנתקלה במצב ביש זה ביקשה לבצע, אך התנגשות עזה קטעה את חוט מחשבה זו בטרם יצאה לפעולה. התנגשות בצד גופה, הפרוש כגליל סגלגל, ומשנה אין בכך אם מתוח כנקניקיה הוא, או שמא בדמות פרסת מתכת של סוס בדיוק היה, כי ההתנגשות היתה בעוצמה ובכיוון מספיקים על מנת לגרום לכך שרגע אחד תחוש הנשמה שני גופים הנוגעים בה, אחד בראשה ואחד מתנגש בעוצמה חזקה בצדה, ורגע לאחריו לא תחוש אף לא בגוף אחד הנוגע בה.

דבר מפליא שכזה איך התחולל וארע? שאלה את עצמה הנשמה. תשובה מוחלטת וברורה לחידה זאת מובן מאליו כי לא ממש היתה לה, אבל ניצוץ מה של הבנה על מה שקרה והתרחש פה, היה. רגע אחד היה נוגע בראשי אחד מאותם גופים שחסרי תנועה הם כשלעצמם, שחזרה היא בראשה את מהלך העניינים, ואז בעוצמה די חזקה נגע בי לרגע בצד גופי גם אחד מהגופים הללו שללא ספק נעים הם בחלל, המשיכה הנשמה לערוך כסדרם את מהלכי הדברים, וברגע הבא שניהם כבר לא היו צמודים אלי. ניצוץ ההבנה הלך והתגבר גדל והתבהר, והנשמה המשיכה את קו המחשבה ואמרה לעצמה, שאין זאת אלא כי, הגוף שפגע בצד גופי דחף אותי בחלל כשם שאני דחפתי את הגוף חסר התנועה, והרחיק אותי בכך משניהם בבת אחת.

מושגים מופשטים מתוך ההיגיון אבל גם מוחשיים מתוך הניסיון של תנועה, כוח, כיוון, מהירות, מתערפלים היו בעיני רוחה בגוף נשמתה.

הבה אנסה ואבחן איזה עניין, החליטה הנשמה, ושוב בזחילה יצאה לדרכה באופן עקבי לאיזה כיוון לא נודע. כעבור זמן לא ניכר, כצפוי, פגשה בדרכה אחד מאותם גופים הרובצים במנוחה במקומם ואינם מראים סימני תנועה משל עצמם. הנשמה קצת הופתעה מהעובדה שעד לפני זמן לא רב ביקשה שלא למצוא ולהיתקל שוב באחד מהגופים הללו, והנה עכשיו, מסתבר שדווקא אחר אחד מהם היא מחפשת בעניין רב. שנגעה בו הנשמה בראשונה היתה זו פגיעה ברמה מאוד נמוכה של עוצמה, וכאשר המשיכה את התנועה והגוף נדבק באופן המוכר לה לקצה גופה בצד של הראש ולא סר משם, ידעה כי את מבוקשה שחיפשה מצאה היא.

כעת הגיע השלב לכנס את כל תהלוכת המושגים שבעבעו בה לכדי תנועה. משכה הנשמה את ראשה מעט לאחור וכיווצה מעט את גופה שהיה מתוח עד לפני כן. מגעו של הגוף שהיה צמוד קודם לראשה התפוגג כמובן, אבל ידעה הנשמה בעיני רוחה פנימה כי משום שאינו זז ונע נמצא הוא במרחק לא רב מלפניה. זינקה הנשמה קדימה במהירות המרבית ובעוצמה הגדולה ביותר שהצליחה לגייס על מנת לבצע תנועה זו. ראשה פגע לשבריר שניה בגוף אחר בעוצמה, שאמנם יחסית לעוצמות התנגשות אחרות שחוותה לא התעלתה ועברה את המידה הבינונית החלשה, אבל מספקת בכוחה על מנת לדחוף בחלל את אותה נשמה מתה הרחק קדימה, ולפנות לעצמה המשך הדרך ממכשול זה, ומלאת סיפוק עצמי אכן המשיכה הנשמה לנוע, באופן כללי על קו ישר.

יום אחד, דבר מה חדש מפתיע ומרגש התווסף לרשימת חוויותיה של הנשמה. הנשמה שהיתה מטיילת לה בחלל כה וכה, ומדי פעם דבר מה נתקל בה, ויש שדווקא היא פגעה בדבר אחר שעמד לו בדרכה, שלעיתים בקלות היתה הודפת אותו ולפעמים היתה פשוט משנה את נתיבה וחומקת הצדה, טרם נתקלה עדיין בדבר מה כמוה, אך יום אחד מפגש כזה התממש.

בתחילה לא היה מובן לנשמה, שהיתקלות זאת החדשה שאירעה כאן, חריגה ושונה היא במשהו מהותי ובאופן מובהק, מכל אותן דחיפות מכות ונגיעות שחוותה עד כה. ככלות הכול הנשמה מורגלת היתה בגופים זרים הנעים במרחב, ואת מגעם בה בעוצמות שונות לזמן קט היתה חשה בגופה וברוחה מדי פעם בפעם, וגם בפעם הזאת לא ניכר היה לנשמה במבט חטוף ושטחי, עת נגעה בה נשמה חיה אחרת בפעם הראשונה הידועה לה, רושם ניכר המבדיל בשוני מובחן מכל שאר האירועים הדומים לו שחוותה עד פה, ונדמתה אותה נגיעה ראשונה בעיני רוחה לשאר הנגיעות, ונדרשו עוד חופניים נגיעות מסוג זה ברצף, לפני שהשכל הפנימי של הנשמה יאותת, כי יש כאן משהו חדש ושונה ברצף נגיעות אלו.

ראשית, הנגיעות הללו היו עדינות מאוד, שנית, וקשה היה לנשמה להבחין בדבר זה בתחילה, לכל הנגיעות היה מין מרקם של צורה. הגוף השני, שהנשמה עדיין לא הבינה שגוף זה נשמה חיה הוא בדיוק כמוה, נגע בה באמצעות תבליט סמלי היוצא ובולט מעט משאר הגוף.

לא מעט פעמים נגע בה הגוף השני בעדינות באמצעות אותו סימן, עד שהנשמה הפנימה, שאחת, יש כאן מגע בעל סימן סמל וצורה, ושתיים, שגוף אחד ולא גופים מרובים חוזר הלוך ושוב על זאת צורת המבע באמצעות אותו המגע. חידוש לכל הפחות יש כאן, ובלא מחלוקת יתרה מדי.

מה עלי לעשות עכשיו? חככה הנשמה בנבכי נפתוליה פנימה, מה פירוש סימן זה? העמיקה בנשמה עוד יותר הפליאה המשתרשרת בתוכה. ידעה היא שלקפוא על שמריה עשוי לגרום לאותו הגוף שכמותו טרם פגשה להעלם במרחבי החלל והמרחב לבלי שוב, ולכן שלחה הנשמה פלג של גופה לעבר המקום בו נמצא הגוף שסימן לה פעמים מספר על נוכחותו בו. לאט ובאופן רך, על מנת לא להצטייר בעיני הגוף השני כתוקפנית או עוינת, גיששה בגופה לעבר גופו.

את גופו מצאה וחשה היטב, תחילה כגוף חלק חסר תבנית או צורה הנוגע בה כשם שהיא נוגעת בו, אך מיד לאחר מכן, במקום בו נצמדו הגופים זה לזה הופיעו מתוך הגוף השני סימנים. תגליפים בולטים היוצרים סמלים שאת פשרם לא ידעה הנשמה, נעלמו והופיעו חליפות במקום בו נשקו גופיהם אחד לשני. לא פענחה הנשמה את משמעות הסמלים השונים שאותם חשה על גופה, אבל הם ריתקו את תודעתה, ומעל הכול צפה ומלאה את הנשמה איזו תחושת חמימות נעימה, המשקיעה רבדים של מתיקות בלב כל נפש חיה, בזמן שסבורה היא שמצאה לה קשר של אהבה וחברות.

ביקשה הנשמה לסמן חזרה, ולומר לנשמה החיה השנייה שהיתה טופחת שוב ושוב את סמליה וסימניה על גופה דבר מה, אך לא ממש הבינה וידעה כיצד לעשות דבר זה. ניסתה גם היא לחקות ולעשות כאותם הסימנים הבולטים מהגוף השני כדרך שהנשמה השנייה עושה כן, אך לא ממש הצליחה בכך. בניגוד לסימנים שתוואיהם ברורים וחדים אותם הפיקה הנשמה האחרת, חברתה רעותה, סימניה שלה היו לכל היותר מרוחים דלוחים ודהויים בטבעם. כמובן ובלי אומר, שלצייר את אותו הסמל, כצורה בולטת מתוך גופה, כסימן חוזר וניתן לשחזור לאחר מחיקה, לכך אפילו לא התקרבה.

הסימנים העולים וצפים על פני השטח של גוף הנשמה החיה השנייה שאך זה פגשה, היו בעלי קווי מתאר חדים בולטים וברורים, גודלם וצורתם אחידים, וניכר היה שביכולתה של נשמה זו להפיק את אותם סמלים, תמיד ומתי שרק תחפוץ בכך באופן זהה לעצמם.

כאורות המנצנצים והמרצדים, המרתקים את תשומת הלב, כך היו הסימנים המתחלפים המלטפים את גופה עבור הנשמה. גם תחושת הקרבה אל גוף חי נוסף המפגין כלפיה יחס מלאה את הוויתה של הנשמה בקורת רוח רבה. אלמלא ניסיונותיה לחקות וליצור גם היא את הסימנים הללו, ללא הצלחה יתרה, דבר שהעיב במקצת על הרגשתה ויצר מעט אי נחת, ייתכן והיתה הנשמה מסופקת מלהֱוות במצב זה לנצח.

לשווא ניסתה הנשמה לייצר איזה סמל ברור ומובחן דיו מתוך גופה כאותם תבליטים שעושה חברתה. כל ניסיונותיה עקרים היו, והסתכמו במין קשקוש מרוח חסר צורה, ושאין לה שום דרך לשחזר אותו במדויק גם לו היתה חפצה בכך עד מאוד.

לנוכח חוסר התועלת והתוחלת שבהמשך ניסיונותיה החוזרים ונשנים לייצר איזה סימן בעל משמעות מתוך עצמה פנימה, שהרי לא היו הם אפילו חיקוי עלוב של מקורם, חדלה מכך הנשמה. בתגובה לכך, לאחר זמן מה, הפסיקה הנשמה השנייה להריץ מספר סימנים מתחלפים זה לאחר זה, והציגה על גופה סמל פשוט אחד וקבוע על גופה.

תחילה אלמד כיצד ליצור אחד מני אלו הרבים, חשבה לעצמה הנשמה, ולאחרי כן, תקל עלי בוודאי המלאכה לעשות זאת שוב ושוב.

הכפיפה הנשמה את גופה הגמיש עד אשר עטפה לחלוטין בגופה את הסמל מכל צדדיו ומילאה היטב את כל החריצים שבו גם. כמו ספחה הנשמה את הסמל לתוך קרביה כשעווה המשקעים בה חותם, ונתנה לו לחדור ולמלא את גופה, אימצה הנשמה את הסמל לחיקה. ומיד לאחר שעשתה כן, הנשמה השנייה יצרה תעתיק של הסמל, שעד עתה בולט היה מגופה כלפי חוץ, שקוע לתוך עצמה פנימה.

עומדות ונושקות היו שתי הנשמות שצורת סמל זהה משוקעת בתוך גופן עד שהנשמה הראשונה נעה שוב, ומזגה את עצמה לתוך הסמל המשוקע בגוף הנשמה השנייה, וכמו החליפו תפקיד שעד לפני רגע קט אחזו בו, ניצבו כעת.

נסוגה הנשמה השנייה אחור ומחתה את הסימן השקוע מעל פני גופה ושבה הציגה וציירה אותו כתבליט. מעט חששה הנשמה הראשונה למחוק את הסמל שהזדקר מגופה כעת, אך נענתה לאתגר ושוב כרכה את גופה סביב לתבליט שעל גוף חברתה.

כך נמשך הדבר חזור ושוב עוד מספר פעמים, כאשר בכל פעם יוצרת הנשמה בתהליך זה את הסמל על גופה, פעם כמשוקע ופעם זוקפת אותו כלפי חוץ וחוזר חלילה, עד שאת צורת הצלם זה הסמל ידעה הנשמה על בוריו, ויכולה בכוחה היא מתוך הצורה השקועה לייצר את הצורה כתבליט על גבי עצמה בלא להזדקק לחברתה רעותה הנשמה השנייה.

לאחר ששוב עטפה בגופה את המוצג באופן בולט וברור מגוף חברתה, ויצרה בכך את אותה הצורה בהופכין משוקעת לתוך עצמה, פרחה ונעלמה לה חברתה. תחילה לא הבינה הנשמה מדוע ואן נעלמה חברתה, אבל משחלף זמן מה, נאלצה להסתגל למציאות ולעובדה, שהנשמה השנייה לחלל יצאה והמשיכה בדרכה, ואותה השאירה לגמרי לבד.

מעט עצובה וכאובה היתה הנשמה בעקבות הפרידה מחברתה הטובה שאך זה מצאה, אבל דבר לעשות בעניין זה לא היה בידה, ורק זיכרון של אותו הסמל זאת הצורה, שלימדה אותה אהבתה הראשונה הנשמה השנייה, שימרה היא עמוק בתוך תוכה.

אותיות אותיות, מילים ומשפטים, דיו שחור על גבי דף לבן, זוהי אחת מדרכיו של הכתב. סימנים סימנים, צורות וסמלים, אין בתוך היש, זוהי דרכה של הנשמה לאגור ולשמור את המידע בעצם גופה.

פרק שלישי

ידע, זוהי תשובה אפשרית ומקובלת על השאלה, מה יכול האחד להעביר לאחרים, ואף על פי כן מאומה לא יחסר או יגרע ממנו. סולם הידע שלביו נישאים ומעפילים כלפי מעלה עד ללא קץ, אין חקר למספרם, ועדיין לא נולדה ונבראה הנשמה שעלתה וטיפסה מלוא כל שלביו עד כלה תומם, וניצבת היא בראשו, קצה סופו.

מטיילת הנשמה היתה בעולם, נעה ושטה במרחבי החלל. שאלת תכלית כללית עוד לא ביקשה היא למצוא, וגם מה בדיוק רצתה לגלות במסע, לא באופן ברור ומובחן ידעה, על כן פשוט נדה וזעה היתה, מתוך מטרה להכיר טוב יותר את המציאות שבתוכה היא חיה ופועלת.

מתוך ניסיונה והבנתה את המציאות החובקת אותה מכל עבריה, מתוקף היותה ישנה בעלת הכרה, כבר ידעה מספר דברים אודותיה. ידעה היא והכירה כי ישנם עוד מספר לא מבוטל של גופים הנמצאים בחלל שחלקם נחים וחלקם בתנועה, וחלקם אף כמוה בעלי תודעה. לא כל הנמצא בתנועה חי הוא, ולא כל הנראה כעומד במקומו במנוחה חסר חיים הוא. כל פרט ופרט, ראוי לבחינה מעמיקה בטרם תוכל היא לקבוע, לגופו של עניין, באם חי שריר וקיים הוא, או משולל חיות הנו.

על כן טיילה הנשמה במרחב, כך סתם ללא כיוון או מטרה ידועה בו, ולגבי כל גוף אותו פגשה או בו נתקלה, ניסתה לדלות עליו פרטים וליצור ולקיים עימו קשרים. היתה הנשמה סובבת במרחב, ובעת שהיתה נתקלת בגוף זר היתה נצמדת אליו ומשדלת אותו להגיב לנוכחותה על ידי נגיעה בו באמצעות הסמל, שלמדה היא משכבר, מספר פעמים. באם לאחר מספר פעמים שחזרה הנשמה על פעולה זו הגוף הזר לא הראה סימני תגובה, ונותר רובץ בשיממונו ללא תנועה, ודבר זה התרחש בתכיפות רבה, אזי היתה מניחה לו לנפשו, מותירה אותו מונח כך סתם ללא הפרעה נוספת מצדה במקום בו מצאה אותו, נפרדת ממנו לשלום, וממשיכה לה בדרכה.

פוגעת הנשמה בגוף הדומה לה, חי ומגיב למגעה, היתה הנשמה מפתחת איתו קשר. מתגפפות היו שתי הנשמות יחדיו האחת עם רעותה, ומגעים, של סמלים, וגם כאלו שאינם היו מחליפות ביניהן. מקרים היו בהם הנשמה השנייה, איזה סימן שהנשמה הראשונה עדיין לא ידעה, הכילה, ולפיכן למדה הנשמה דבר נוסף על המושגים שכבר אחזה בהם. נשמות בתולות שכמעט ולא מחזיקות בשום סמל או סימן להבנה גם בהן פגעה לא מעט, ואת מה שיכולה ללמדן לימדה, ואת שלא הבינו גם לאחר זמן מה בו ניסתה הנשמה להסביר ולפשט בעיני רוחן, את תוכן וסמל העניין, פשוט לא השכילו להבין.

מבעד לנפתולי הזמן והמרחב שבהם נסעה הנשמה, במסע של מפגשים רבים ושונים עם נשמות רבות ומגוונות בידיעתן, התאספו התאגדו, סמלים פשוטים, מושגים רוחניים, עוד ועוד, בגוף שכלה הפנימי של הנשמה.

תנועתה במרחב גם היא במספר דרגות התקדמה לאחר מספר מפגשים עם נשמות שסוד תנועה מסוים כבר התקבל ונמסר לידן, והן בתורן העבירו אותו לנשמות המסוגלות להפנימו.

סוד התנועה שלמדה הנשמה חילץ אותה מתנועת הזחל המסובכת והאיטית שבה השתמשה עד כה, ופתח בפניה אופק חדש של הבנה ויכולת להזיז את גופה מכאן לשם במרחב, ובמהירות רבה. סוד התנועה כרוך בתנועה סיבובית סביב ציר עצמה, ובניצול הכוח המופק מכך, ושבירתו והפנייתו בבת אחת לכיוון מסוים.

מיד לאחר שהשיגה לבסוף את הכרת והבנת סוג תנועה חדשה זו, ניסתה הנשמה להגיע באמצעותה לקצה העולם, אך בשל הרגשת הריקנות והשעמום, שהתעוררו בה כעבור זמן לא מובחן וברור מרגע בו תפש בלבה פנימה פרץ הרגש הראשוני החיובי, שהיה בה אך התחילה לחפש את קצה העולם, חדלה מכך ושבה לחפש עניין בסובב אותה שנית.

נשמות חיות רבות פגשה הנשמה וקשרים רבים יצרה עימן, ובכל פעם שנראה היה לה שהקשר לא מוצה עד תומו, ולא הופק ממנו המרב בטרם נפרדו דרכיהן בכפייה, חשה את כאב וצער הפרידה יותר מאשר באותם אירועים בהם הפרידה וניתוק הקשר היה מבחירה והבנה הדדית.

יום אחד, בעוד מפזזת לה הנשמה במרחבי החלל חופשית ומחויבת רק לעצמה, ומבלי דאבה או טרדה בנפשה, פגעה בנשמה מסוג חדש שכמותה לפגוש עוד לא יצא לה. כבר בראשית ההכרות עם נשמה זו, הבינה הנשמה כי לפניה נשמה בעלת שיעור קומה ומודעות רחבה. תרמה להכרה זו העובדה שנראה היה שזוהי נשמה מנהיגה המייצגת קבוצה של נשמות הצמודות אליה. עוד שתי נשמות צמודות דבוקות היו לנשמה זו, אך מלבד היותן שם נמצאות ונוגעות כל אחת מהן בנשמה המנהיגה עימה שוחחה הנשמה, לא עשו דבר ניכר לעין.

כמות הסמלים בהם שלטה ואותם ידעה הנשמה הזו היו במספר מעלות מעל הכמות שידעה איזו נשמה בה פגשה לפני כן. מושגים כמו קשר איתן, קבוצה או מבנה עוד הצליחה הנשמה להבין ולתפוש, ברם מושגים כגון אלקטרון ופרוטון ועוד מבחר מושגים שעל אף שלל התיאורים שתוארו לפניה כדי לנסות ולבאר אותם, לא ממש קלטה או היתה מסוגלת להפנים בשלב זה.

עם זאת את עיקרי הדברים הבינה הנשמה. הנשמה המנהיגה שביקרה במקומות מופלאים וקסומים, בהם יש מבנים עצומים המורכבים מהמוני נשמות יחדיו, במין מבנים משוכללים הקרואים אלקטרון ופרוטון, חזרה ממקום זה העולה על כל דמיון לכאן, לאחר שרכשה ידע מספיק בכדי ליצור את הדבר הקרוי אלקטרון. עוד הבינה הנשמה כי לשם יצירת האלקטרון זקוקה הנשמה המנהיגה לעוד מספר מסוים של נשמות מפותחות במידה מספקת, ולאחר שתושלם יצירתו של האלקטרון אזי הם יחברו לדבר הנקרא פרוטון, ויהיו ביחד משהו המכונה אטום, ותהליך זה ארוך ומורכב ולא במהרה יתרחש.

מחלוקת, פיצול רצונות ודעות, ניגוד בין עניינים. מצד אחד, חשבה הנשמה, יש בי משיכה להצטרף לקבוצה, לנסות ולחוות דבר מה חדש, ולהשתתף יחד עימם בבניית האלקטרון הזה,יהיה אשר יהיה. מצד שני, השלימה הנשמה את מה שהתלבטה בו, לשם כך עלי לוותר על חופשיותי ועצמאותי, ולקבל על עצמי, כמיטב שיפוטי, מושגים כגון קשר איתן, מטרה ומחויבות, וקשה עלי הבחירה.

זו פעם ראשונה שלנשמה נוצרה בעיה שכזו. בצד האחד הרצון לחופש, וכנגד זאת, רצון לפעול בקבוצה למען תכלית מאוחדת.

האם עלי, התחבטה הנשמה ברוחה פנימה, לבחור בצורה בה התנהלתי עד פה, או שמא, עלי ללכת בדרך חדשה, בנתיב לא סלול, שצופן בתוכו מצב לא ברור, ויודע בוודאות להיכן מוליך, מי הוא? באיזה מבין שני השבילים הפרושים לרגליי אבחר? שאלה הנשמה.

את כף המאזנים הכריעו לאחר שקלול ובחינת העניין על ידי הנשמה שני עיקרים תודעתיים רגשיים, שגברו עלו בחשיבותם באותו הרגע בעיניה על ההרגל ורגשות אחרים שקיימים היו בה בו בזמן. הראשון שבהם הוא הסקרנות לשמה במושגה הטהור הנשגב, בביטויה הרגשי ההכרתי העמוק שפעם בלבה פנימה. השני והחשוב לא פחות הוא המחמאה שראתה הנשמה בביטוי, נשמה מפותחת ונבחרת, שכפי שנאמר לה היא כזו, ועניין זה מצא חן בעיני רוחה וגרם לה לתחושת דגדוג נעימה.

תמימה היתה הנשמה, ואת מושג השקר עוד לא הכירה, ולפיכך קנתה המחמאה, כפי שתפשה אותה, את לבה בקלות. ואין בכך כאן כדי לרמוז ולו במעט, שהנשמה המנהיגה פועלת כדרכם של חלק מהרוכלים החולקים שבחים, הן ללקוחות וכן לסחורתם, ועל התאמתם המושלמת זה לזה.

כך או אחרת, הושגה ההכרעה, התקבלה ההחלטה והפור נפל. אצטרף לקבוצה ליטול חלק בבניית האלקטרון, שחה הנשמה בינה לבינה, ונחזה ונראה, האיך וכיצד יצלח זה העניין.

מנתה הקבוצה לאחר הצטרפותה ארבע נשמות. תחת שרביט הניהול של הנשמה המנהיגה סידרו את עצמן ארבע הנשמות במבנה צמוד, כאשר כל אחת מהנשמות נוגעת בכל שאר שותפותיה למבנה, ובצורה זו כל אחת מהנשמות יכולה לתקשר ישירות עם כל יתר הנשמות, ומתוך כך הסתבר לנשמה סיפורן של שתי הנשמות האחרות.

אחת מהן כבר היתה פעם בעברה בקבוצה מעין זו, אבל מתוקף סיבות מגוונות כאלו ואחרות, בשלב טרומי כלשהו לפני השלמת היעוד ויצירת אלקטרון, בחרה לעזוב ולנטוש את הקבוצה לטובת נדודים בגפה. וכך נדדה לבדה זמן מה עד שהחלה להרגיש מעט גלמודה ונטולת עניין, ומשום כך, מתי שפגשה את נשמת האלקטרון הזו, בחרה לחבור אליה ולעניין האלקטרון מחדש, ועקב ניסיונה כבר בבניית אלקטרון תשמש כשנייה במעלה במדרג הקבוצה.

הנשמה הנוספת דומה היתה לה במצבה התודעתי וההכרתי. סיפורה גם הוא לא היה שונה בהרבה או באופן מהותי מסיפורה שלה, וגם היא הצטרפה לקבוצה מבלי הבנה ברורה למעשה לאן פניה מועדות, אך העניין נשמע עבורה מרתק ומושך דיו על מנת להצטרף.

החיפוש אחר נשמות אחרות המוכנות והמעוניינות להצטרף למפעל יצירת אלקטרון התנהל ללא הפסקה ובדרך דומה. שנתקלו פגעו נפגשו בנשמה אחרת, היתה נשמת האלקטרון בוחנת את הנשמה שנתגלתה, באם היא מפותחת דיה להצטרף לקבוצה, ואם אכן התגלה שמתאימה היא, הוצע לה להצטרף.

היה ונצטרפה נשמה חדשה לקבוצה ולמבנה, וגופה גם הוא נצמד לנשמת האלקטרון, היתה הנשמה מקבלת מנשמת האלקטרון איתות מידע. הסמל שהועבר אליה כלל את צורתו החדשה של המבנה בו הנשמות מחוברות, וכן הכיל הסמל את מיקומה המדויק בתוך אותו מבנה, וסימן לה איפה היא שוכנת בתוך כלל הצורה המורכבת של גוף האלקטרון המתפתח שהנשמה היוותה חלק מגופו.

בזו אחר זו, אחת אחרי השנייה, התווספו עוד נשמות לקבוצה. בכל פעם שהצטרפה נשמה חדשה השתנה מעט המבנה של הנשמות הצמודות לנשמת האלקטרון, עד שבדומה לכלי מלא וגדוש שלא ניתן להוסיף לו עוד, כך גם הגיע מספר הנשמות שיכולות להסתופף במגע ישיר וצמוד עם נשמת האלקטרון למרבו, ומספר הנשמות הנוגעות בו בזמן בנשמת האלקטרון להעמיר ולהעפיל עוד, לא יוכל.

תריסר נשמות מחוברות כעת לנשמת האלקטרון הנמצאת עטופה בכל שתפנה בנשמה אחרת. באם מתייחסים למרכז גופה של כל נשמה כנקודה, יזכיר מבנה נקודות אלו של תריסר הנשמות את נקודות קודקודיו של פאון משוכלל המורכב מעשרים משולשים שווי צלעות, ובערך בנקודת מרכזו של האיקוסהדרון נמצאת נקודת המרכז של גוף נשמת האלקטרון.

הנשמה בעלת הניסיון שכבר השתתפה עד שלב מתקדם בבניית אלקטרון תסייע מרגע זה לנשמת האלקטרון כשליחה הבכירה במעטפת החיצונית, וכשנשמה נוספת הצטרפה למבנה, פינתה עבורה הנשמה המכונה בפי הקבוצה, המשנה, את מקומה במערך, ויצאה מעבר למעגל הפנימי של שתים עשרה הנשמות.

ככל שהמיזם הלך וטפח, גדל והשתרע, ונוספו נשמות למבנה במעגלים שניים, שלישוניים, רבעוניים וחמישוניים מבחינת קרבתם לנשמת האלקטרון, ונשמת המשנה תמיד עוברת למעגל החיצוני ביותר, רשת קשר מחוכמת שנועדה להעביר את המידע לבשה צורה.

היה וקרה ואחת הנשמות היושבות בחלקו החיצוני של המבנה פגשה נשמה, וסבורה היתה כי בנשמה חדשה זו יש את הכוח להצטרף לקבוצה, מיד היתה שולחת סימן שיועד לכך לנשמת האלקטרון דרך הנשמות האחרות. ברגע שנשמת האלקטרון היתה מקבלת את הסימן שהכיל את מיקום הנשמה שיצרה את המגע, מעבירה היתה נשמת האלקטרון בתורה באמצעות שרשרת הנשמות הודעה לנשמת המשנה, וזו היתה נעה לשם ובוחנת את מצב הדברים. התאימה הנשמה החדשה ורצתה להצטרף לקבוצה, וידעה נשמת המשנה היכן למקם אותה במבנה, היתה עושה כן, ומודיעה לנשמת האלקטרון על צרוף נשמה חדשה למבנה ועל המיקום שהציבה אותה בו. לא ידעה בדיוק היכן להציבה, היתה שולחת שאלה לנשמת האלקטרון, היכן למקם נשמה חדשה זו, ממתינה לתשובה ופועלת על פי ההוראה שניתנה.

מערכת המסרונים בתוך האלקטרון לא מהסבוכות והמסועפות היא, וכל הודעה כללה בתוכה שני פרטים בלבד. סימן ראשון הוא צורת המבנה ומראה מיקום הנשמה הצריכה לקבל את פריט המידע, הוא תוכן המסרון, שיופיע כסמל נוסף ונפרד לאחרי כן.

נשמות הבקיאות יותר בצורת המבנה ובמיקומן היחסי בו, היו שולחות את ההודעה לשתיים או שלוש הנשמות הצמודות אליהן שנמצאות בכיוון של הנשמה הנמענת. נשמות שלא ממש הבחינו או הבדילו ביחס שבינן לבין הנשמה הנמענת היו פועלות בשיטת כיסוי כל האפשרויות והגזרות, והיו פשוט מעבירות את פרטי ההודעה לכל הנשמות שעימן היו במגע. כך או כך לאחר שרשרת נשמות, קצרה יותר או ארוכה במעט, המעבירות זו לזו את ההודעה היא היתה מגיעה לבסוף ליעדה.

נשמות רבות הצטרפו עוד ועוד, עד שלבסוף הגיעה מנשמת האלקטרון ההודעה המשמחת שבישרה כי בניית האלקטרון בעיקרון הסתיימה. לצרף נשמות חדשות, אמרה נשמת האלקטרון, אין עוד הכרח אך עדיין בגדר האפשר הוא, ועוד הוסיפה והכריזה נשמת האלקטרון, כי עיקר מאמצינו ופנינו למציאת פרוטון שנוכל לחבור עימו צריכים להיות, ואו אז נוכל סוף סוף להשלים את המסע בו התחלנו אי שם בעבר הרחוק ולסיימו בהצלחה יתרה ביצירת האטום.

רוממות וגבהות רוח חשה הנשמה עם קבלתה את הבשורה הטובה מנשמת האלקטרון. גם בסולם הידע התקדמה רבות היא, ואמנם עדיין לא החזיקה בהכרה ובהבנה השלמה על אודות האלקטרון ודרך בנייתו לכדי שלם מראשיתו ועד מילואו, הרי שבשל שנפל בחלקה להיות אחת מהנשמות במעגל הראשון והקרוב לנשמת האלקטרון, זכתה לכך שלכל הפחות כמות נכבדה מאוד של הודעות מנשמת האלקטרון ואליה עברו דרכה, והעשירו את השכלתה בדרכי הבנייה של האלקטרון, אולם את ההיגיון והשיטה המלאה שעמדו מאחורי צורת הבנייה, כפי שאותם ידעה נשמת האלקטרון, עדיין לא הובררו בדעתה בצורה בהירה.

יש ומתקתק לו הידע בעצלתיים, ויש שזורם הוא בשיטפון גדול, וברת מזל היתה הנשמה שיכלה לצבור מידע רב אם אך חשק לבה לדבר זה, כי בניגוד לנשמה הנמצאת באחד המעגלים החיצונים והרחוקים מנשמת האלקטרון, מספר המסרים שחלפו דרכה מהסך הכולל של המסרים שעברו באלקטרון גדול היה לאין ערוך מהכמות שלהם שעברה בנשמה הרחוקה ממרכז העניינים. וביחס ישר לפיכך, כמות המידע שיכולה לשאוב על אודות דרכי בניית האלקטרון עולה לאין שיעור על פני יכולתה של נשמה הנמצאת במעגל החיצון לעשות כן.

זקוקה אני לעוד ניסיון, הרהרה בעמקי נשמתה, של מלאכת בניית אלקטרון משלבו המוקדם ועד אחרית התהליך, וניסיון בתפקיד נשמת המשנה ודאי יועיל גם הוא לא מעט לצורך כך, למען אוכל לתכנן ולבנות אלקטרון כזה בעצמי מאלף ועד תו. אך תכליתו של האלקטרון מהי? ומהו אותו פרוטון וכיצד חוברים עימו ויוצרים אטום? שאלה את נפשה פנימה. אפס, מאומה לא ידעה היא. מוטב אפוא, חשבה הנשמה, כי אשאר כאן במקומי, וארחיב ואגדיל דעתי ככל אשר אצליח ובאפשר יהיה לי, גם בדברים אלו הקרואים אטום ופרוטון.

החיפוש אחר הפרוטון הנכסף היה בעיצומו. לכל הדעות ברור הוא כי פרט לאותה נשמה אחת היא נשמת האלקטרון, לאף אחת מיתר הנשמות המרכיבות את גופו של האלקטרון, מושג וידע אודות פרוטון, קיים היה אך ורק מכוח ציורן אותו בדמיונן, ולא מהכרתו במציאות מניסיונן. מובן היה להן רק שמבנהו וגודלו עולים במספר מעלות ורמות על צורת וגודל האלקטרון, אך רוב הנשמות אפילו את האלקטרון לאשורו מהו, לא ממש הכילו בשכלן.

מצב זה יצר זיהויים שגויים רבים מקרב הנשמות שבמעגל החיצון, שסבורות היו על פי תפישתן מהו, שנמצא הפרוטון המבוקש, אך לא כן הוא. בכל פעם נשלחה הודעה לנשמת האלקטרון בדבר המציאה, ובכל פעם לאחר שליחת מספר הודעות וחקירה קצרה, בין נשמת האלקטרון לנשמה במעגל החיצון הצמודה לאותו גוף שמצאה, התברר כי לא כך הוא, והגוף שהתגלה פרוטון אין הוא.

בד בבד עוד הצטרפו לאלקטרון נשמות נוספות בתכיפות נמוכה מאוד, וזאת כי נשמת המשנה שמצאה אותן לא ידעה היכן בגוף האלקטרון להשכינן, ומפני שנשמת האלקטרון עסוקה היתה בתשדורות אודות הפרוטון, ולבה לא היה פנוי במרבית הזמן להתייחס לדבר זה, ורק מדי פעם נמצא חלון ההזדמנות בו יכולה לשים לב גם לעניין מיקום ושיכון נשמות חדשות.

כעבור זמן ובשעה שנמצא סוף סוף הפרוטון המבוקש, התמלאה מציאה זו בתחושת אכזבה. התברר לדאבון שלפרוטון כבר יש אלקטרון הסובב והולך עימו, ואין לו רצון באלקטרון נוסף, כי לצערו גם אינו יודע את שיטת התפקוד והארגון של שני אלקטרונים בו בזמן.

נשמה בודדה שפגשו בה מעט מאוחר יותר, והעבירה מידע חשוב אודות פרוטונים רבים שרק מחפשים אלקטרונים לחבור עימם, ונמצאים בכיוון מסוים עליו הצביעה, יצרה את התחושה כי הנה בקרוב תתגשם תכלית המסע, החיפוש ייעלם, והמבוקש יימצא, ונשמת האלקטרון הזיזה את המשך התנועה לכיוון המקום עליו סיפרה הנשמה הבודדה.

מדויקים ומישרים היו דבריה של הנשמה הבודדה שכיוונה את האלקטרון למקום זה שבו אכן נמצאו פרוטונים לרוב, אך בד בכך למצוא שידוך וזיווג לאחד מהם אינו דבר נקלה ופשוט. הנשמה לא קלטה את כל השיחות שנערכו בין נשמת האלקטרון לנשמות פרוטונים, אולם את רוח הדברים מהסמלים שכן עברו דרכה במהלך שיחות אלו הפנימה והבינה. חלק מהפרוטונים קשורים למבנים הקרויים פרודות, שלא ידעה מהם מבנים אלו מלבד שהם כנראה גדולים יותר אף מאטום, ואין באפשרותם לצרף אלקטרון חופשי נוסף למבנה זה. חלק אחר מהפרוטונים מחשיבים את עצמם לבני אצולה משכמם ומעלה, ואין הם רוצים ולא חפצים בשום קשר כזה או אחר מפני שהם רואים את עצמם מושלמים ומלאים, ואינם זקוקים לדבר מה נוסף במבניהם.

אך לבסוף ולאחר זמן של חיפושים קדחתניים נמצא המבוקש, ופרוטון חסר אלקטרונים שמח לפגוש את האלקטרון וליצור עימו יחדיו אטום. התאחדו להם יחד לשותפות האלקטרון והפרוטון ויצרו את האטום. חג לו האלקטרון וסבב את הפרוטון, והקשר ביניהם התאפשר הודות לנשמות שנשלחו מהאלקטרון לפרוטון וחזרה לחליפין, תוך שהן נושאות את הסמל או המסר המבוקש מכאן לשם ומזה לזה.

פועל יוצא של תהליך זה שבו עוברים המסרים בין האלקטרון לפרוטון וזורם לו המידע ביניהם, הוא תחלופת הנשמות המרכיבות את גופים אלו ומתערבבות זו בזו, ונשמה שקודם היתה שייכת לגוף האלקטרון היתה כעת מחוברת ומסונפת לגוף הפרוטון, ונשמה שהיתה בעבר חלק מהפרוטון הרי עכשיו לאלקטרון שייכת היא.

ציבור גנזך הידע של הנשמה התרחב גדל והתעשר ככל שנקף הזמן. סמלים שעברו בין נשמת האלקטרון לנשמת הפרוטון, שכבר השתכלל ושודרג מעמדה ונקראה נשמת האטום, ולחליפין לכיוון השני, התממסרו בחלקם דרכה ובאמצעותה, והעניקו לה שפע של ידיעות חדשות.

אחד מאותם מושגים חדשים שקנתה הנשמה ברוחה היה מושג הפרודה. בדמיונה ציירה לה הנשמה מבנה ענק, בו נשמות רבות מאוד, במספר העולה פעמים רבות על המספר של הנשמות שיכולה לאמוד ולחוות בבהירות גדולה, משתתפות בו, ויוצרות יחדיו מבנה מורכב ומרהיב שכמעט בלתי נתפש על ידי הנשמה בשיעור קומתו.

כל עוד האלקטרון היה כל עולמה, וצמודה היתה לנשמת האלקטרון, הרי שמפל המידע שטף אותה, ומיקומה היה במרכז ההיפעלויות. אך משעה שהבינה הנשמה לבסוף, כי אלקטרון זה חלקו בזרימת המידע הכללי שיעבור בפרודה הנו לא מהחלקים המשובחים והראויים במיוחד להתכבד בהם, הגיעה למסקנה כי עליה לשנות את מקומה ולנסות לעבור לכל הפחות לפרוטון.

במאמץ רב ובכוח התמדה גדול פילסה הנשמה אט אט טיפין טיפין את דרכה בתוך סבך הנשמות המרכיבות את האלקטרון, מליבת המבנה לחלקו החיצון, ולא עוד היתה צמודה לנשמת האלקטרון במעגל המקורב הפנימי, אלא באזור הנשמות שמרכיבות את המעטפת החיצונית של האלקטרון, ויכולה לחוש בגופה את גוף האלקטרון מצדה האחד, ולשאוף את האוויר הפתוח מעברה השני.

בשלהי גוף האלקטרון ישבה וחיכתה הנשמה עד יגיע תורה לעלות בגורל, ולהיות הנשמה שתעבור מהאלקטרון לפרוטון נושאת עימה דבר מידע. כל עוד היתה הנשמה צמודה לנשמת האלקטרון התעסקה כל הזמן באלף ואחד דברים שהיה עליה להעביר מכאן לשם ומשם לפה, אך כעת, במיקומה על המעטפת החיצונית של הנשמות המרכיבה את גוף האלקטרון אין המלאכה מרובה.

משעמם לי, חשבה הנשמה לעצמה, וביקשה להעביר את זמנה דרך קשירת איזו שיחה חברתית וידידותית עם הנשמות הקרובות והצמודות אליה. שיחות אלו התברר לנשמה עד מהרה היו לכל המועט לא מעניינות במהותן, כי דבר מה חדש שטרם ידעה הנשמה משכבר לא נמסר לה, ולא חשקה הנשמה בשיחות רבות שעוסקות שוב וחזור בדברים אודותיהם כבר ידעה.

חלפה ברוחה של הנשמה המחשבה והשתעשעה ברעיון, אולי אסתלק לי מכאן ואעוף לחלל החיצון להמשך דרכי, בזמן שחיכתה להוראה המיוחלת מצד נשמת האלקטרון להעביר הודעת מה לנשמת הפרוטון. עוד חוככת ומחשבת בדעתה האם עליה לחפש את גורלה בעצמה, ואולי לעזוב את האלקטרון הזה למען תוכל להצטרף לאלקטרון אחר בתור נשמת משנה, או סתם לנסות ולמצוא את מזלה בעולם הגדול, או שמא מוטב להמשיך ולהמתין בסבלנות עד קבלת הפקודה שללא ספק תגיע בשלב זה או מאוחר ממנו, נתבקשה הנשמה ונתבשרה על ידי הנשמה הצמודה אליה מהטבעת הפנימית יותר, כי היא מתבקשת להעביר מסר סמל זה לנשמת הפרוטון. ללא היסוס ובשמחה עזבה הנשמה את האלקטרון בשליחות תפקידה, ועברה חברה לגוף הפרוטון שעליה נושאת היא מסר רשמי ממוען לנשמתו.

במהירות העולה על החץ הנורה מקשתו של הצייד לטרפו גמעה הנשמה את המרחק שבין האלקטרון לפרוטון. גוף הפרוטון גדול היה באופן ניכר מגוף האלקטרון אותו הכירה הנשמה היטב ומספר הנשמות הפועלות בו רב באופן כביר. ואת ההודעה שהתבקשה להעביר לנשמת הפרוטון מסרה כבר ברגע בו נחתה והצטרפה לגוף הפרוטון.

רוצה אני להתפתח ולגדול, אמרה הנשמה בנפשה, ולהעמיק הבנה ולצבור מידע, הוסיפה לחשוב בינה לעצמה, ולפיכך רצוי לי שאתקרב למעגל המיוחס המקורב וצמוד לנשמת הפרוטון, שהרי שם ומשם זורם עיקר המידע.

לא קל היה המסע לתוך גוף הפרוטון מהמקום בו היתה הנשמה בשולי מעטפתו החיצונה, ובעזרת דחיפות לא מעט ושימוש בכוח רב, עלה בידה קמעה קמעה להזיז ולהחדיר את עצמה יותר ויותר לתוך המעגלים הפנימיים. ככל שהלכה והעמיקה כך נדרשה יותר עוצמה על מנת לדחוק את עצמה לבין מקומן של מספר נשמות הולך ופוחת ככל שהמעגלים הולכים ומתקרבים לעבר נשמת הפרוטון, אך נחישות והתמדה יחד עם כוח רב פילסו עבורה את הדרך למעגל הצמוד לנשמת הפרוטון. צעד אחר שעל, דחיקה אחר דחיפה, עד שלבסוף הצליחה הנשמה למקם את עצמה במעגל בו מספר הנשמות הקטן ביותר, והצמוד לנשמת הפרוטון.

בשקיקה ורינה, שקידה ושיש, מילאה הנשמה את תפקידה נאמנה והעבירה את התשדורות מכאן לשם ובחזרה ככל שהתבקשה, ובד בזאת אגרה מיינה אספה וריכזה את כל הידע שעבר דרכה בקידוד פנימי לתוך עצמה גופה כסמלים של אין מסודר ובעל צורה בתוך היש שהנה.

הודות למקום בו היתה יכלה הנשמה לקלוט הן את התשדורת שהיטיבה להכיר העוברת בין נשמת הפרוטון לנשמת האלקטרון, וגם תשדורות חדשות שפסחו ולא הגיעו לאלקטרון העוברות בין נשמות האטומים המרכיבים את הפרודה.

יצירה נשגבת זו המובנת לנשמה באופן מושגי ערטילאי משהו, הציתה את דמיונה ורוחה, והנשמה שחפצה להבין ולהכיר באופן יותר גשמי וממשי את טיבה של הפרודה, ולא להסתפק בידע מיד שנייה המבוסס ברובו על דמיון הנחה ניחוש ותהייה, החליטה לצאת למסע הכרות לכל אורכה ורוחבה של הפרודה, ובכך להטיב הכרתה עם מה שעד עתה מונח אצלה כמושג מופשט בלבד בעיני רוחה בלא הכרות מעמיקה עם המציאות כשלעצמה.

לילות כימים, בקרים וערבים, נעה נדה הנשמה ברחבי הפרודה. פעם אצל פרוטון זה ופעם אלקטרון זה, לפעמים מעבירה מסר בין אטום לאטום, ולעיתים נחה על מקומה ובוחנת את סביבתה. כיסתה הנשמה בסיוריה את מלוא המבנה של הפרודה שהיוותה חלק ממנה, וכלבנה אחר לבנה הנדבכות זו על גבי זו ויוצרות במשותף את הבניין, כך השלימה הנשמה שלב אחר שלב את סולם הידע אודות מבנה, תפקוד, וצורת הפרודה, והתפתחה בה, כך נדמה לה לפחות, הכרה והבנה שלמה ומקיפה של פרודה מה היא.

משחלף ועבר זמן רב, ולא נראה היה לנשמה כי פרודה זו מתעתדת להתפתח יותר, ומכיוון שאת מכלול הידע הפזור ברחבי הפרודה כבר שיכנה בתוכה, ולא תוסיף בינה יתרה על החכמה שכבר תפחה בקרבה, החליטה הנשמה להיפרד לשלום מהפרודה ולחפש בעולם דבר מה חדש ומעניין לעסוק בו, ועל כן עזבה הנשמה את מקומה ופרשה כנף לחלל העצום לבדה.

מוטב לי, הגתה הנשמה, לשוטט לי בעולם הרחב והגדול לבדי ולחפש כיוון ועתיד על פני להישאר צמודה אחוזה וקפואה במקום בו שהיתי, ולהיוותר כאבן שאין לה הופכין עד שבחסד המזל אולי ירצה הגורל ואיזה מקרה יארע, ומצבה של הפרודה ישתנה באיזה אופן.

הנה והנה נעה הנשמה בחיפוש אחר איזו תגלית ותובנה חדשה, אך לרוב צערה ואכזבתה לא נתקלה בשום נשמה היודעת דבר מה שעדיין לא ידעה. אולם שוטטות זו לא היתה כחרס הנשבר שאינה נותנת פירות כלל וכלל, וזאת כי שדבר מה נוסף על מבנה העולם הבינה הנשמה. אם בתחילה שאך נבראה היתה הנשמה בחלל שיחסית דליל הוא בנשמות, ורובן כלל אינן מגיבות, הרי האזור שבו היא נמצאת כרגע עשיר באטומים פרוטונים ופרודות, ולפיכך הכיוון הנכון לחיפוש יהא אפוא באזור צפוף עוד יותר מהמקום בו נמצאת היא כרגע.

בדיקה וניסוי הראו חיש קל ובמהרה איזה כיוון תנועה מוליך לאזור שבו פוחתת הצפיפות, ואיזו הדרך המובילה למקומות בהם טרם היתה והצפיפות שם הולכת וגוברת. ואכן התברר לנשמה שהדרך בה בחרה אמנם מוליכה למקומות ואזורים שהצפיפות היחסית שבהם הולכת וגדלה עם הזמן, ומספר פעמים אף אפילו נכנסה לאזור שהצפיפות בו היתה גדולה באופן משמעותי, אולם בדיקה קצרה העלתה שזהו רק צביר פרודות בדומה לפרודה שהיתה חברה בה עד לא מכבר, ואין כאן עניין נוסף מעבר לכך, ועל כן המשיכה עוד בדרכה, ושוב חזרה הצפיפות לכמות שהתרגלה אליה לפני שעברה צביר אדים צפוף זה של פרודות זהות, אך בו בזמן גם הולכת וגוברת הצפיפות טיפין טיפין ככל שהמשיכה להתקדם, עד שלפתע פתאום וללא אזהרה נכנסה הנשמה לאזור סמיך כמרק וצפוף נורא בצפיפות שטרם ידעה ושיערה כמותה.

סקירה ובדיקה לא ארוכה מדי, אך גם לא שטחית וקצרה, שערכה הנשמה הנה וכה במרק הפרודות הסמיך שנפלה לתוכו, הראו לנשמה שרובן המכריע של הפרודות שנמצאות כאן במקום זה דומות לפרודות שהיו באותו צביר פרודות שחלפה בעדו בדרכה למקום זה, והן פרודות המורכבות משלושה אטומים ובסך הכול מכילות כשלושה פרוטונים ועשרה אלקטרונים, אולם צפיפותן עלתה כאן בתוך המרק פי כמה וכמה, עד שבקושי נותר מרווח לנוע בו מבלי להיתקל בדבר מה מיד.

לשוחח עם מה שכבר מכירה הנשמה וידעה לא הרגישה צורך, אך רבות רבות הנשמות כאן, ובמבנים שונים ומשונים שעדיין לא פגשה כדוגמתם, ובגדלים שעדיין לא פגעה כשכמותם, ואלו הם שמשכו את לבה של הנשמה לבחון צפונותיהם.

לאחר ששוחחה הנשמה עם נשמות רבות אחרות החלה להבין כי שני סוגי מבנים עיקריים יש כאן במקום זה. הראשון הוא מבנים של פרודות שמלבד היותן קיימות לא ניכר הדבר כי הן עושות דבר מה מיוחד ומעניין, ובעיקרון עסוקות הן בעצמן, ואין בהן איזו נשמה שאפשר לכנות אותה כנשמת הפרודה, וסוגה זאת כבר הכירה הנשמה היטב, ולפיכך ויתרה על האפשרות להצטרף למבנים אלו.

להבדיל ולעומת כן, הסוג השני והנדיר יותר של המבנים המורכבים שבהן פגשה, והנשמות היוצרות מבנים אלו שאיתן שוחחה, נראו לנשמה חדשניים ומרתקים. מתוך חילופי הדברים עם נשמות מספר החברות בקבוצות אלו למדה הנשמה מושג חדש, גם אם טרם ירדה למלוא פשרו, והוא המושג שכך מכנות הן את היצירה אותן בונות הן, וקוראות לה חומר אורגאני.

ביקשה הנשמה להסתפח אל אותן קבוצות המרכיבות יחדיו את אותו חומר אורגאני וללמוד את פרטיו והליכותיו, אך בדומה לקבצן המחזר על הפתחים ובכל מקום נענה הוא בשלילה ונותר בבושת פנים אל מול הדלת הסגורה כך ארע גם לנשמה.

חלף עבר הזמן, בבקשות ותחנונים לרוב מצד הנשמה שיואילו לצרף גם אותה לקבוצתם. טרם התגלגלו האורים והתמים למקום בו העניקו לה את תאוותה, ופגשה הנשמה בנשמה אחות חביבה שלפי דבריה ניהלה איזה דבר זר ומוזר שטרם שמעה הנשמה שמו או ידעה מושג זה מהו, הנקרא תא חי, והסכימה לספח אותה אל תוך ממלכתה, ותוך כך גם ללמד אותה דבר או שניים ולהיעזר בה.

כמובן שנפש הנשמה צהלה ושמחה על האפשרות שניתנה לה, והבטיחה לנשמת התא ללמוד בשקידה ולעשות ככל שתידרש על מנת להצדיק את האמון וההזדמנות שניתנו לה.

צרור מושגים חדשים ושלל ידיעות חדשות התווספו לנשמה מכורך התחברותה לנשמת התא. למדה הנשמה כיצד פועל ובנוי התא, איך מתקשר הוא עם תאים אחרים ועם נשמת הצמח, באיזו צורה יש לבנות את המוהַל, ועל תהליך מופלא הנקרא פוטוסינתזה.

הנשמה בלעה בשקיקה את כל הידע והחוויות החדשות שנתקלה בהן, ומכל דבר חדש שלמדה וספגה לתוכה כך גבר בה הצמא לדעת ולגלות עוד ועוד ולהבין ולהתפתח יותר ויותר. דברים רבים ומופלאים שלא שיערה כלל כי באפשר הם עמדו נוכחים וגאים מולה על שלל פעילותם המסובכת והמתקדמת, והנשמה אגרה לתוככי עצמה מושגים תובנות וחוויות רבות מספור שהצליחו להפתיע אף את דמיונה הפרוע ביותר שיכלה להעלות בראשה, ואושר וידע הציפו את הנשמה.

כעבור חלוף הזמן ובתום תקופת הלימוד והעיון שהקדישה הנשמה לברור כל פרטי מנגנוני השליטה וההתפתחות של מבנה מרשים וסבוך זה של יחסי גומלין הדדים, ולאחר קבלת ברכת הדרך, פרשה הנשמה והתחילה בבנייה מתוך חיקוי של צמח מסוג אצת ים. נדבך אחר שלב הלכה הנשמה והרכיבה סביבה באופן המדויק והמתוכנן מבנה של אצת ים. חששה הגדול של הנשמה, שאולי ולא תמצא חומרי גלם הדרושים לצורך כך, ובראש וראשונה נשמות היודעות כיצד לנהל תא חי בודד, התבדה חיש קל למרבה השמחה.

אמנם היתה עסוקה הנשמה עד מעל לראשה בניהול ארגון וכיוון כלל המערכת, תוך כדי שהיא מקבלת זרם מתמיד ובלתי פוסק של שאלות ועדכונים ומגיבה אליהם חזרה בשליחת הוראות ותשובות, אך ככלל, שמחה היתה הנשמה על תכליתה ותפקידה כנשמת האצה למרות המלאכה הרבה המעורבת בעניין כעין זה.

מרקחת הבנייה התקדמה יפה ולשביעות רצונה של הנשמה, ונדמה היה לה שתוכל להמשיך בכך עוד ועוד עד בלי די, ולנוח לה בשלווה על עלי הדפנה שבים הברכה, עד שאירוע שלא ציפתה לו כלל קרה והתרחש, ולא ידעה מתוך ניסיונה מה גורם לכך וכיצד להתנהל למול עניין זה.

לפתע פתאום חלק נכבד מעמלה אשר כוננה פשוט נגוז ונעלם, שקע במצולות, התנדף לאוויר, פרח ואיננו. הכיצד ארע כדבר הזה? תמהה הנשמה בפליאה מרובה, משל הדומה, לאדם הבונה את ביתו והנה קם בבוקר, ואחד הקירות שאך תמול שלשום עמד על מכונו פשוט אבד הלך לו לבלי שוב, מבלי להותיר זכר וסימן אחריו שאי פעם ניצב שם.

חיש קל ומהר, ללא שהיות וללא עצלות, חזרה ושבה הנשמה למלאכת הבנייה והניהול של האצה, והקפידה בצורה מפורטת ומלאה על עיצוב וגידול האצה, על מנת לסתום כל ספק, שמפני איזו טעות או זלזול במלאכת הבנייה התרחשה התאונה שהעלימה את אותו החלק מהאצה.

בזיעת אפיה שבה הפריחה וטיפחה הנשמה את גוף האצה והגדילה אותה במאוד מאוד. והנה שוב התרחש המקרה המצער וחלק ממנה נקטם הלך חלף לו ואיננו, אך לא רפתה ידה של הנשמה וחזרה והקימה את אשר אבד, והחזירה את האצה לכדי גדולתה ותפארתה כבעבר.

רק כעבור מספר פעמים נוספות שעניין כעין זה הוסיף לתכוף ולבוא חזור ושוב, ולא מצאה הנשמה את התכלית והסיבה לאותה עלילה זדונית המחרבת והורסת את מפעל חייה כל פעם מחדש, ביקשה הנשמה עצה ותושייה כיצד עליה לעמוד בפרץ זה, והלכה לשאול את אותה נשמת אצה ותיקה שהכירה לפשר הדבר.

נשמת האצה הותיקה הבינה לנפשה של הנשמה וביקשה לנחם אותה באומרה לה, כי זהו טבע הדברים וכך דרכו של עולם, אך פתרון קסום לאותה מצוקה וכיצד לגבור על מכשול טרדן זה שגם נשמת האצה הותיקה הכירה אותו היטב, לא היה בידה לתת.

עזבה הנשמה את נשמת האצה הותיקה שדבריה לא עודדו אותה כלל, ועמדה ברפיון ידיים ובמפח נפש למול אותה שוקת שבורה שכפי הנראה לתקנה אי אפשר, וחשבה לעצמה, עד מתי משקיעה אני את עמלי לבנות וליצור בשעה שכוחות גדולים וחזקים ממני באים ככל אשר ירצו ושמים לאפר את אשר אני טורחת עליו? אותיר מאחוריי את דרכי האצה ואת חייה, ואצא ואלמד מהו הכוח היכול לשבור ולכרסם בגוף האצה אם רק ירצה בכך, ואצטרף אליו ואלמד ואשכיל ממנו ומדרכיו, וייטב לי בזאת גורלי, סיכמה הנשמה את מחשבות לבה.

שוב יצאה הנשמה לבדה למסע בחיפוש אחר הלא ממש נודע, שרק עצם אפשרות קיומו, בלא ידיעת מהותו וצורתו, נח לו מוצפן בשרוולי הכוח המדמה של תודעתה.

רצה המקרה, וכעבור מהלכי הדברים ותנועתם, פגעה הנשמה באחות נשמה אחרת וגילתה לפניה את לבה. נשמה אחות זו הקשיבה ברוב ריכוז ועניין בזמן שהנשמה שחה ושטחה את קורותיה בפניה, ואז השיבה לה ואמרה, הצטרפי אלי ואפתור את מכאוביך, כי אני בדרכי להיות נשמת דג, ואם תצטרפי אלי ייפתח בפניך עולם ומלאו אשר נמצא הרבה מעבר לעולם הצמחים, ובהן האצות, בו היית טבולה ושקועה עד הלום.

הנשמה כמובן, מה מכיל בתוכו המושג דג לא ידעה, אך הבטחה של נשמת האחות, היא נשמת הדג לעתיד לבוא, כי בצורה זאת של קיום ניתן לראות בעזרת דבר הנקרא עיניים את הפורענות הממשמשת ובאה, ולחמוק מאותה צרה שעד כה היתה נסתרת מפניה, וגם הסקרנות לשמה והתחושה כי תוכל להמשיך ולהעפיל בסולם הידע אם תחבור לנשמת דג זו, שכנעו אותה להצטרף אליה.

תלמידה חרוצה היתה הנשמה ולמדה בשקיקה במהירות ובזריזות את כל שמורתה נשמת הדג לימדה אותה, אך מהר מאוד הבינה כי הידע הדרוש בכדי להיות נשמת דג עצום וגבוה הוא עד לאין שיעור מהידע הדרוש לניהול צמח מסוג אצה כמו שעשתה לפני כן. כהבדל בתחכום ובגובהו של מגדל מגורים מודרני מבקתת בוץ וקש, כך הוא ההבדל בין להיות אצה שכל חלקיה דומים ופשוטים יחסית לבין דג.

לא במהרה למדה הנשמה את כל המנגנונים השונים והמשונים, המורכבים יותר והפשוטים פחות, ודרך פעולתם אחד עם השני. מערכת הנשימה, מחזור הדם, השלד, המעטפת החיצונית, חוש הראייה ועוד ועוד חלקים אחרים הפועלים יחדיו בתחכום מופלא ליצירת מבנה מרתק ומורכב הקרוי דג.

צמודה היתה הנשמה לנשמת הדג ושאבה ממנה אט אט קצת קצת דבר דבר, ובכל פעם שנתקלה הנשמה בקושי מסוים בהבנת דבר מה, וחשה תסכול בשל כך, תחושת האושר וההנאה שגדשו ומלאו אותה כשלבסוף הפנימה את ההבנה הידע והתובנה הנדרשים לעניין זה פיצו אותה לאין ערוך כמות ושיעור, ודחפו אותה להעמיק לחקור ולהבין ככל הניתן, עד שתוכל לרדת לסוף דעתה של הנשמה האחות ולהיות גם היא ברבות הימים נשמת דג.

לבסוף קיבצה וליקטה הנשמה, כדלי המתמלא טיפה אחר טיפה בקילוח דק ועדין, את כל הידע הנדרש ורחב ההיקף שיש צורך לזוכרו ולהטמיעו בתודעתה, על מנת שתוכל, אם בכך תחפוץ, נשמת דג להיות.

שמחתה של הנשמה מהולה היתה בעצב גם כן, כי על מנת להיות נשמת דג בעצמה, עליה להיפרד מחברתה רעותה מורתה נשמת הדג שאליה היתה צמודה, וממנה ינקה את נפח התבונה העצום הדרוש לעניין זה, וגם מהולה במעט חשש שמא אולי לא תצלח המלאכה בידיה.

ומה אם איני מוכנה עדיין? שאלה הנשמה את נשמת הדג אחותה, האם נגזר עלינו להפרד? הוסיפה והקשתה, אך נשמת הדג הרגיעה אותה ושחה לה כי, ללא ספק מוכנה את ויודעת כל שנדרש על מנת כהלכתו לנהל דג, ועוד הוסיפה עידוד באומרה, כי אל תשכחי שאנו לא ממש נפרדות היות ובאותה הלהקה נהיה יחדיו. וכך בנפש חפצה נפרדה הנשמה ממורתה וחברתה ויצאה למסע ולהרפתקה הכרוכה בקיום מסוגו של דג סרדין אחד.

כסרדין בלהקה שחתה הנשמה ועלזה על כל תנועה ותנועה, ועל כל מראה חדש שנגלה לה באמצעות עיניה, והיתה מרוצה מאוד מעצמה וגורלה.

אולם אליה וקוץ בה הם חיי הסרדין, ולא במאוחר למדה זאת הנשמה די מקרוב על בשרה. אמנם עיניים לה לראות ויכולת לנוע גם כן, ואפשר לברוח ממיני סכנות האורבות בדרך, אך מה לעשות ולא תמיד עולה ביד הסרדין לחמוק מאויביו המבקשים לבולעו חיים, ופעמים שאף האויב אינו נגלה עד שמאוחר מדי להימלט מהרשת, והנשמה מצאה את עצמה מועלת במכמורת למקום ההוא בחוץ, ששם אינה יכולה עוד לנשום וכל שנותר לה הוא לפרפר ולפרכס את עצמה למוות.

פעמים רבות לאחר שנטרף גופה או ניצוד או סתם הלך לעולמו כדרך כל בשר, שבה הנשמה והתגלגלה חזור, ויצרה את עצמה מחדש כדג סרדין, עד שלא יכלה עוד שאת את הדבר, ונשבר לבה בקרבה, ואמרה לעצמה, לא עוד, ועד הנה.

ביקשה לה הנשמה מקום וצורת הוויה שלווים יותר, בהם אין מלחמת הקיום מתדפקת על דלתה בכל שעה כדבר של מה בכך וברגיל יום יום. ולפיכך שטה שחתה לה הנשמה בים הנשמות המרכיבות את הים וחיפשה מקום מעט יותר בטוח ויציב לשכון בו.

הגיעה הנשמה במסעה למקום בו זרמי המים חלשים יותר, וגם צמחים יש שם בעלי דבר שטרם ידעה הנקרא שורשים, ונטועים הם לתוך האדמה במקום בו המים רדודים הם, אך לא עלה ברצונה של הנשמה להיות נטועה במקומה אחרי שכבר זנחה מאחוריה את הרצון להיות צמח, מה עוד שמבחינת הנשמה תהיה זו חזרה לצורת חיים מפותחת פחות מכפי יכולתה והשכלתה, שהרי כבר יודעת היא להיות דג.

שם במקום זה זיהתה הנשמה דבר מה המתאים לה, לפי דעתה, לצרכיה יותר, כי מעין דגיגים קטנים מסוג שלא הכירה ופגשה עד כה שחו שם.

אתחבר לי לאחת מנשמות דגיגים אלו, חשבה הנשמה בתוך עצמה, ובודאי בנקל ובמהרה אשלים כדי הצורך את יתרת המידע שאזדקק על מנת להתאקלם בצורה זאת של דג, כי את רוב החומר הדרוש כבר יודעת אני משכבר, וזאת נראית לי סביבה שקטה ובטוחה להתקיים בה.

פנתה הנשמה לנשמת אחד הדגיגים השוחים שם, שוחחה עימה וביקשה להשלים את המידע הדרוש לה, וזאת כדי שתוכל להיות כמותם.

תחילה לא הבינה הנשמה מדוע טוענת הנשמה שאליה פנתה, כי לא דג היא, אך לאחר רגעים מספר הבינה כי לפניה נשמה של יצור הקרוי ראשן, שבתחילה הוא חי במים, אולם לאחר התפתחות נוספת והשלמת הגוף כצפרדע, חיה היא הן במים והן על היבשה באוויר. רעד קל חלף בנשמה עת נזכרה כיצד יצאה מהמים כדג לאוויר, ואיך חשה באותה חוויה ומה התוצאה הסופית, אבל דבר זה לא הרתיע אותה, ואדרבא, האפשרות לרכוש ידע נוסף המאפשר צורת קיום גם בסביבה הזכורה לא ממש לטובה, משכה את לבה.

אנא ברצונך אם מצאתי חן מלפנייך, למדיני בטובך מה עלי לעשות למען גם אני אוכל צפרדע להיות, ביקשה מנשמת הראשן.

הסכימה נשמת הראשן שתשמש לפניה הנשמה ותלמד את האופן בו עליה לפעול על מנת שתוכל כצפרדע לחיות. ושוב מצאה את עצמה הנשמה טורחת בשבילי התודעה והחכמה, וחלק אחר חלק פינה אחר פינה, דרך ניסיון והבנה הפנימה והשכילה את שנדרש ממנה. תחילה למדה את הליכות הראשן, ולאחר שהתפתח הראשן, ולצפרדע ולאדמה עלה, השלימה והפנימה את שאר המלאכה.

מה רחוקים הם הימים בהם היתה נשמה חדשה וצעירה, ואפילו עשרה סמלים מושגיים לא ידעה ולא החזיקה בשכלה. הנה עומדת היא הנשמה על שפת הנחל כצפרדע לכל דבר ועניין. רואה, שומעת, מריחה, יכולה להניע את גופה הן במים וגם ביבשה. כה רחוקה היא הנקודה שבה נמצאת נכון להיום תודעתה, ושלבים לרוב עלתה ועברה מאז אותה נקודת פתיחה, עת התעוררה ורק את קיום עצמה חשה וידעה.

נינוחים ומאושרים היו חיי הנשמה כצפרדע, ובייחוד קסם לה העולם וכל אשר ראתה וחוותה, והנה עשיר הוא ומגוון מכל שאי פעם פיללה או שיערה בעיני רוחה, וכל שפע הדברים החדשים אותם גילתה ובהם פגשה רוממו את רוחה עוד ועוד, ולא יכלה לסבוא ורק הוסיפה לבלוע פנימה מפלאי העולם ומלואו.

גלוי הוא כי אין הצפרדע עומדת בקצה שרשרת המזון, ולאחר מספר פעמים בהן נטרפה על ידי נחש, הפנימה גם הנשמה כי צפרדע טורף על היא לא, אך לא נתנה לרוחה להתייאש מפרט זה בשלב זה, והמחשבה בדבר חיקוי דרכי הנחש והילוכו כדרכו בזחילה על גחונו לא ממש העמידו לפניה פיתוי רב, ולא אחז בה הרצון להיות דבר מה אחר מצפרדע בשלב זה, ורק את לקח הניסיון ומזל הביש למדה, וממנו הסיקה והכירה כיצד להישמר להיזהר ולחמוק מסכנה זו האורבת בזחילה לפתחה, וכך באושר המשיכה הנשמה כדרכה בקיום של צפרדע להוות.

באגדות מסופר על צפרדעים המשתנים והופכים לנסיכים מכוחן של נשיקות. המציאות אשר בכנפיה טפחה על הכרת הנשמה, וגרמה לה לפשוט את צורת הצפרדע וללבוש לה גוף אחר, היא מחוג ספרותי שונה.

יום אחד בשעה שרבצה לה על סלע באחו שליד שפת הביצה והתחרדנה בנועם מקרני השמש שליטפו אותה, חשה סכנה. רשרוש בגבעולי העשב, הנשמע הולך וקרב לכיוונה, תפס את תשומת לבה. פתחה הנשמה את עיניה ודמה קפא בעורקיו. לפניה במרחק קצר עמד יצור מוזר למראה, המכוסה כולו באדרת פרווה מראשו ועד זנבו. היצור הסתכל עליה במבט ערמומי כבוחן מציאה כשרה שנפלה בדרכו, ותוך כדי זאת בכפו של גפו הקדמית מסדר הוא את שפמו.

הרגישה הנשמה מתוך עצמה כי אין יצור זה מבקש לו אותה לטרוף וכמאכל לזלול, אלא שעשוע היא בעיניו לעשות בו משחקיו כרצונו. אימה פחד וחוסר אונים הציפו את לבה. מצב דברים זה שיתק את גופה וכל שיכולה לעשות היה לבהות חזרה ביצור זה המתבונן בה.

ביקשה הנשמה לומר בתחינה ליצור שיניח לה לנפשה וימצא לו שעשוע אחר ליהנות ממנו ולענותו, אך כל שעשה היצור בתגובה לקרקורי הצפרדע שהשמיעה היה להחליק את צדו השני של שפמו.

מבט עיניו הממזריות של היצור הפנטו אותה למקומה ומנעו תזוזה ממנה, אבל בשבריר שניה שהיצור ליטף את אוזנו, ועיניו חדלו להינעץ בה, פג הכישוף, והצפרדע ביקשה להימלט על נפשה וקפצה.

מיאו היה כל ששמעה, כאב היה כל שהרגישה, ודם היה כל שראתה, בזמן שטופרי חתול הביצות חדרו כסכינים דרך מעטה גופה עמוק פנימה.

ששבה אליה צלילות הדעת לאחר שנפרדה הנשמה מגוף הצפרדע הטבוחה, רק מחשבה אחת פיעמה בה, חיה שכזאת רוצה אני להיות.

על אותו הסלע באחו שעל גדת הביצה, שקודם לכן התחרדנה עליו כצפרדע רבצה כחתול ביצות בר, והתרפקה על קרני החמה הנעימות שמלחכות את פרוותה. דם ציידים פכפך בורידיה, וכל שיכולה להניח עליו את כפה היה טרפה ומאכלה, וחיי חרות וחופש היו חייה הטובים בצורה זו.

מספר שנות בצורת ורזות בגשמיהן שינו עבורה את כללי המשחק ואת צבעי התמונה, משום שיבשה הביצה בשל תנאים לא מספיקים אלו וחרבה.

אולי היתה מבקשת הנשמה לשנות את צורתה לנמר או אריה, אך מכיוון שמעולם לא עברה חוויה שמן הניסיון בבריות מסוג זה, לא גונב לאוזנייה קיומם, וגם לא עלתה בהרהורי עצמה מתוך ההיגיון או מתוך השיגיון אפשרות שכזו כלל, התגלגלה הנשמה מחתול ביצות בר לסתם חתול בר.

בהמשך האירועים, שכונת מגורים, שנבנתה על מה שפעם לפני שנים רבות היה שטח ביצתי טבעי ופראי, סתם ואטם את ההיתכנות בפני הנשמה להמשיך ולהתנהל כדרכה. אם באזור המחיה חתולי בר אין, לא תוכל הנשמה לשוב ולהתגלגל לאחד שכזה, ובאין גורי חתולי בר חדשים, שווא תחתור הנשמה להיוולד כאחד כזה.

אנה אנדוד ואלך? שאלה הנשמה על המשך קיומה, ולא מצאה מענה לנפשה, ומשום כן, כסוג של ברירת מחדל, החליטה הנשמה, ולו באופן זמני, להתגלגל מצורת סתם חתול בר לצורה של חתול רחוב סתם.

חיה ברחוב, ניזונה מפחי אשפה ושאריות מאכלים שאנשים השליכו על הרצפה. אך כנגד זאת הלכה והתפתחה בנשמה תודעה חברתית עמוקה, שהתבססה על יסודות נשכחים שבנפשה מהווי חייה כחלק בחברת הסרדינים והצפרדעים, ועל אדני חייהם החברתיים, שנשתמרו חבויים עמוק בתוכה בזמן קיומה כחתול שוכן בדד. למדה מעמדות וסימנים, ניהלה מערכות יחסים, וכרתה בריתות והסכמים במלחמות על מרחבי מחיה, מרחבי שליטה ומרחבי לינה. דברים רבים שאותם לא ידעה, ובהם כל מערך הסימנים הגלויים והכמוסים ששייכים לתרבות חתולי הרחוב, למדה מתוך ניסיון תצפית ותבונה אישית, והשכילה גם בכל שאר דברים מחיי חתולי הרחוב, אותם דוגמתם ובהם, כחתול בר לא פגשה ולא נתקלה מעולם.

שחר חדש הפציע על חיי הנשמה שלאחר מספר גלגולים בין פחי הזבל ושאר חתולי הרחוב, נקטפה כגור חתולים שנפל עליו ביד הגורל ורחמי בן תמותה להיאסף מהרחוב ולחיות כבן בית בחברת בני אנוש.

מאירוע זה וכתוצאה ממנו, התפתחה בנשמה שכחתול בית הוויתה וקיומה, תובנות וחכמות חדשות, הנובעות מניסיון ותצפיות חדשות על העולם בכלל, ועל עולמם של בני האדם בפרט.

אחת החוויות הראשונות שלמדה הנשמה, מנקודת השקפה וראות חדשה, הוא עניין המכונות הנעות. אם עד לאותו היום בו נלקחה אחר כבוד לרופא בעלי החיים על מנת להיבדק ולקבל חיסונים, כל שידעה על אותן מכונות ממונעות הזזות הלוך ושוב על רחבי הכבישים, שיש להישמר מהן מכל משמר, וכל מפגש עם יצורי מתכת אלו אחריתו מרה כואבת וקשה, או לחילופין חכמת המעשה של לשבת על גופן החם והלוהט ביום חורף קר, הרי שחווית הנסיעה בתוך אחת מאלו, שינתה לעד את דרך ההסתכלות עליהן.

אמנם היתה הנשמה אך ורק חתול, אולם מתוך היותה חתול בית אצל בני האדם, סמיכותה על שולחנם ושהייה בחברתם, דברים רבים ראו עיניה, וכל שחזתה בו הנשמה נחקק נחצב בזיכרונה. מושגים מופשטים אך גם מציאותיים, כמו ידית החלון או הדלת למדה, והשכילה אף לפתוח בעזרת כפה את ידית החלון בכל רגע שרצתה לצאת לשוח בגינת הבית, למרות שאת הרעיון של להחזיר את המצב לקדמותו אחרי שסיימה לפוש בחוץ, וחזרה נכנסה לתוך הבית פנימה, עדיין לא הפנימה ולא עיכלה.

עולם מושגים ודברים, חדש ורחב נפרש לפניה מלוא האופק, וגם אם לא ירדה לעומקם של כל הדברים, ועל משמעותם מהותם ושימושם של חפצים רבים לא עמדה, הרי בכל זאת משהו מכל עניינם למדה, ולו בעצם ראית קיומם. כלי קי