פרק שני
כאשר עולה ברצונו של אלהים להוסיף חיים לעולם ולברוא נשמה חיה נוספת ביקום הוא בוחר לצורך כך אחת מהנשמות המתות ומחייה אותה. לאחר שבחר אלהים את הנשמה המתה שתושב ותחזור לחיים, הוא מותח מעט את הנשמה באופן שווה מכל צדדיה ויוצר בד בבד בפעולה זו גלעין קטן של כלום במרכזה. החל מרגע זה ואילך, כל תנועתה הפנימית של הנשמה תהיה ברצונה החופשי בלבד ושום כוח זר וחיצון לא יוכל לכפות עליה מחוץ לה, תנועה פנימית של עצמה בתוך עצמה.
הנשמה היא החלקיק החומרי הקטן ביותר שישנו. לא ניתן לראות את הנשמה משום שגם האור עצמו באם יפגע בה במעופו, לא יוסט ממסלולו ולא יגלה לנו את דבר קיומה ונוכחותה. כמו כדור ברזל הנורה מלוע תותח ובמרוצתו קדימה בתנועתו ייתקל בכדור טניס שולחן אך יתמיד באותה המהירות ובאותו הכיוון ללא כל השפעה גלויה לעין, כך גם האור ביחס לנשמה בודדת שכל גודלה הוא אחד חלקי אינסוף.
הנשמות נחלקות לשני סוגים. האחד הוא הנשמות החיות הפועלות בעולם, ומספרן בכל רגע וזמן, ידוע הוא, והסוג האחר הוא של הנשמות המתות לאין מספר הנמצאות גם הן במרחב. שדה הנשמות המתות חסרות ההכרה הנמצאות בצפיפות משתנה במרחב, ומשייטות בו אך ורק מכוח תנועות חיצוניות המופעלות עליהן בלבד, הוא הגורם לאור לזוז באופן ממוצע במהירות שבו הוא נע, ולא מאפשר לו לנוע מהר יותר מכפי שהוא נע.
אלהים לבדו אוחז בידו את מפתח תחיית המתים, ואת סוד ודרך השימוש בו, בכדי לעורר משנתן ולהחיות את הנשמות המתות, יודע רק הוא, וכמו נפח זכוכית הממלא אותה באוויר ויוצר את הכלי, כך ממלא אלהים את היש באין ונופח חיים בנשמה.
הנשמה שעד לפני רגע אחד, היתה מתה וחסרת תודעה והכרה, התעוררה לחיים. התנועה הפנימית בתוכה ויצירת החור הריק בקרבה תוך כדי התנועה עשו זאת.
יכולה היא לחוש בתנועה של עצמה את עצמה בגופה. ואם עד עתה היתה הנשמה הכול מכול בכול וחוץ ממנה עצמה לא היה דבר בנמצא, הרי שמעתה היה גם היה דבר שכזה. מרחב הריק והאין שבקרבה והיא מכילה אותו היה שם והיא ידעה זאת.
מרגע זה ואילך יש משהו בעולמה שהוא לא היא היא גופה ועצמה, גם אם היה זה לאמיתו של העניין, שום דבר הנמצא בתוך בקרבה, הרי הוא היה שם, ודבר זה שאיננו, לא היא הוא.
התחילה הנשמה לנסות ולמלא את הפער הזה שמונח כך במרכזה, אך ללא הועיל, ולמרות כל מאמציה וכל רצונה לא הצליחה הנשמה לסתום ולסגור את הריק הזה שחשה בתוך עצמה. יכולה היא לנוע תנועה פנימית עצמה בתוך עצמה, ולהגדיל או להקטין את נפח האין שהכילה, אבל למלא אותו לחלוטין ולבטל את נוכחותו, חרף כל ניסיונותיה לא עלה בידה לעשות כן, והוא תמיד נשאר שם, ובזאת כמו מזכיר לנשמה באופן קבוע את העובדה שיש משהו שהיא לא.
ההכרה הראשונה של הנשמה היתה לפיכך, שאני יש ישנה, אך יש גם פה בנמצא, משהו שאני לא.
אחרי שכל ניסיונותיה להכיל את הכול בקרבה עלו על שרטון, לפחות התנחמה הנשמה במחשבה שהיא כל מה שיש בנמצא, ומה שלא היא הוא, הרי הוא איננו וחסר קיום כשלעצמו.
מחשבה זו לא תחזיק מים ותעמוד בעינה זמן רב, כי בין שתרצה בכך ובין שלא תבחר כן, בטרם יחלוף הנצח דבר מה יתנגש בה. מוגבלת היתה יכולתה של הנשמה להמשיך ולהחזיק בדעה, כי אני בלתי ואין עוד, כי בשלב זה או אחר תבוא המציאות ותגיח מאי שם ותטפח על פניה.
אולי בפעמים הראשונות שדבר מה נגע בה, נצמד אליה או התנגש בה, יכולה הנשמה לפתור זאת במחי יד וניד עפעף כהזיה, אך בשלב זה או אחר תכה בה הידיעה.
יש דבר מה מחוץ לי שהרגשתי במציאותו, ואין אני יכולה להפריך או לבטל את קיומו, או להתעלם ולכפור בהיותו, שהרי, אמרה הנשמה לעצמה, הרגשתי בגופי את גופו עת נגע בי.
באותו הרגע שכחה הנשמה את הריקנות הפנימית שבה, כי הסקרנות והתאווה לדעת את המציאות שמחוצה לה מלאה אותה. אבל אותה ריקנות שבתוכה, נמצאת שם לכל אורך חייה, נוכחת שם להזכיר לנשמה בכל רגע וזמן נתון כי יש דבר שהיא לא, גם אם בעת הזאת נשתכחה ריקנות פנימית זו מתודעתה.
ישנו דבר מה שהוא אינו אני וחיצוני לי אשר נגע בי בגופו, אמרה הנשמה לעצמה, הרגשתי בגופי שלי את מגע גופו שלו, ואת זאת איני יכולה להכחיש בפני עצמי. אך מה היה הדבר שנגע בה זאת לא ידעה, ואת זה ביקשה להשיג ללמוד ולדעת. אינני לבד בעולם, עלתה וצפה הידיעה בנשמה, וגם ההחלטה לחקור מה עוד יש מלבדה בעולם היתה כבר שם גם כן, כי ידעה לכל הפחות שדבר מה אחד נוסף קיים שם בעולם שמחוץ לה.
לא עוד המחשבה שאני הכול והכול אני היתה לנשמה, כי אם הידיעה שמחוץ לה יש אין בדומה לריק הזה שבתוכה, ושם בתוך האין הזה המקיף אותי יש דבר מה נוסף שללא צל של ספק נגע בי ועתה הוא אינו נוגע בי עוד.
שוב נגע בה דבר מה בנקודה כלשהי על פני המעטפת החיצונית שלה. אם היה זה אותו הדבר עצמו שנגע בה משכבר לפני כן או שמא נגע בה דבר אחר וחדש, כמובן שלא ידעה. וכי כיצד תדע זאת? הרי אף אפילו את הידיעה אם הנגיעה היתה באותו המקום בו התרחשה הנגיעה הקודמת לא יכולה לדעת, משום שאין הבדל באין יחס פנימי המבדיל בין קדימה לאחור שמאל ימין למטה או מעלה. מבחינת הנשמה כל המקומות הרי הם באותו מקום בדיוק שהרי אין לה דבר המבחין ביניהם, ולכן כל נגיעה מכל כיוון שתהיה זהה למעשה לכל נגיעה אחרת.
אם מה שנגע בה היה דבר אחד או אולי יותר לא ידעה, גם לא ידעה אם פגע בה אותו דבר באותו מקום או במקום שונה, אבל דבר מה כן הרגישה הנשמה. לאחר מספר של פגיעות בה, אולי עשרות ואולי מאות, החלה הנשמה באמצעות הניסיון לחלק את הפגיעות בה באמצעות מדרג מסוים. הנשמה הרגישה את הפגיעות בה, אך דבר מה נוסף שבנגיעה הראשונה לא יכלה לאמוד אותו וכעת לאחר שלל פגיעות ונגיעות יכולה. הפגיעות והנגיעות שארעו אחת לזמן מה היו בעוצמה משתנה. תרצה או לא תרצה, לא יכולה הנשמה שלא להרגיש את עוצמת הפגיעה בה. מדרג יחסי של חזק חלש ובינוני, בעוצמת הפגיעה וההרגשה המתלווה לכך החל להיווצר ולהיחקק בתודעתה.
כעת יכולה הנשמה לסווג את הפגיעות נגיעות בה לפי עוצמתן. אולי חיפשה היא איזה סדר ותבנית בנגיעות הללו, וייתכן שהנשמה גם ביקשה באמצעות כך לנחש ולחזות מה תהיה עוצמת הפגיעה הבאה, אבל את המציאות שמחוצה לה עדיין לא הבינה ולא תפשה, ולא ידעה מדוע ולמה אותו דבר נוסף שישנו מלבדה בעולם כל הזמן מתנגש בה שוב ושוב ובעוצמות משתנות, וגם לא היתה לה השערה כיצד הוא עושה זאת. רגע נוגע רגע לא, צמוד אליה בזמן אחד ובעת אחרת כבר לא.
היקום החדש והמופלא שגילתה לא מכבר הנשמה שזה עתה קיבלה את חייה במתנה, היה מרתק מוזר ובלתי צפוי, אך אם זאת גם בעל סדר וחוקיות מסוימים, כי ללא סדר ושיטה לא ניתן לחוש את עוצמת הפגיעות המכות בגופה, ולסווגם באופן כללי וגס לפי ההרגשה כנגיעה בעוצמה גבוהה או נמוכה.
בטרם הרהרה הנשמה בעניין זה שאך עתה למדה כהלכה, והעמיקה בו חקור ודרוש למלוא עומקו, התרחשה ובאה עליה תופעה חדשה, חוויה ראשונה.
לפתע הרגישה הנשמה, בת אחת בו זמנית, שתי נגיעות בה, ודבר זה ריגש והרטיט את לבה. כי אם עד לפני דקה ידעה היא על שיש דבר נוסף אחד פרט לה, הרי מעכשיו נוסף לו אח. שתי נגיעות נגעו בה יחדיו בעונה אחת, בעוצמה זו או אחרת כבר אין הדבר כל כך חשוב ומשנה כרגע עכשיו, כי מה שמלא כעת את הוויתה היו שתי התגליות שנחוו לראשונה. התגלית האחת כי חוץ מאותו אחד שישנו פרט לה, יש בהחלט עוד אחד אחר מלבדו, שהרי הרגישה זאת, אין לערער, כי שני גופים נגעו בגופה בד בבד ברגע יחיד וזהה. התגלית השנייה, וחשובה לא פחות, היא העובדה שלא ייתכן כי שתי הנגיעות בה שהתרחשו במקביל ופגעו בה באותה השעה, היו שתיהן באותה הנקודה. משום שלא באפשר הוא ששתי הנגיעות שארעו באותה העת היו באותה הנקודה בגופה, כי או אז היתה חשה נגיעה אחת בלבד בנקודה אחת בלבד, וכאלו למותר לציין כבר חשה די הרבה פעמים, ואין בכך חידוש או תגלית. אלא שהפעם חשה בוודאות שתי פגיעות מקבילות בשתי נקודות שונות על עצמה.
תגלית זו היא תגלית חשובה עבורה, כי אם עד עכשיו כל נגיעה ופגיעה תמיד היתה מבחינת הבנת הנשמה באותה הנקודה, אפילו אם למעשה היו הפגיעות מכיוונים שונים ובנקודות שונות בגופה, מכאן ואילך מחשבתה השתנתה, כי בעקבות תקרית הפגיעה הכפולה קיבלה למעשה הנשמה מושג, גם אם קלוש מה, על קיומם של כיוונים שונים.
שוב ושוב המשיכו גופים חיצונים להתנגש בה. לפעמים בעוצמה כזו ולפעמים בעוצמה אחרת, לעיתים מכיוון זה ולעיתים מכיוון אחר. לרוב הפגיעות היו בודדות, אבל גם התנגשויות בצמדים ארעו פה ושם, ואף שלא היו שכיחות ביותר, התרחשו בוודאות גם פגיעות בשלשות, והנשמה החלה לקלוט ולהבין כי המציאות אשר נמצאת מחוץ לה מעט מורכבת וסבוכה מכפי תפישתה הבראשיתית והפשטנית את קיומה.
תודעתה של הנשמה עדיין היתה רחוקה מרחק שנות אור משאלת קושיות קיומיות גדולות, ולא תהתה עדיין על משמעות הקיום ותכליתו. היא פשוט הכירה בעצמה כעומדת וישנה ולא חיפשה בנרות סיבה לכך. תנועתה הפנימית היתה על פי רצונה והחלטתה הבלעדית והחופשית בלבד, וגם את זאת כתכונה מהותית של הוויתה כבר הכירה וידעה. גם את קיומם של גופים אחרים הפוגעים בה כמעט ללא הרף והפוגה הרגישה היטב, ואף נחקקו בה מעט תובנות הקשורות לכיוון ועוצמה.
ברם לשבת כברווז במטווח, ללא תנועה ללא מטרה בשקט ובמנוחה, ורק להמתין להתרחשות הבאה שתתרגש עליה עת שוב יפגע בה דבר מה זה או אחר שאת מהותם לא הבינה ולא ידעה, זאת החליטה הנשמה שבכך אין היא רוצה ולא חפצה, ומעוניינת היתה לדעת יותר על מה שנמצא. אולי התעוררה בה תאווה פשוטה וייתכן שהיתה זו אהבת החכמה, שהניעה אותה לחדול ולחכות, בשקט ובהמתנה סובלנית לאיזה דבר מה מיוחד שיקרה לה. חפצה הנשמה לגלות את העולם, ומה יש בו למצוא ולהבין, ואי לכך החליטה לעשות מעשה ויהיה מה.
קודם כול נוצר בנשמה הרצון לזוז ולנוע, כי ללא רצון הנשמה אין בה תנועה, מכיוון שכל תנועתה הפנימית תלויה אך ורק ברצונה החופשי והבלעדי. וברצונה שלה בלבד תשנה את עצמה גופה. היכולת לתנועה פנימית מובנית בהוויתה מראשית חייה, ומשום שרצון לנוע גם הוא נוכח בקרבה נוצרה תנועה.
כיצד לנוע במרחב זאת לא היה לה מושג דל שבדלים, אבל להניע ולשנות את צורתה יכולה הנשמה ללא בעיה או קושי, ולכן ניסתה לזוז ממקומה. כבר היה לה מושג על אודות כיוונים ולכן ניסתה לזוע ולנוע למספר כיוונים שונים בו זמנית, שמא אם יכשל זה ודאי יצלח האחר, היתה המחשבה שנמצאת מאחורי תוכנית הפעולה שנקטה בה.
ייתכן גם שמאחורי תוכנית הפעולה בעצם לא עמדה שום תודעה ערה מיוחדת, כי לנשמה לא היתה שום כוונה או כיוון בתנועה, מפני שבכלל לא ידעה הנשמה לאן היא חפצה להגיע. כל שהתרחש כתוצאה מהרצון הכללי שלה לנוע, ולא לכיוון מסוים אחד, היתה תנועה של עצמה לכל הכיוונים באותה הצורה, מה שלמעשה פשוט הביא להתרחבות של הריק הפנימי הכלוא בתוכה, ומעט הגדלת שטח המעטפת החיצונית שלה וזהו זה.
את התנועה הזאת כבר הכירה וידעה עוד שניסתה למלא את הריק בתוך עצמה ולהניח עליו גולל, ובין שתרצה ובין אם לאו, שני רצונות שונים זה מזה יצרו את אותה התנועה בדיוק. הרצון להרחיב את הריק והרצון לנוע במרחב הביא אותה לחזור בעצם על אותה תבנית תנועה, וכבר ידעה הנשמה שלא זאת הפעולה שהיא מבקשת ומעוניינת בה.
הנשמה נעה שוב למען הקטן את החור שבמרכזה לגודל ולנפח שהיה לה נוח איתו, ולא העיק יותר מדי בנוכחותו הריקה על הוויתה, כי קשה הדבר גם לנשמות ותיקות, וכל שכן לנשמה שרק קמה לתחייה, להכיל תחושת ריקנות גדולה.
דרושה היתה תוכנית פעולה, וסוג חדש של תנועה, אם ברצונה לנוע במרחב ולגלות מה הוא טומן בחובו ומתחת למחצלותיו. לא ידעה הנשמה את מיקומה ולא להיכן היא רוצה להגיע, אך תאווה גדולה וחזקה לתור בעולם, לבחון אותו, ולהסיר את סודותיו בערה כאש כבשן יוקדת בתוכה.
אז מה בכל זאת עושים? חככה הנשמה בתוך עצמה, וניסתה למצוא פתרון לחידה, שאחרי עוד פגיעות ונגיעות חוזרות ונשנות בה בעודה רובצת במקומה ללא תנועה לחושי הרגשתה, כבר הפכה לבעיה קיומית מבחינתה. אף על פי שלמען הדיוק שבדבר יש לומר, כי כל הפגיעות הללו בעוצמתן המשתנה ומכיוונים שונים טלטלו אותה כל הזמן במרחב, אלא שהיא לא ידעה זאת כמובן.
לנשמה לא היה אכפת כל כך לאן תנוע, אבל רצונה לנוע היה עז ואיתן, ומלא את כל כל כולה והשכיח ממנה לגמרי את הריקנות בתוכה, עד שלפתע הבזיק בה הרעיון.
כמו עוד אי אלו רעיונות הברקות ומחשבות, שרק אלהים יודע מהיכן הם צצים מגיעים ועולים, בא ונכנס לנשמה רעיון ופתרון לחידה.
אין היא יודעת להיכן לנוע? אין בכך מכשלה בל תעבור. כל שעלי לעשות, הגתה הנשמה, הוא להמתין קמעה לנגיעה פגיעה המורגשת הבאה, ואו אז עלי פשוט לנסות לנוע לאותו הכיוון שבו התרחש המגע, ומה שיקרה כתוצאה מכך פשוט אחזה ואיווכח. את מושג הפחד עוד לא הכילה הנשמה, וגם בחירת כיוון באופן אקראי בדומה להטלת קוביה היא עדיין בחירת כיוון, והנגיעה הבאה תספק לה את ההרגשה והתחושה המספקת לאיזה כיוון תשאף לנוע.
תוכנית הפעולה הנה מוכנה וכל שנותר הוא להוציאה לפועל. המקום בו תתרחש ההיתקלות הבאה זה יהיה כיוון התנועה. הנשמה נדרכה המתינה וחיכתה לפגיעה הבאה בה, שלא אחרה להגיע תוך זמן קצר כמובן, ואז אימצה את כל כוחה וריכזה לנקודה זאת את תנועתה הפנימית. בליטה קטנה אמנם פרצה ויצאה מגופה של הנשמה לכיוון שאליו ניסתה לנוע, ובמידה מסוימת ניתן לומר על כך כי בחלקה, כלומר באותה גבשושית מיובלת שהצמיחה מגופה במעשה זה, אף הצליחה לנוע במרחב לאותו הכיוון, אולם לכנות זאת הצלחה כבירה בהחלט שאי אפשר.
באופן כללי וברור במובהק נשארה הנשמה במקום בו שהתה לפני כן ולא זזה. ייאוש היה דבר הרחוק ממנה עד למאוד, והנשמה ניסתה שוב את התרגיל להרגשת המגע הבא. בניסיון זה אף ניסתה להגביר את כוחה, כי אולי הסיבה לכישלון נבע לא מעיקרון, אלא שמחסור בעוצמה, כי כבר ידעה עוצמה חלשה וחזקה מהי, ומחסור בנחישות והתמד הפעולה הם הנם הגורמים למכשלה, ולפיכך ריכזה הנשמה את מלוא העוצמה שידעה, ואף ניסתה להעלות ולהגביר אותה, על סמך הספק ששיעור העוצמה שהכירה וחוותה אינה העוצמה המרבית האפשרית, וכמכת ברק להטיס עצמה לעבר כיוון הפגיעה ניסתה. אפשר לטעון כי אמנם הצליחה בביצוע המשימה שלקחה על עצמה בפעם זו יותר מאשר בפעם הראשונה, כי הפעם נוצרה הבליטה מוכפלת משולשת בגדולה, אך לומר כי ממש זזה הנשמה ממקומה לא אפשר הוא גם במקרה הנוכחי.
חזור ושוב, פעם אחר פעם, הוסיפה והמשיכה הנשמה לעמוד במשימה שלקחה על עצמה, ומפני שכל פעם הפגיעה היתה מכיוון אחר והנשמה לא תיקנה את צורתה לאחר כל ניסיון תנועה, הלכה הפכה ודמתה צורתה של הנשמה, אט אט בעקבות התנועות הרבות שביצעה, לצורה משונה המזכירה סוג של הכלאה בין צורה של קיפוד לצורה של כוכב ים המעורבבות יחדיו גם עם צורת אתרוג. בליל של בליטות שונות ומשונות צמחו ועלו מגוף הנשמה, וצצו והופיעו מכל עבריה ולכל כיוון. אולם חרף ולמרות כל ניסיונה מאמציה ותנועותיה, לזוז ממקומה ולהפליג במרחב לא ארע, ולצערה של הנשמה, שום שינוי מיקום רציני ובולט במרחב, כתוצאה מכל מה שעשתה, לא התרחש.
אין השיטה מוצלחת, ולא הולמת את צורכי היא, פסקה הנשמה בינה לעצמה, ובלית בררה לאחר ניסיונות מרובים קיבלה על עצמה את זאת הגזרה, ועצרה את עצמה במנוחה וחדלה מלנסות בשנית את דרך פעולה זו. השלימה הנשמה עם כישלונה, אספה את עצמה בחזרה לצורה מאוזנת יותר שהביאה לה גם הרגשה נינוחה ושלווה יותר, והעסיקה את עצמה בטיכוס עצה חדשה למציאת הדרך למימוש שאיפתה הגדולה, הצלחת ביצוע תנועה בחלל.
לאחר זמן מה בו בררה ואמדה את האפשרויות העומדות לפניה, שברור שבכל אותה עת ממשיכות אותן תנודות ונגיעות, דחיפות ומכות של הגופים הנעים לפגוע בגופה, החליטה פשוט הנשמה למתוח את גופה עד קצה יכולתה. מתחה הנשמה את גופה עוד ועוד ועוד עד שהרגישה כמעט שגופה הולך להתפקע ולהיקרע, ולא יכולה למתוח אותו מעבר לכך, ועכשיו היתה הנשמה בצורה המזכירה דמות נקניקיה.
מובן היה לנשמה שקצות אותה נקניקיה שכעת היתה צורתה, התרחקו במרחב מרחק מה מהנקודה בה שהתה קודם לכן במנוחה, אבל מה ההבדל המובהק בין למתוח את גופה לשני כיוונים מנוגדים בלבד ולקבל את עצמה במתכונת גלילית סגלגלה, לבין למתוח את עצמה למספר רב של כיוונים ולמצוא את עצמה בצורה קצת הזויה של הכלאה משונה, עליו עוד לא עמדה הנשמה, ומה היתרון, אם בכלל יש כזה בנמצא, של הדמות בה מצויה היא עכשיו, לבין הצורה שהתקבלה מהניסוי הקודם, הנשמה לא הבינה.
במימדיה כגליל סגלגל חשה אמנם הנשמה יותר מאוזנת, שלווה, ונינוחה בהרבה מעבר להרגשה שהתקבלה בה שאחזה בצורה המעט מעוותת והרבה לא נוחה של גוש פלסטלינה שנראה כעבר התעללות קשה, אולם מה עליה לעשות עכשיו, ומה השיגה הנשמה מאופן תפישתה מקום במרחב בדרך זו נותרה סתומה ועלומה בשבילה.
ברור מאליו וגלוי לכול כי מתיחתה את גופה לשני כיוונים מנוגדים עד למקומות הרחוקים ביותר במרחב שייתכן עבורה, היו בלא שאלה המקומות הרחוקים ביותר שהתקדמה והגיעה אליהם הנשמה בגופה עד הלום. אך משיכת עצמה לעצמה וכיווץ גופה חזרה למרכזה יותיר אותה שוב בנקודת ההתחלה כאילו דבר לא ארע, ובזאת אין השג של ממש, ודי מובן מעימו הוא. על מנת להתקדם מכאן והלאה יש למצוא הברקה חדשה ותחבולה רעננה כיצד סוף כל סוף בתום איזו תנועה, תדע הנשמה ששינתה את מיקומה בחלל בו החזיקה עד כאן, ונמצאת היא כבר במיקום אחר שאינו נקודת ההתחלה, ולשם כך עליה לאמץ לעצמה איזה סגנון תזוזה חדש שעוד לא ניסתה.
מכיוון שלא חשה הנשמה אי נוחות בולטת בדרך בה גופה פרוש כעת, נשארה ודבקה באופן בו היא מצויה, ובד בבד ריכזה את הוויתה וחשבה והגתה, אודות איזה רעיון, שיפתור בעבורה את חידת התנועה.
רגע אחד, אמרה לעצמה הנשמה, שרעיון מסוים פעם בה. מי אמר, שאלה הנשמה את עצמה חידה מהסוג שאין השואל מצפה בה לתשובה מהנשאל, שאני חייבת בהכרח לאסוף את הקצוות של גופי חזרה למרכזי? ואושר חלחל בה בעצם ההבנה שהשיגה.
אין דבר הכופה עלי להשיב את עצמי לצורה המכווצת חזרה, על ידי משיכת שני הקצוות, זה יחד עם זה באופן שווה ואחיד לעבר נקודת האמצע, ויכולה אני פשוט לכווץ את עצמי חזרה לתנוחה המאוזנת והשלווה, על ידי גרירת משיכת עצמי לעצמי, רק לכיוון אחד משני הקצוות, ושינוי מיקום במרחב כתוצאה מכך יש פה, וערער על זה הדבר חסר. באם לנשמה היו עיניים, ויכלו לרדת לה גם דמעות, בוודאי דמעות שמחה וזיו היו מופיעות עכשיו בעיניה, מפני שהצליחה להביא את החידה שהתקשתה בה לכדי פתרון ראוי.
בחדווה דיצה גילה ורינה, נעה הנשמה במרחב בדרך שגילתה ואימצה לה, די עכשיו, זה לא מכבר. היתה הנשמה מותחת את גופה עד שלא יכולה יותר לעשות כן, ומיד לאחר כך, עת הגיע לאורכו המרבי שאפשר לו, היתה מכווצת את עצמה חזרה למקום בו היה קצה גופה. לא עוד מתחה את עצמה ממרכזה לשני כיוונים מנוגדים כשתי זרועות, אלא מלכתחילה היתה פשוט משגרת את עצמה למלוא אורכה, ואז שהגיע לשיא המתיחה היתה מקפלת חזרה את גופה לעבר אותה נקודה רחוקה. מעין תנועה של קפיץ או אקורדיון היתה לה, מתיחה כלפי צד אחד ואז איסוף מחדש של עצמה למקום אליו הגיע קצה גופה.
תנועה שכזו במרחב הנה לפחות במזער מסורבלת, אבל לא הגיעה לכדי כך שהנשמה תחוש אי נוחות ממשית בעטייה. להפך, בנשמה קיננה הרגשת התעלות, בדומה לילד קטן העושה את צעדיו הראשונים ולמרות אי הנוחות הקלה שחש כתוצאה מכך, הרי הרגשת ההצלחה לנוע על שתי רגליו מפצה ואף עולה כפל כפלים, על אי הנוחות הקטנה הנדחקת לשולי התודעה.
מאושרת היתה הנשמה לנוע בתנועה קפיצית אקורדיונית זו במרחב, והוסיפה והמשיכה בכך עוד ועוד, פעמים רבות רבות של אותה צורת תזוזה המורכבת משתי התנועות של המתיחה וההתקפלות חזרה.
הוי בעיות חדשות הדורשות פתרונים. פתרה הנשמה חידה אחת וכהרף עין צצה ועולה כרוכה בעקביה בעיה אחרת. הוי הטועים בנתיבים האובדים בדרך.
חדלה הנשמה מתנועתה, וקפאה על שמריה במקומה. הייתכן? שאלה הנשמה, שלמרות כל זאת התזוזה והתנועה, לאמיתותו של עניין, אני באותה נקודת התחלה, ובדיעבד לא זזתי ממקומי במרחב אפילו במתי מעט?
בידוע הוא, החלה הנשמה לכלכל את דרכיה ולחשב את צעדיה, שאם הייתי בנקודה אלף ומתחתי את עצמי עד לנקודה בית, ואז אספתי את כולי לנקודה בית, זזתי בחלל מנקודה אלף לנקודה בית, וזה מנוי וגמור. אך, ואך ענק הוא זה, המשיכה הנשמה להרהר בדבר, מי יבטיח לי, שבתנועתי השנייה, הזהה בכל דבר ועניין לתנועתי הראשונה, לא חזרתי לאותה הנקודה בטרם היתה התנועה הראשונה? ייתכן הדבר ולא בלתי מסתבר לחלוטין, כי בתנועת המתיחה והכיווץ השנייה שבתי וחזרתי מנקודה בית לנקודה אלף, ואין לי שום אפשרות להוכיח אם כך הוא הדבר אם אחרת. בכל פעם שאני מכווצת את עצמי חזרה, תנועת המתיחה הבאה יכולה להתרחש לכל כיוון שהוא, ואפשר הדבר שגם לאחר תנועות רבות, נקודת ההתחלה ונקודת הסיום של המסע, הן הנן אותה הנקודה בכבודה ובעצמה.
עלי למצוא, פסקה הנשמה, לפחות איזה כיוון במחשבה, ולא לתהות כסהרורית מוכת ירח, וככסילה שלא יודעת להיכן היא פונה. דרוש לי שנית כוח ההמצאה למען לא אהיה כשוטה הנע ונד מצד אל צד בזיג ובזג לכל כיוון שתשאו הרוח, או כזע השיכור המתנועע פעמים אף קדימה ואחור.
עד שלא אמצא, החליטה הנשמה, איזו דרך לתנועה שכבר בתחילתה אדע לפחות בקירוב ובכלליות היכן מונחת סופה, אשאר כך סתם במנוחה ובשלווה, ולא אוסיף לנוע חסרת כיוון, בלא ידיעה פשוטה להיכן אני נעה, כפי שעשיתי קודם, בטרם הפציע ההווה.
מה כבר אני יכולה לעשות כדי לנוע במרחב בצורה מעט יותר צפויה, ובכיוון טיפה יותר אחיד? חשבה ודרשה לדעת הנשמה הקטנה.
מובן לי, הגתה הנשמה בפנימיותה, כי מתיחת עצמי גופי ותפישתי במרחב את צורת הגלילון המוארך זוהי התחלה טובה, אבל עלי למצוא המשך נאות ויאות מאותו המצב, בו אנוע הלאה אל המרחב לפחות באיזה כיוון כללי שאני מודעת אליו, ולא בצורה שיש בה סיכוי, גם אם פעוט, שאעשה את דרכי פשוט בחזרה לנקודת המוצא, ותנועת הצמצום ואיסוף גופי חזרה לצורה הפשוטה, בו פרושה אני בצורה שווה מכל עבריו של הכלום, זהו שורש הבעיה, כי מצורה שכזאת אין לי דרך להקיש להיכן אני פונה במנוף הבא.
החליטה הנשמה למתוח את גופה לצורה המדוברת, שכזכור אינה גורמת לה עקה מרובה ולנסות משם איזו תנועת המשך. מושג ותחושת הפחד המונעים לעיתים מלנסות דברים מחשש לכישלון, הם דברים שכזכור הנשמה עוד לא הכילה, למרות שידעה יפה מתוך ניסיונה האישי, שמי שמנסה אמנם לפעמים נכשל, אך גם הבינה, שמי שלא מנסה לעולם לא מצליח, ולשבת ולהמתין תוך כדי השאלה, לנסות או לא לנסות? עד סוף כל הדורות, לא ממש עמד על הפרק בשלב זה של חייה.
יכולתה של הנשמה לעצב כראות עיניה את גופה הוא היא עצמה, הנה בגמישות בלתי מוגבלת ותלויה אך ורק ברצונה. את זאת ידעה הנשמה מתוך עצם הוויתה כמובן, ולא בהכרח מתוך איזו הכרה שכלית מושגית מילולית, וההבדל היחיד שהבחין בין הצורות מלבד אופן תפישתן את המרחב, היה בהרגשה נפשית פנימית הכרתית של הנשמה, שיכולה לנוע בין הקטבים של נוח מאוד עד לבלתי נוח בעליל.
פרושה ומתוחה כגלילון סגלגל היתה הנשמה במרחב, ושאפה להמשיך ולנוע, פחות או יותר ובאופן כללי על המשך הקו הישר הנמתח בין שני קצותיה. החליטה הנשמה לקבע את הקצה האחד של גופה אותו מתחה כפי יכולתה הרחק מהנקודה בה היתה כולה קודם, ולהזיז רק את הקצה שנשאר שם בנקודה מאחור, וזאת מבלי לצמצם את עצמה.
מה שקרה הוא שהנשמה קיפלה את עצמה למין צורה דמוית פרסה, כאשר שני קצותיה מתקרבים אחד לשני וגופה מתקמר או שמא מתקער בגמישות ומאפשר זאת. או אז קיבעה הנשמה את הקצה שנע עתה לעבר הקצה השני, ושוב הניעה ומתחה בגופה את הקצה, שניתן לקרוא לו בדרך זאת של תנועה וצורה ראשה של הנשמה, יותר או פחות באופן בסיסי בהתאם להרגשתה הפנימית, קדימה על הקו הישר בהמשך לכיוון התנועה שהתחילה בה קודם.
בדומה לתולעת המתקפלת והמקרבת כל הזמן את זנבה לראשה ואז מרחיקה קדימה את ראשה מזנבה וחוזר חלילה, כך נעה הנשמה בחלל, וידעה הפעם לפחות בערך ובקירוב שהיא שומרת על מסלול התנועה, ואם היתה זאת תנועה מעט קשתית או פתלתלה, ולא לחלוטין ישרה ואחידה הרי לא אסון גדול עבור הנשמה היה בכך, והנשמה היתה מרוצה מאוד מצורת תנועה זוחלת תולעתית שכזו והתמידה בה.
סביר להניח שאלמלא ארע מה שקרה, ייתכן והנשמה היתה ממשיכה לזחול בחלל כך לנצח, אלא מה, שכעבור זמן לא ממש ברור או ידוע, מה שהתרחש היה, שבזמן ששלחה ומתחה הנשמה את ראשה קדימה נתקלה בגוף החוסם את דרכה, ולהרגשת המגע בגוף הזר עצרה הנשמה את המשך תנועתה. ראשה עדיין צמוד היה ונוגע בגוף הזר שאך הרגע נתוודע קיומו ונתגלה לה, והנשמה נותרה דרוכה ועומדת, מקופלת חלקית כשאינה מתוחה למלוא אורכה, וניצבה נשארה ללא זיע במצב זה.
גוף זר נמצא והנו מוטל בנתיבה, ואם עד שנתקלה בו הנשמה, במרחב נעה היא בחופשיות וללא הפרעה, לא כן עוד. צמודה היתה לגוף הזר נוגעת בו בקצה ראשה, ולא ידעה בדיוק הנשמה מה עליה אפוא לעשות. היא אמנם יזמה וחפצה לחקור ולנדוד במרחב, ואף ציפתה וחיכתה לזמן בו תיתקל היא בדבר מה, אבל שהגיעה השעה הנקובה, ההווה, שבה היא לבסוף פגעה באחד שכזה, היססה ודממה את תנועתה מחוסר ידיעה מה עליה לעשות.
בחלוף זמן לא רב כמו התנערה הנשמה מהלם המפגש שצפוי היה שיתרחש, אך בל לשכוח, כי בכל חוויה חזקה וראשונה טמונה עוצמה רבה מעצם היותה חדשנית ומקורית, ומכאן מובן בהחלט ההיסוס והקיפאון שאחזו בה, וקיפלה קלות את גופה, ומשכה קצת את ראשה לאחור עד שכבר לא נגע באותו הגוף הזר והמוזר שנקלעה בו בדרכה.
נעה שוב הנשמה מעט קדימה, וחזרה ונצמדה לגוף הזר הזה המונח לו כך בחלל. שוב הרחיקה הנשמה את גופה וחדלה לנגוע בו, ואז חזרה לנוע קדימה ונצמדה אליו שוב, ולאחר ששנתה את הנוגעת לא נוגעת הזה מספר פעמים החליטה לעשות מעשה ומתחה אט אט ובזהירות את כל גופה קדימה כפי שעשתה כחלק מתנועתה פעמים רבות לפני כן. הפתעה נכונה לנשמה, כי אף על זאת שמתחה את מלוא אורך הגוף שלה כלפי ראשה קדימה, הדבר המוזר הזה עדיין נשאר צמוד לקצה ראשה ממש כפי שהיה לפני כן, והיה נדמה לנשמה כאילו שהגוף הזר הזה הצמוד אליה מלפניה למעשה לא זז כלל, והדבר הפתיע את הנשמה שהיתה רגילה עד כה רק בפגיעה והצמדות לשבריר שניה ואז ניתוק והעלמות, כפי שחוותה בכל מפגשיה בעבר עם גופים זרים ללא חריגות יוצאות דופן כמו זו.
מוזר עד מאוד היה לנשמה למצוא את עצמה צמודה ללא הפסק כך פתאום לאיזה גוף אחר הנוגע בה ואינו מתעתד להעלם כפי הנראה ולנתק עימה את המגע, בדומה לכל מפגשיה של הנשמה עם הגופים הקודמים לו.
קיפלה את זנבה ושוב פרשה ומתחה את גופה לכיוון ראשה, ועדיין הגוף הזר הנוגע בה שם הוא נמצא, מורגש, חסר תנועה, ולא מרפה ממנה.
מה שנתקלה בו הנשמה החיה והיה צמוד אליה היתה נשמה מתה, חסרת תנועה וחסרת הכרה, שפשוט עומדת במקומה, ונדחפת במרחב על ידי תנועת הנשמה החיה. אבל הנשמה החיה את זאת לא ידעה והמשיכה לזחול בחלל בתנועה הקרובה לדרך שבה זחל מתקדם, תוך כדי שהנשמה המתה צמודה לראשה והיא ממשיכה לדחוף אותה מלפניה יחד עימה כל אותה העת.
לדחוף כל הזמן נשמה מתה בחלל מלפניה לא היתה מלאכה מפרכת או מעייפת עבור הנשמה החיה, בניגוד למשל לאדם הדוחף מלפניו סלע גדול במעלה ההר, והסיבות לכך מובנות, אך מה שכן הפריע לנשמה זוהי פשוט הרגשת הגבלת התנועה שנוצרה מקיום הגוף הזה הצמוד אליה מלפניה, והגורם לתחושה בתוך הנשמה, שחוסם הוא ומפריע לה בדרכה.
ככל שהדבר הוסיף ונמשך, התגבשה והלכה בתוך הנשמה החיה תודעה שלילית המכוונת כלפי הנשמה המתה, שהנשמה החיה היתה דוחפת אותה עימה כל הזמן קדימה, עד שלבסוף גדשה הסאה ופקעה סבלנותה, והבליחה בנשמה המחשבה, סור כבר מדרכי דבר דביק ומעצבן שכמוך.
הנשמה בפשטות לא מצאה איזו סיבה או תכלית ראויים להמשיך ולדחוף כל הזמן ומלפניה, את אותו יש ישנו חסר החיות והתנועה שצמוד אליה ושלא היא הנו, כך סתם בחלל בלא מטרה או תועלת כלשהי הצפויה מכך.
דבר זה, שתזוזה כפי הנראה איננה מן התכונות המצויות בו, לא הניח אותה לנפשה ולא התיר לה להמשיך, בלא הפרעה יתרה על זאת שכבר גרם, בדרכה הנוכחית בלעדיו, וגם לא היה נראה שהוא מתכוון בעתיד לעשות כן ולאפשר לה לנוע קדימה בחופשיות. ויען כי שלא עלה בידה של הנשמה לסלקו מנתיבה או לחשוב על איזה צורה מתוחכמת של תנועה על מנת לעקוף אותו גוש חדל אישים הדבוק אליה מקדימה, ועוד כי קירבתו הצמודה אליה כך באופן קבוע הציקה למנוחתה ולשלוות הוויתה, לא נותרה לנשמה אלא האפשרות האחת שנותרה עדיין פתוחה, והיא הבחירה של לעצור את עצמה מהמשך התנועה באותו הכיוון שהתמידה בו עד כה, ולשנות את נתיב המשך דרכה, ובכך להותיר במנוחה אי שם במרחב ובעבר את אותו גוף חסר חיות, שאת קיומו ונגיעת גופו בגופה ללא הפסק הרגישה היטב.
בחרה הנשמה באפשרות היחידה שעמדה על הפרק והיא יכולה ומסוגלת היתה לחשוב עליה. עצרה את תנועתה, כיווצה את גופה למרכז, מתחה את עצמה, וכאשר נוכחה לדעת כי נפתרה אכן מאותו הגוף טורדני ואין היא חשה עוד בקיומו מלפניה, מועקה וחוסר תכלית התחלפו לרווחה והקלה, והנשמה המשיכה, נכון לשלב זה של הזמן, בתנועת הזחילה שלה במרחב בצורה חופשית וללא הפרעה.
אולי בכיוון חדש זה אליו פניתי זה עתה אמצא משהו שאינו כמו הגוף המשעמם הזה שלא זז או עושה דבר מה, ציינה הנשמה בתוך רוחה.
זחלה הנשמה כפי שסיגלה לעצמה לנוע בחלל להיכן שנפל בגורלה לנוע לשם, וחיש קל מצאה את עצמה שוב באותה עמדה מוכרת וידועה. שוב היתה דוחפת מלפניה איזה גוף חסר חיות שאינו נע ולא זע, והנשמה בלית ברירה, לערוך את תרגיל התחמקות שביצעה כמוצא בפעם האחרונה שנתקלה במצב ביש זה ביקשה לבצע, אך התנגשות עזה קטעה את חוט מחשבה זו בטרם יצאה לפעולה. התנגשות בצד גופה, הפרוש כגליל סגלגל, ומשנה אין בכך אם מתוח כנקניקיה הוא, או שמא בדמות פרסת מתכת של סוס בדיוק היה, כי ההתנגשות היתה בעוצמה ובכיוון מספיקים על מנת לגרום לכך שרגע אחד תחוש הנשמה שני גופים הנוגעים בה, אחד בראשה ואחד מתנגש בעוצמה חזקה בצדה, ורגע לאחריו לא תחוש אף לא בגוף אחד הנוגע בה.
דבר מפליא שכזה איך התחולל וארע? שאלה את עצמה הנשמה. תשובה מוחלטת וברורה לחידה זאת מובן מאליו כי לא ממש היתה לה, אבל ניצוץ מה של הבנה על מה שקרה והתרחש פה, היה. רגע אחד היה נוגע בראשי אחד מאותם גופים שחסרי תנועה הם כשלעצמם, שחזרה היא בראשה את מהלך העניינים, ואז בעוצמה די חזקה נגע בי לרגע בצד גופי גם אחד מהגופים הללו שללא ספק נעים הם בחלל, המשיכה הנשמה לערוך כסדרם את מהלכי הדברים, וברגע הבא שניהם כבר לא היו צמודים אלי. ניצוץ ההבנה הלך והתגבר גדל והתבהר, והנשמה המשיכה את קו המחשבה ואמרה לעצמה, שאין זאת אלא כי, הגוף שפגע בצד גופי דחף אותי בחלל כשם שאני דחפתי את הגוף חסר התנועה, והרחיק אותי בכך משניהם בבת אחת.
מושגים מופשטים מתוך ההיגיון אבל גם מוחשיים מתוך הניסיון של תנועה, כוח, כיוון, מהירות, מתערפלים היו בעיני רוחה בגוף נשמתה.
הבה אנסה ואבחן איזה עניין, החליטה הנשמה, ושוב בזחילה יצאה לדרכה באופן עקבי לאיזה כיוון לא נודע. כעבור זמן לא ניכר, כצפוי, פגשה בדרכה אחד מאותם גופים הרובצים במנוחה במקומם ואינם מראים סימני תנועה משל עצמם. הנשמה קצת הופתעה מהעובדה שעד לפני זמן לא רב ביקשה שלא למצוא ולהיתקל שוב באחד מהגופים הללו, והנה עכשיו, מסתבר שדווקא אחר אחד מהם היא מחפשת בעניין רב. שנגעה בו הנשמה בראשונה היתה זו פגיעה ברמה מאוד נמוכה של עוצמה, וכאשר המשיכה את התנועה והגוף נדבק באופן המוכר לה לקצה גופה בצד של הראש ולא סר משם, ידעה כי את מבוקשה שחיפשה מצאה היא.
כעת הגיע השלב לכנס את כל תהלוכת המושגים שבעבעו בה לכדי תנועה. משכה הנשמה את ראשה מעט לאחור וכיווצה מעט את גופה שהיה מתוח עד לפני כן. מגעו של הגוף שהיה צמוד קודם לראשה התפוגג כמובן, אבל ידעה הנשמה בעיני רוחה פנימה כי משום שאינו זז ונע נמצא הוא במרחק לא רב מלפניה. זינקה הנשמה קדימה במהירות המרבית ובעוצמה הגדולה ביותר שהצליחה לגייס על מנת לבצע תנועה זו. ראשה פגע לשבריר שניה בגוף אחר בעוצמה, שאמנם יחסית לעוצמות התנגשות אחרות שחוותה לא התעלתה ועברה את המידה הבינונית החלשה, אבל מספקת בכוחה על מנת לדחוף בחלל את אותה נשמה מתה הרחק קדימה, ולפנות לעצמה המשך הדרך ממכשול זה, ומלאת סיפוק עצמי אכן המשיכה הנשמה לנוע, באופן כללי על קו ישר.
יום אחד, דבר מה חדש מפתיע ומרגש התווסף לרשימת חוויותיה של הנשמה. הנשמה שהיתה מטיילת לה בחלל כה וכה, ומדי פעם דבר מה נתקל בה, ויש שדווקא היא פגעה בדבר אחר שעמד לו בדרכה, שלעיתים בקלות היתה הודפת אותו ולפעמים היתה פשוט משנה את נתיבה וחומקת הצדה, טרם נתקלה עדיין בדבר מה כמוה, אך יום אחד מפגש כזה התממש.
בתחילה לא היה מובן לנשמה, שהיתקלות זאת החדשה שאירעה כאן, חריגה ושונה היא במשהו מהותי ובאופן מובהק, מכל אותן דחיפות מכות ונגיעות שחוותה עד כה. ככלות הכול הנשמה מורגלת היתה בגופים זרים הנעים במרחב, ואת מגעם בה בעוצמות שונות לזמן קט היתה חשה בגופה וברוחה מדי פעם בפעם, וגם בפעם הזאת לא ניכר היה לנשמה במבט חטוף ושטחי, עת נגעה בה נשמה חיה אחרת בפעם הראשונה הידועה לה, רושם ניכר המבדיל בשוני מובחן מכל שאר האירועים הדומים לו שחוותה עד פה, ונדמתה אותה נגיעה ראשונה בעיני רוחה לשאר הנגיעות, ונדרשו עוד חופניים נגיעות מסוג זה ברצף, לפני שהשכל הפנימי של הנשמה יאותת, כי יש כאן משהו חדש ושונה ברצף נגיעות אלו.
ראשית, הנגיעות הללו היו עדינות מאוד, שנית, וקשה היה לנשמה להבחין בדבר זה בתחילה, לכל הנגיעות היה מין מרקם של צורה. הגוף השני, שהנשמה עדיין לא הבינה שגוף זה נשמה חיה הוא בדיוק כמוה, נגע בה באמצעות תבליט סמלי היוצא ובולט מעט משאר הגוף.
לא מעט פעמים נגע בה הגוף השני בעדינות באמצעות אותו סימן, עד שהנשמה הפנימה, שאחת, יש כאן מגע בעל סימן סמל וצורה, ושתיים, שגוף אחד ולא גופים מרובים חוזר הלוך ושוב על זאת צורת המבע באמצעות אותו המגע. חידוש לכל הפחות יש כאן, ובלא מחלוקת יתרה מדי.
מה עלי לעשות עכשיו? חככה הנשמה בנבכי נפתוליה פנימה, מה פירוש סימן זה? העמיקה בנשמה עוד יותר הפליאה המשתרשרת בתוכה. ידעה היא שלקפוא על שמריה עשוי לגרום לאותו הגוף שכמותו טרם פגשה להעלם במרחבי החלל והמרחב לבלי שוב, ולכן שלחה הנשמה פלג של גופה לעבר המקום בו נמצא הגוף שסימן לה פעמים מספר על נוכחותו בו. לאט ובאופן רך, על מנת לא להצטייר בעיני הגוף השני כתוקפנית או עוינת, גיששה בגופה לעבר גופו.
את גופו מצאה וחשה היטב, תחילה כגוף חלק חסר תבנית או צורה הנוגע בה כשם שהיא נוגעת בו, אך מיד לאחר מכן, במקום בו נצמדו הגופים זה לזה הופיעו מתוך הגוף השני סימנים. תגליפים בולטים היוצרים סמלים שאת פשרם לא ידעה הנשמה, נעלמו והופיעו חליפות במקום בו נשקו גופיהם אחד לשני. לא פענחה הנשמה את משמעות הסמלים השונים שאותם חשה על גופה, אבל הם ריתקו את תודעתה, ומעל הכול צפה ומלאה את הנשמה איזו תחושת חמימות נעימה, המשקיעה רבדים של מתיקות בלב כל נפש חיה, בזמן שסבורה היא שמצאה לה קשר של אהבה וחברות.
ביקשה הנשמה לסמן חזרה, ולומר לנשמה החיה השנייה שהיתה טופחת שוב ושוב את סמליה וסימניה על גופה דבר מה, אך לא ממש הבינה וידעה כיצד לעשות דבר זה. ניסתה גם היא לחקות ולעשות כאותם הסימנים הבולטים מהגוף השני כדרך שהנשמה השנייה עושה כן, אך לא ממש הצליחה בכך. בניגוד לסימנים שתוואיהם ברורים וחדים אותם הפיקה הנשמה האחרת, חברתה רעותה, סימניה שלה היו לכל היותר מרוחים דלוחים ודהויים בטבעם. כמובן ובלי אומר, שלצייר את אותו הסמל, כצורה בולטת מתוך גופה, כסימן חוזר וניתן לשחזור לאחר מחיקה, לכך אפילו לא התקרבה.
הסימנים העולים וצפים על פני השטח של גוף הנשמה החיה השנייה שאך זה פגשה, היו בעלי קווי מתאר חדים בולטים וברורים, גודלם וצורתם אחידים, וניכר היה שביכולתה של נשמה זו להפיק את אותם סמלים, תמיד ומתי שרק תחפוץ בכך באופן זהה לעצמם.
כאורות המנצנצים והמרצדים, המרתקים את תשומת הלב, כך היו הסימנים המתחלפים המלטפים את גופה עבור הנשמה. גם תחושת הקרבה אל גוף חי נוסף המפגין כלפיה יחס מלאה את הוויתה של הנשמה בקורת רוח רבה. אלמלא ניסיונותיה לחקות וליצור גם היא את הסימנים הללו, ללא הצלחה יתרה, דבר שהעיב במקצת על הרגשתה ויצר מעט אי נחת, ייתכן והיתה הנשמה מסופקת מלהֱוות במצב זה לנצח.
לשווא ניסתה הנשמה לייצר איזה סמל ברור ומובחן דיו מתוך גופה כאותם תבליטים שעושה חברתה. כל ניסיונותיה עקרים היו, והסתכמו במין קשקוש מרוח חסר צורה, ושאין לה שום דרך לשחזר אותו במדויק גם לו היתה חפצה בכך עד מאוד.
לנוכח חוסר התועלת והתוחלת שבהמשך ניסיונותיה החוזרים ונשנים לייצר איזה סימן בעל משמעות מתוך עצמה פנימה, שהרי לא היו הם אפילו חיקוי עלוב של מקורם, חדלה מכך הנשמה. בתגובה לכך, לאחר זמן מה, הפסיקה הנשמה השנייה להריץ מספר סימנים מתחלפים זה לאחר זה, והציגה על גופה סמל פשוט אחד וקבוע על גופה.
תחילה אלמד כיצד ליצור אחד מני אלו הרבים, חשבה לעצמה הנשמה, ולאחרי כן, תקל עלי בוודאי המלאכה לעשות זאת שוב ושוב.
הכפיפה הנשמה את גופה הגמיש עד אשר עטפה לחלוטין בגופה את הסמל מכל צדדיו ומילאה היטב את כל החריצים שבו גם. כמו ספחה הנשמה את הסמל לתוך קרביה כשעווה המשקעים בה חותם, ונתנה לו לחדור ולמלא את גופה, אימצה הנשמה את הסמל לחיקה. ומיד לאחר שעשתה כן, הנשמה השנייה יצרה תעתיק של הסמל, שעד עתה בולט היה מגופה כלפי חוץ, שקוע לתוך עצמה פנימה.
עומדות ונושקות היו שתי הנשמות שצורת סמל זהה משוקעת בתוך גופן עד שהנשמה הראשונה נעה שוב, ומזגה את עצמה לתוך הסמל המשוקע בגוף הנשמה השנייה, וכמו החליפו תפקיד שעד לפני רגע קט אחזו בו, ניצבו כעת.
נסוגה הנשמה השנייה אחור ומחתה את הסימן השקוע מעל פני גופה ושבה הציגה וציירה אותו כתבליט. מעט חששה הנשמה הראשונה למחוק את הסמל שהזדקר מגופה כעת, אך נענתה לאתגר ושוב כרכה את גופה סביב לתבליט שעל גוף חברתה.
כך נמשך הדבר חזור ושוב עוד מספר פעמים, כאשר בכל פעם יוצרת הנשמה בתהליך זה את הסמל על גופה, פעם כמשוקע ופעם זוקפת אותו כלפי חוץ וחוזר חלילה, עד שאת צורת הצלם זה הסמל ידעה הנשמה על בוריו, ויכולה בכוחה היא מתוך הצורה השקועה לייצר את הצורה כתבליט על גבי עצמה בלא להזדקק לחברתה רעותה הנשמה השנייה.
לאחר ששוב עטפה בגופה את המוצג באופן בולט וברור מגוף חברתה, ויצרה בכך את אותה הצורה בהופכין משוקעת לתוך עצמה, פרחה ונעלמה לה חברתה. תחילה לא הבינה הנשמה מדוע ואן נעלמה חברתה, אבל משחלף זמן מה, נאלצה להסתגל למציאות ולעובדה, שהנשמה השנייה לחלל יצאה והמשיכה בדרכה, ואותה השאירה לגמרי לבד.
מעט עצובה וכאובה היתה הנשמה בעקבות הפרידה מחברתה הטובה שאך זה מצאה, אבל דבר לעשות בעניין זה לא היה בידה, ורק זיכרון של אותו הסמל זאת הצורה, שלימדה אותה אהבתה הראשונה הנשמה השנייה, שימרה היא עמוק בתוך תוכה.
אותיות אותיות, מילים ומשפטים, דיו שחור על גבי דף לבן, זוהי אחת מדרכיו של הכתב. סימנים סימנים, צורות וסמלים, אין בתוך היש, זוהי דרכה של הנשמה לאגור ולשמור את המידע בעצם גופה.
כאשר עולה ברצונו של אלהים להוסיף חיים לעולם ולברוא נשמה חיה נוספת ביקום הוא בוחר לצורך כך אחת מהנשמות המתות ומחייה אותה. לאחר שבחר אלהים את הנשמה המתה שתושב ותחזור לחיים, הוא מותח מעט את הנשמה באופן שווה מכל צדדיה ויוצר בד בבד בפעולה זו גלעין קטן של כלום במרכזה. החל מרגע זה ואילך, כל תנועתה הפנימית של הנשמה תהיה ברצונה החופשי בלבד ושום כוח זר וחיצון לא יוכל לכפות עליה מחוץ לה, תנועה פנימית של עצמה בתוך עצמה.
הנשמה היא החלקיק החומרי הקטן ביותר שישנו. לא ניתן לראות את הנשמה משום שגם האור עצמו באם יפגע בה במעופו, לא יוסט ממסלולו ולא יגלה לנו את דבר קיומה ונוכחותה. כמו כדור ברזל הנורה מלוע תותח ובמרוצתו קדימה בתנועתו ייתקל בכדור טניס שולחן אך יתמיד באותה המהירות ובאותו הכיוון ללא כל השפעה גלויה לעין, כך גם האור ביחס לנשמה בודדת שכל גודלה הוא אחד חלקי אינסוף.
הנשמות נחלקות לשני סוגים. האחד הוא הנשמות החיות הפועלות בעולם, ומספרן בכל רגע וזמן, ידוע הוא, והסוג האחר הוא של הנשמות המתות לאין מספר הנמצאות גם הן במרחב. שדה הנשמות המתות חסרות ההכרה הנמצאות בצפיפות משתנה במרחב, ומשייטות בו אך ורק מכוח תנועות חיצוניות המופעלות עליהן בלבד, הוא הגורם לאור לזוז באופן ממוצע במהירות שבו הוא נע, ולא מאפשר לו לנוע מהר יותר מכפי שהוא נע.
אלהים לבדו אוחז בידו את מפתח תחיית המתים, ואת סוד ודרך השימוש בו, בכדי לעורר משנתן ולהחיות את הנשמות המתות, יודע רק הוא, וכמו נפח זכוכית הממלא אותה באוויר ויוצר את הכלי, כך ממלא אלהים את היש באין ונופח חיים בנשמה.
הנשמה שעד לפני רגע אחד, היתה מתה וחסרת תודעה והכרה, התעוררה לחיים. התנועה הפנימית בתוכה ויצירת החור הריק בקרבה תוך כדי התנועה עשו זאת.
יכולה היא לחוש בתנועה של עצמה את עצמה בגופה. ואם עד עתה היתה הנשמה הכול מכול בכול וחוץ ממנה עצמה לא היה דבר בנמצא, הרי שמעתה היה גם היה דבר שכזה. מרחב הריק והאין שבקרבה והיא מכילה אותו היה שם והיא ידעה זאת.
מרגע זה ואילך יש משהו בעולמה שהוא לא היא היא גופה ועצמה, גם אם היה זה לאמיתו של העניין, שום דבר הנמצא בתוך בקרבה, הרי הוא היה שם, ודבר זה שאיננו, לא היא הוא.
התחילה הנשמה לנסות ולמלא את הפער הזה שמונח כך במרכזה, אך ללא הועיל, ולמרות כל מאמציה וכל רצונה לא הצליחה הנשמה לסתום ולסגור את הריק הזה שחשה בתוך עצמה. יכולה היא לנוע תנועה פנימית עצמה בתוך עצמה, ולהגדיל או להקטין את נפח האין שהכילה, אבל למלא אותו לחלוטין ולבטל את נוכחותו, חרף כל ניסיונותיה לא עלה בידה לעשות כן, והוא תמיד נשאר שם, ובזאת כמו מזכיר לנשמה באופן קבוע את העובדה שיש משהו שהיא לא.
ההכרה הראשונה של הנשמה היתה לפיכך, שאני יש ישנה, אך יש גם פה בנמצא, משהו שאני לא.
אחרי שכל ניסיונותיה להכיל את הכול בקרבה עלו על שרטון, לפחות התנחמה הנשמה במחשבה שהיא כל מה שיש בנמצא, ומה שלא היא הוא, הרי הוא איננו וחסר קיום כשלעצמו.
מחשבה זו לא תחזיק מים ותעמוד בעינה זמן רב, כי בין שתרצה בכך ובין שלא תבחר כן, בטרם יחלוף הנצח דבר מה יתנגש בה. מוגבלת היתה יכולתה של הנשמה להמשיך ולהחזיק בדעה, כי אני בלתי ואין עוד, כי בשלב זה או אחר תבוא המציאות ותגיח מאי שם ותטפח על פניה.
אולי בפעמים הראשונות שדבר מה נגע בה, נצמד אליה או התנגש בה, יכולה הנשמה לפתור זאת במחי יד וניד עפעף כהזיה, אך בשלב זה או אחר תכה בה הידיעה.
יש דבר מה מחוץ לי שהרגשתי במציאותו, ואין אני יכולה להפריך או לבטל את קיומו, או להתעלם ולכפור בהיותו, שהרי, אמרה הנשמה לעצמה, הרגשתי בגופי את גופו עת נגע בי.
באותו הרגע שכחה הנשמה את הריקנות הפנימית שבה, כי הסקרנות והתאווה לדעת את המציאות שמחוצה לה מלאה אותה. אבל אותה ריקנות שבתוכה, נמצאת שם לכל אורך חייה, נוכחת שם להזכיר לנשמה בכל רגע וזמן נתון כי יש דבר שהיא לא, גם אם בעת הזאת נשתכחה ריקנות פנימית זו מתודעתה.
ישנו דבר מה שהוא אינו אני וחיצוני לי אשר נגע בי בגופו, אמרה הנשמה לעצמה, הרגשתי בגופי שלי את מגע גופו שלו, ואת זאת איני יכולה להכחיש בפני עצמי. אך מה היה הדבר שנגע בה זאת לא ידעה, ואת זה ביקשה להשיג ללמוד ולדעת. אינני לבד בעולם, עלתה וצפה הידיעה בנשמה, וגם ההחלטה לחקור מה עוד יש מלבדה בעולם היתה כבר שם גם כן, כי ידעה לכל הפחות שדבר מה אחד נוסף קיים שם בעולם שמחוץ לה.
לא עוד המחשבה שאני הכול והכול אני היתה לנשמה, כי אם הידיעה שמחוץ לה יש אין בדומה לריק הזה שבתוכה, ושם בתוך האין הזה המקיף אותי יש דבר מה נוסף שללא צל של ספק נגע בי ועתה הוא אינו נוגע בי עוד.
שוב נגע בה דבר מה בנקודה כלשהי על פני המעטפת החיצונית שלה. אם היה זה אותו הדבר עצמו שנגע בה משכבר לפני כן או שמא נגע בה דבר אחר וחדש, כמובן שלא ידעה. וכי כיצד תדע זאת? הרי אף אפילו את הידיעה אם הנגיעה היתה באותו המקום בו התרחשה הנגיעה הקודמת לא יכולה לדעת, משום שאין הבדל באין יחס פנימי המבדיל בין קדימה לאחור שמאל ימין למטה או מעלה. מבחינת הנשמה כל המקומות הרי הם באותו מקום בדיוק שהרי אין לה דבר המבחין ביניהם, ולכן כל נגיעה מכל כיוון שתהיה זהה למעשה לכל נגיעה אחרת.
אם מה שנגע בה היה דבר אחד או אולי יותר לא ידעה, גם לא ידעה אם פגע בה אותו דבר באותו מקום או במקום שונה, אבל דבר מה כן הרגישה הנשמה. לאחר מספר של פגיעות בה, אולי עשרות ואולי מאות, החלה הנשמה באמצעות הניסיון לחלק את הפגיעות בה באמצעות מדרג מסוים. הנשמה הרגישה את הפגיעות בה, אך דבר מה נוסף שבנגיעה הראשונה לא יכלה לאמוד אותו וכעת לאחר שלל פגיעות ונגיעות יכולה. הפגיעות והנגיעות שארעו אחת לזמן מה היו בעוצמה משתנה. תרצה או לא תרצה, לא יכולה הנשמה שלא להרגיש את עוצמת הפגיעה בה. מדרג יחסי של חזק חלש ובינוני, בעוצמת הפגיעה וההרגשה המתלווה לכך החל להיווצר ולהיחקק בתודעתה.
כעת יכולה הנשמה לסווג את הפגיעות נגיעות בה לפי עוצמתן. אולי חיפשה היא איזה סדר ותבנית בנגיעות הללו, וייתכן שהנשמה גם ביקשה באמצעות כך לנחש ולחזות מה תהיה עוצמת הפגיעה הבאה, אבל את המציאות שמחוצה לה עדיין לא הבינה ולא תפשה, ולא ידעה מדוע ולמה אותו דבר נוסף שישנו מלבדה בעולם כל הזמן מתנגש בה שוב ושוב ובעוצמות משתנות, וגם לא היתה לה השערה כיצד הוא עושה זאת. רגע נוגע רגע לא, צמוד אליה בזמן אחד ובעת אחרת כבר לא.
היקום החדש והמופלא שגילתה לא מכבר הנשמה שזה עתה קיבלה את חייה במתנה, היה מרתק מוזר ובלתי צפוי, אך אם זאת גם בעל סדר וחוקיות מסוימים, כי ללא סדר ושיטה לא ניתן לחוש את עוצמת הפגיעות המכות בגופה, ולסווגם באופן כללי וגס לפי ההרגשה כנגיעה בעוצמה גבוהה או נמוכה.
בטרם הרהרה הנשמה בעניין זה שאך עתה למדה כהלכה, והעמיקה בו חקור ודרוש למלוא עומקו, התרחשה ובאה עליה תופעה חדשה, חוויה ראשונה.
לפתע הרגישה הנשמה, בת אחת בו זמנית, שתי נגיעות בה, ודבר זה ריגש והרטיט את לבה. כי אם עד לפני דקה ידעה היא על שיש דבר נוסף אחד פרט לה, הרי מעכשיו נוסף לו אח. שתי נגיעות נגעו בה יחדיו בעונה אחת, בעוצמה זו או אחרת כבר אין הדבר כל כך חשוב ומשנה כרגע עכשיו, כי מה שמלא כעת את הוויתה היו שתי התגליות שנחוו לראשונה. התגלית האחת כי חוץ מאותו אחד שישנו פרט לה, יש בהחלט עוד אחד אחר מלבדו, שהרי הרגישה זאת, אין לערער, כי שני גופים נגעו בגופה בד בבד ברגע יחיד וזהה. התגלית השנייה, וחשובה לא פחות, היא העובדה שלא ייתכן כי שתי הנגיעות בה שהתרחשו במקביל ופגעו בה באותה השעה, היו שתיהן באותה הנקודה. משום שלא באפשר הוא ששתי הנגיעות שארעו באותה העת היו באותה הנקודה בגופה, כי או אז היתה חשה נגיעה אחת בלבד בנקודה אחת בלבד, וכאלו למותר לציין כבר חשה די הרבה פעמים, ואין בכך חידוש או תגלית. אלא שהפעם חשה בוודאות שתי פגיעות מקבילות בשתי נקודות שונות על עצמה.
תגלית זו היא תגלית חשובה עבורה, כי אם עד עכשיו כל נגיעה ופגיעה תמיד היתה מבחינת הבנת הנשמה באותה הנקודה, אפילו אם למעשה היו הפגיעות מכיוונים שונים ובנקודות שונות בגופה, מכאן ואילך מחשבתה השתנתה, כי בעקבות תקרית הפגיעה הכפולה קיבלה למעשה הנשמה מושג, גם אם קלוש מה, על קיומם של כיוונים שונים.
שוב ושוב המשיכו גופים חיצונים להתנגש בה. לפעמים בעוצמה כזו ולפעמים בעוצמה אחרת, לעיתים מכיוון זה ולעיתים מכיוון אחר. לרוב הפגיעות היו בודדות, אבל גם התנגשויות בצמדים ארעו פה ושם, ואף שלא היו שכיחות ביותר, התרחשו בוודאות גם פגיעות בשלשות, והנשמה החלה לקלוט ולהבין כי המציאות אשר נמצאת מחוץ לה מעט מורכבת וסבוכה מכפי תפישתה הבראשיתית והפשטנית את קיומה.
תודעתה של הנשמה עדיין היתה רחוקה מרחק שנות אור משאלת קושיות קיומיות גדולות, ולא תהתה עדיין על משמעות הקיום ותכליתו. היא פשוט הכירה בעצמה כעומדת וישנה ולא חיפשה בנרות סיבה לכך. תנועתה הפנימית היתה על פי רצונה והחלטתה הבלעדית והחופשית בלבד, וגם את זאת כתכונה מהותית של הוויתה כבר הכירה וידעה. גם את קיומם של גופים אחרים הפוגעים בה כמעט ללא הרף והפוגה הרגישה היטב, ואף נחקקו בה מעט תובנות הקשורות לכיוון ועוצמה.
ברם לשבת כברווז במטווח, ללא תנועה ללא מטרה בשקט ובמנוחה, ורק להמתין להתרחשות הבאה שתתרגש עליה עת שוב יפגע בה דבר מה זה או אחר שאת מהותם לא הבינה ולא ידעה, זאת החליטה הנשמה שבכך אין היא רוצה ולא חפצה, ומעוניינת היתה לדעת יותר על מה שנמצא. אולי התעוררה בה תאווה פשוטה וייתכן שהיתה זו אהבת החכמה, שהניעה אותה לחדול ולחכות, בשקט ובהמתנה סובלנית לאיזה דבר מה מיוחד שיקרה לה. חפצה הנשמה לגלות את העולם, ומה יש בו למצוא ולהבין, ואי לכך החליטה לעשות מעשה ויהיה מה.
קודם כול נוצר בנשמה הרצון לזוז ולנוע, כי ללא רצון הנשמה אין בה תנועה, מכיוון שכל תנועתה הפנימית תלויה אך ורק ברצונה החופשי והבלעדי. וברצונה שלה בלבד תשנה את עצמה גופה. היכולת לתנועה פנימית מובנית בהוויתה מראשית חייה, ומשום שרצון לנוע גם הוא נוכח בקרבה נוצרה תנועה.
כיצד לנוע במרחב זאת לא היה לה מושג דל שבדלים, אבל להניע ולשנות את צורתה יכולה הנשמה ללא בעיה או קושי, ולכן ניסתה לזוז ממקומה. כבר היה לה מושג על אודות כיוונים ולכן ניסתה לזוע ולנוע למספר כיוונים שונים בו זמנית, שמא אם יכשל זה ודאי יצלח האחר, היתה המחשבה שנמצאת מאחורי תוכנית הפעולה שנקטה בה.
ייתכן גם שמאחורי תוכנית הפעולה בעצם לא עמדה שום תודעה ערה מיוחדת, כי לנשמה לא היתה שום כוונה או כיוון בתנועה, מפני שבכלל לא ידעה הנשמה לאן היא חפצה להגיע. כל שהתרחש כתוצאה מהרצון הכללי שלה לנוע, ולא לכיוון מסוים אחד, היתה תנועה של עצמה לכל הכיוונים באותה הצורה, מה שלמעשה פשוט הביא להתרחבות של הריק הפנימי הכלוא בתוכה, ומעט הגדלת שטח המעטפת החיצונית שלה וזהו זה.
את התנועה הזאת כבר הכירה וידעה עוד שניסתה למלא את הריק בתוך עצמה ולהניח עליו גולל, ובין שתרצה ובין אם לאו, שני רצונות שונים זה מזה יצרו את אותה התנועה בדיוק. הרצון להרחיב את הריק והרצון לנוע במרחב הביא אותה לחזור בעצם על אותה תבנית תנועה, וכבר ידעה הנשמה שלא זאת הפעולה שהיא מבקשת ומעוניינת בה.
הנשמה נעה שוב למען הקטן את החור שבמרכזה לגודל ולנפח שהיה לה נוח איתו, ולא העיק יותר מדי בנוכחותו הריקה על הוויתה, כי קשה הדבר גם לנשמות ותיקות, וכל שכן לנשמה שרק קמה לתחייה, להכיל תחושת ריקנות גדולה.
דרושה היתה תוכנית פעולה, וסוג חדש של תנועה, אם ברצונה לנוע במרחב ולגלות מה הוא טומן בחובו ומתחת למחצלותיו. לא ידעה הנשמה את מיקומה ולא להיכן היא רוצה להגיע, אך תאווה גדולה וחזקה לתור בעולם, לבחון אותו, ולהסיר את סודותיו בערה כאש כבשן יוקדת בתוכה.
אז מה בכל זאת עושים? חככה הנשמה בתוך עצמה, וניסתה למצוא פתרון לחידה, שאחרי עוד פגיעות ונגיעות חוזרות ונשנות בה בעודה רובצת במקומה ללא תנועה לחושי הרגשתה, כבר הפכה לבעיה קיומית מבחינתה. אף על פי שלמען הדיוק שבדבר יש לומר, כי כל הפגיעות הללו בעוצמתן המשתנה ומכיוונים שונים טלטלו אותה כל הזמן במרחב, אלא שהיא לא ידעה זאת כמובן.
לנשמה לא היה אכפת כל כך לאן תנוע, אבל רצונה לנוע היה עז ואיתן, ומלא את כל כל כולה והשכיח ממנה לגמרי את הריקנות בתוכה, עד שלפתע הבזיק בה הרעיון.
כמו עוד אי אלו רעיונות הברקות ומחשבות, שרק אלהים יודע מהיכן הם צצים מגיעים ועולים, בא ונכנס לנשמה רעיון ופתרון לחידה.
אין היא יודעת להיכן לנוע? אין בכך מכשלה בל תעבור. כל שעלי לעשות, הגתה הנשמה, הוא להמתין קמעה לנגיעה פגיעה המורגשת הבאה, ואו אז עלי פשוט לנסות לנוע לאותו הכיוון שבו התרחש המגע, ומה שיקרה כתוצאה מכך פשוט אחזה ואיווכח. את מושג הפחד עוד לא הכילה הנשמה, וגם בחירת כיוון באופן אקראי בדומה להטלת קוביה היא עדיין בחירת כיוון, והנגיעה הבאה תספק לה את ההרגשה והתחושה המספקת לאיזה כיוון תשאף לנוע.
תוכנית הפעולה הנה מוכנה וכל שנותר הוא להוציאה לפועל. המקום בו תתרחש ההיתקלות הבאה זה יהיה כיוון התנועה. הנשמה נדרכה המתינה וחיכתה לפגיעה הבאה בה, שלא אחרה להגיע תוך זמן קצר כמובן, ואז אימצה את כל כוחה וריכזה לנקודה זאת את תנועתה הפנימית. בליטה קטנה אמנם פרצה ויצאה מגופה של הנשמה לכיוון שאליו ניסתה לנוע, ובמידה מסוימת ניתן לומר על כך כי בחלקה, כלומר באותה גבשושית מיובלת שהצמיחה מגופה במעשה זה, אף הצליחה לנוע במרחב לאותו הכיוון, אולם לכנות זאת הצלחה כבירה בהחלט שאי אפשר.
באופן כללי וברור במובהק נשארה הנשמה במקום בו שהתה לפני כן ולא זזה. ייאוש היה דבר הרחוק ממנה עד למאוד, והנשמה ניסתה שוב את התרגיל להרגשת המגע הבא. בניסיון זה אף ניסתה להגביר את כוחה, כי אולי הסיבה לכישלון נבע לא מעיקרון, אלא שמחסור בעוצמה, כי כבר ידעה עוצמה חלשה וחזקה מהי, ומחסור בנחישות והתמד הפעולה הם הנם הגורמים למכשלה, ולפיכך ריכזה הנשמה את מלוא העוצמה שידעה, ואף ניסתה להעלות ולהגביר אותה, על סמך הספק ששיעור העוצמה שהכירה וחוותה אינה העוצמה המרבית האפשרית, וכמכת ברק להטיס עצמה לעבר כיוון הפגיעה ניסתה. אפשר לטעון כי אמנם הצליחה בביצוע המשימה שלקחה על עצמה בפעם זו יותר מאשר בפעם הראשונה, כי הפעם נוצרה הבליטה מוכפלת משולשת בגדולה, אך לומר כי ממש זזה הנשמה ממקומה לא אפשר הוא גם במקרה הנוכחי.
חזור ושוב, פעם אחר פעם, הוסיפה והמשיכה הנשמה לעמוד במשימה שלקחה על עצמה, ומפני שכל פעם הפגיעה היתה מכיוון אחר והנשמה לא תיקנה את צורתה לאחר כל ניסיון תנועה, הלכה הפכה ודמתה צורתה של הנשמה, אט אט בעקבות התנועות הרבות שביצעה, לצורה משונה המזכירה סוג של הכלאה בין צורה של קיפוד לצורה של כוכב ים המעורבבות יחדיו גם עם צורת אתרוג. בליל של בליטות שונות ומשונות צמחו ועלו מגוף הנשמה, וצצו והופיעו מכל עבריה ולכל כיוון. אולם חרף ולמרות כל ניסיונה מאמציה ותנועותיה, לזוז ממקומה ולהפליג במרחב לא ארע, ולצערה של הנשמה, שום שינוי מיקום רציני ובולט במרחב, כתוצאה מכל מה שעשתה, לא התרחש.
אין השיטה מוצלחת, ולא הולמת את צורכי היא, פסקה הנשמה בינה לעצמה, ובלית בררה לאחר ניסיונות מרובים קיבלה על עצמה את זאת הגזרה, ועצרה את עצמה במנוחה וחדלה מלנסות בשנית את דרך פעולה זו. השלימה הנשמה עם כישלונה, אספה את עצמה בחזרה לצורה מאוזנת יותר שהביאה לה גם הרגשה נינוחה ושלווה יותר, והעסיקה את עצמה בטיכוס עצה חדשה למציאת הדרך למימוש שאיפתה הגדולה, הצלחת ביצוע תנועה בחלל.
לאחר זמן מה בו בררה ואמדה את האפשרויות העומדות לפניה, שברור שבכל אותה עת ממשיכות אותן תנודות ונגיעות, דחיפות ומכות של הגופים הנעים לפגוע בגופה, החליטה פשוט הנשמה למתוח את גופה עד קצה יכולתה. מתחה הנשמה את גופה עוד ועוד ועוד עד שהרגישה כמעט שגופה הולך להתפקע ולהיקרע, ולא יכולה למתוח אותו מעבר לכך, ועכשיו היתה הנשמה בצורה המזכירה דמות נקניקיה.
מובן היה לנשמה שקצות אותה נקניקיה שכעת היתה צורתה, התרחקו במרחב מרחק מה מהנקודה בה שהתה קודם לכן במנוחה, אבל מה ההבדל המובהק בין למתוח את גופה לשני כיוונים מנוגדים בלבד ולקבל את עצמה במתכונת גלילית סגלגלה, לבין למתוח את עצמה למספר רב של כיוונים ולמצוא את עצמה בצורה קצת הזויה של הכלאה משונה, עליו עוד לא עמדה הנשמה, ומה היתרון, אם בכלל יש כזה בנמצא, של הדמות בה מצויה היא עכשיו, לבין הצורה שהתקבלה מהניסוי הקודם, הנשמה לא הבינה.
במימדיה כגליל סגלגל חשה אמנם הנשמה יותר מאוזנת, שלווה, ונינוחה בהרבה מעבר להרגשה שהתקבלה בה שאחזה בצורה המעט מעוותת והרבה לא נוחה של גוש פלסטלינה שנראה כעבר התעללות קשה, אולם מה עליה לעשות עכשיו, ומה השיגה הנשמה מאופן תפישתה מקום במרחב בדרך זו נותרה סתומה ועלומה בשבילה.
ברור מאליו וגלוי לכול כי מתיחתה את גופה לשני כיוונים מנוגדים עד למקומות הרחוקים ביותר במרחב שייתכן עבורה, היו בלא שאלה המקומות הרחוקים ביותר שהתקדמה והגיעה אליהם הנשמה בגופה עד הלום. אך משיכת עצמה לעצמה וכיווץ גופה חזרה למרכזה יותיר אותה שוב בנקודת ההתחלה כאילו דבר לא ארע, ובזאת אין השג של ממש, ודי מובן מעימו הוא. על מנת להתקדם מכאן והלאה יש למצוא הברקה חדשה ותחבולה רעננה כיצד סוף כל סוף בתום איזו תנועה, תדע הנשמה ששינתה את מיקומה בחלל בו החזיקה עד כאן, ונמצאת היא כבר במיקום אחר שאינו נקודת ההתחלה, ולשם כך עליה לאמץ לעצמה איזה סגנון תזוזה חדש שעוד לא ניסתה.
מכיוון שלא חשה הנשמה אי נוחות בולטת בדרך בה גופה פרוש כעת, נשארה ודבקה באופן בו היא מצויה, ובד בבד ריכזה את הוויתה וחשבה והגתה, אודות איזה רעיון, שיפתור בעבורה את חידת התנועה.
רגע אחד, אמרה לעצמה הנשמה, שרעיון מסוים פעם בה. מי אמר, שאלה הנשמה את עצמה חידה מהסוג שאין השואל מצפה בה לתשובה מהנשאל, שאני חייבת בהכרח לאסוף את הקצוות של גופי חזרה למרכזי? ואושר חלחל בה בעצם ההבנה שהשיגה.
אין דבר הכופה עלי להשיב את עצמי לצורה המכווצת חזרה, על ידי משיכת שני הקצוות, זה יחד עם זה באופן שווה ואחיד לעבר נקודת האמצע, ויכולה אני פשוט לכווץ את עצמי חזרה לתנוחה המאוזנת והשלווה, על ידי גרירת משיכת עצמי לעצמי, רק לכיוון אחד משני הקצוות, ושינוי מיקום במרחב כתוצאה מכך יש פה, וערער על זה הדבר חסר. באם לנשמה היו עיניים, ויכלו לרדת לה גם דמעות, בוודאי דמעות שמחה וזיו היו מופיעות עכשיו בעיניה, מפני שהצליחה להביא את החידה שהתקשתה בה לכדי פתרון ראוי.
בחדווה דיצה גילה ורינה, נעה הנשמה במרחב בדרך שגילתה ואימצה לה, די עכשיו, זה לא מכבר. היתה הנשמה מותחת את גופה עד שלא יכולה יותר לעשות כן, ומיד לאחר כך, עת הגיע לאורכו המרבי שאפשר לו, היתה מכווצת את עצמה חזרה למקום בו היה קצה גופה. לא עוד מתחה את עצמה ממרכזה לשני כיוונים מנוגדים כשתי זרועות, אלא מלכתחילה היתה פשוט משגרת את עצמה למלוא אורכה, ואז שהגיע לשיא המתיחה היתה מקפלת חזרה את גופה לעבר אותה נקודה רחוקה. מעין תנועה של קפיץ או אקורדיון היתה לה, מתיחה כלפי צד אחד ואז איסוף מחדש של עצמה למקום אליו הגיע קצה גופה.
תנועה שכזו במרחב הנה לפחות במזער מסורבלת, אבל לא הגיעה לכדי כך שהנשמה תחוש אי נוחות ממשית בעטייה. להפך, בנשמה קיננה הרגשת התעלות, בדומה לילד קטן העושה את צעדיו הראשונים ולמרות אי הנוחות הקלה שחש כתוצאה מכך, הרי הרגשת ההצלחה לנוע על שתי רגליו מפצה ואף עולה כפל כפלים, על אי הנוחות הקטנה הנדחקת לשולי התודעה.
מאושרת היתה הנשמה לנוע בתנועה קפיצית אקורדיונית זו במרחב, והוסיפה והמשיכה בכך עוד ועוד, פעמים רבות רבות של אותה צורת תזוזה המורכבת משתי התנועות של המתיחה וההתקפלות חזרה.
הוי בעיות חדשות הדורשות פתרונים. פתרה הנשמה חידה אחת וכהרף עין צצה ועולה כרוכה בעקביה בעיה אחרת. הוי הטועים בנתיבים האובדים בדרך.
חדלה הנשמה מתנועתה, וקפאה על שמריה במקומה. הייתכן? שאלה הנשמה, שלמרות כל זאת התזוזה והתנועה, לאמיתותו של עניין, אני באותה נקודת התחלה, ובדיעבד לא זזתי ממקומי במרחב אפילו במתי מעט?
בידוע הוא, החלה הנשמה לכלכל את דרכיה ולחשב את צעדיה, שאם הייתי בנקודה אלף ומתחתי את עצמי עד לנקודה בית, ואז אספתי את כולי לנקודה בית, זזתי בחלל מנקודה אלף לנקודה בית, וזה מנוי וגמור. אך, ואך ענק הוא זה, המשיכה הנשמה להרהר בדבר, מי יבטיח לי, שבתנועתי השנייה, הזהה בכל דבר ועניין לתנועתי הראשונה, לא חזרתי לאותה הנקודה בטרם היתה התנועה הראשונה? ייתכן הדבר ולא בלתי מסתבר לחלוטין, כי בתנועת המתיחה והכיווץ השנייה שבתי וחזרתי מנקודה בית לנקודה אלף, ואין לי שום אפשרות להוכיח אם כך הוא הדבר אם אחרת. בכל פעם שאני מכווצת את עצמי חזרה, תנועת המתיחה הבאה יכולה להתרחש לכל כיוון שהוא, ואפשר הדבר שגם לאחר תנועות רבות, נקודת ההתחלה ונקודת הסיום של המסע, הן הנן אותה הנקודה בכבודה ובעצמה.
עלי למצוא, פסקה הנשמה, לפחות איזה כיוון במחשבה, ולא לתהות כסהרורית מוכת ירח, וככסילה שלא יודעת להיכן היא פונה. דרוש לי שנית כוח ההמצאה למען לא אהיה כשוטה הנע ונד מצד אל צד בזיג ובזג לכל כיוון שתשאו הרוח, או כזע השיכור המתנועע פעמים אף קדימה ואחור.
עד שלא אמצא, החליטה הנשמה, איזו דרך לתנועה שכבר בתחילתה אדע לפחות בקירוב ובכלליות היכן מונחת סופה, אשאר כך סתם במנוחה ובשלווה, ולא אוסיף לנוע חסרת כיוון, בלא ידיעה פשוטה להיכן אני נעה, כפי שעשיתי קודם, בטרם הפציע ההווה.
מה כבר אני יכולה לעשות כדי לנוע במרחב בצורה מעט יותר צפויה, ובכיוון טיפה יותר אחיד? חשבה ודרשה לדעת הנשמה הקטנה.
מובן לי, הגתה הנשמה בפנימיותה, כי מתיחת עצמי גופי ותפישתי במרחב את צורת הגלילון המוארך זוהי התחלה טובה, אבל עלי למצוא המשך נאות ויאות מאותו המצב, בו אנוע הלאה אל המרחב לפחות באיזה כיוון כללי שאני מודעת אליו, ולא בצורה שיש בה סיכוי, גם אם פעוט, שאעשה את דרכי פשוט בחזרה לנקודת המוצא, ותנועת הצמצום ואיסוף גופי חזרה לצורה הפשוטה, בו פרושה אני בצורה שווה מכל עבריו של הכלום, זהו שורש הבעיה, כי מצורה שכזאת אין לי דרך להקיש להיכן אני פונה במנוף הבא.
החליטה הנשמה למתוח את גופה לצורה המדוברת, שכזכור אינה גורמת לה עקה מרובה ולנסות משם איזו תנועת המשך. מושג ותחושת הפחד המונעים לעיתים מלנסות דברים מחשש לכישלון, הם דברים שכזכור הנשמה עוד לא הכילה, למרות שידעה יפה מתוך ניסיונה האישי, שמי שמנסה אמנם לפעמים נכשל, אך גם הבינה, שמי שלא מנסה לעולם לא מצליח, ולשבת ולהמתין תוך כדי השאלה, לנסות או לא לנסות? עד סוף כל הדורות, לא ממש עמד על הפרק בשלב זה של חייה.
יכולתה של הנשמה לעצב כראות עיניה את גופה הוא היא עצמה, הנה בגמישות בלתי מוגבלת ותלויה אך ורק ברצונה. את זאת ידעה הנשמה מתוך עצם הוויתה כמובן, ולא בהכרח מתוך איזו הכרה שכלית מושגית מילולית, וההבדל היחיד שהבחין בין הצורות מלבד אופן תפישתן את המרחב, היה בהרגשה נפשית פנימית הכרתית של הנשמה, שיכולה לנוע בין הקטבים של נוח מאוד עד לבלתי נוח בעליל.
פרושה ומתוחה כגלילון סגלגל היתה הנשמה במרחב, ושאפה להמשיך ולנוע, פחות או יותר ובאופן כללי על המשך הקו הישר הנמתח בין שני קצותיה. החליטה הנשמה לקבע את הקצה האחד של גופה אותו מתחה כפי יכולתה הרחק מהנקודה בה היתה כולה קודם, ולהזיז רק את הקצה שנשאר שם בנקודה מאחור, וזאת מבלי לצמצם את עצמה.
מה שקרה הוא שהנשמה קיפלה את עצמה למין צורה דמוית פרסה, כאשר שני קצותיה מתקרבים אחד לשני וגופה מתקמר או שמא מתקער בגמישות ומאפשר זאת. או אז קיבעה הנשמה את הקצה שנע עתה לעבר הקצה השני, ושוב הניעה ומתחה בגופה את הקצה, שניתן לקרוא לו בדרך זאת של תנועה וצורה ראשה של הנשמה, יותר או פחות באופן בסיסי בהתאם להרגשתה הפנימית, קדימה על הקו הישר בהמשך לכיוון התנועה שהתחילה בה קודם.
בדומה לתולעת המתקפלת והמקרבת כל הזמן את זנבה לראשה ואז מרחיקה קדימה את ראשה מזנבה וחוזר חלילה, כך נעה הנשמה בחלל, וידעה הפעם לפחות בערך ובקירוב שהיא שומרת על מסלול התנועה, ואם היתה זאת תנועה מעט קשתית או פתלתלה, ולא לחלוטין ישרה ואחידה הרי לא אסון גדול עבור הנשמה היה בכך, והנשמה היתה מרוצה מאוד מצורת תנועה זוחלת תולעתית שכזו והתמידה בה.
סביר להניח שאלמלא ארע מה שקרה, ייתכן והנשמה היתה ממשיכה לזחול בחלל כך לנצח, אלא מה, שכעבור זמן לא ממש ברור או ידוע, מה שהתרחש היה, שבזמן ששלחה ומתחה הנשמה את ראשה קדימה נתקלה בגוף החוסם את דרכה, ולהרגשת המגע בגוף הזר עצרה הנשמה את המשך תנועתה. ראשה עדיין צמוד היה ונוגע בגוף הזר שאך הרגע נתוודע קיומו ונתגלה לה, והנשמה נותרה דרוכה ועומדת, מקופלת חלקית כשאינה מתוחה למלוא אורכה, וניצבה נשארה ללא זיע במצב זה.
גוף זר נמצא והנו מוטל בנתיבה, ואם עד שנתקלה בו הנשמה, במרחב נעה היא בחופשיות וללא הפרעה, לא כן עוד. צמודה היתה לגוף הזר נוגעת בו בקצה ראשה, ולא ידעה בדיוק הנשמה מה עליה אפוא לעשות. היא אמנם יזמה וחפצה לחקור ולנדוד במרחב, ואף ציפתה וחיכתה לזמן בו תיתקל היא בדבר מה, אבל שהגיעה השעה הנקובה, ההווה, שבה היא לבסוף פגעה באחד שכזה, היססה ודממה את תנועתה מחוסר ידיעה מה עליה לעשות.
בחלוף זמן לא רב כמו התנערה הנשמה מהלם המפגש שצפוי היה שיתרחש, אך בל לשכוח, כי בכל חוויה חזקה וראשונה טמונה עוצמה רבה מעצם היותה חדשנית ומקורית, ומכאן מובן בהחלט ההיסוס והקיפאון שאחזו בה, וקיפלה קלות את גופה, ומשכה קצת את ראשה לאחור עד שכבר לא נגע באותו הגוף הזר והמוזר שנקלעה בו בדרכה.
נעה שוב הנשמה מעט קדימה, וחזרה ונצמדה לגוף הזר הזה המונח לו כך בחלל. שוב הרחיקה הנשמה את גופה וחדלה לנגוע בו, ואז חזרה לנוע קדימה ונצמדה אליו שוב, ולאחר ששנתה את הנוגעת לא נוגעת הזה מספר פעמים החליטה לעשות מעשה ומתחה אט אט ובזהירות את כל גופה קדימה כפי שעשתה כחלק מתנועתה פעמים רבות לפני כן. הפתעה נכונה לנשמה, כי אף על זאת שמתחה את מלוא אורך הגוף שלה כלפי ראשה קדימה, הדבר המוזר הזה עדיין נשאר צמוד לקצה ראשה ממש כפי שהיה לפני כן, והיה נדמה לנשמה כאילו שהגוף הזר הזה הצמוד אליה מלפניה למעשה לא זז כלל, והדבר הפתיע את הנשמה שהיתה רגילה עד כה רק בפגיעה והצמדות לשבריר שניה ואז ניתוק והעלמות, כפי שחוותה בכל מפגשיה בעבר עם גופים זרים ללא חריגות יוצאות דופן כמו זו.
מוזר עד מאוד היה לנשמה למצוא את עצמה צמודה ללא הפסק כך פתאום לאיזה גוף אחר הנוגע בה ואינו מתעתד להעלם כפי הנראה ולנתק עימה את המגע, בדומה לכל מפגשיה של הנשמה עם הגופים הקודמים לו.
קיפלה את זנבה ושוב פרשה ומתחה את גופה לכיוון ראשה, ועדיין הגוף הזר הנוגע בה שם הוא נמצא, מורגש, חסר תנועה, ולא מרפה ממנה.
מה שנתקלה בו הנשמה החיה והיה צמוד אליה היתה נשמה מתה, חסרת תנועה וחסרת הכרה, שפשוט עומדת במקומה, ונדחפת במרחב על ידי תנועת הנשמה החיה. אבל הנשמה החיה את זאת לא ידעה והמשיכה לזחול בחלל בתנועה הקרובה לדרך שבה זחל מתקדם, תוך כדי שהנשמה המתה צמודה לראשה והיא ממשיכה לדחוף אותה מלפניה יחד עימה כל אותה העת.
לדחוף כל הזמן נשמה מתה בחלל מלפניה לא היתה מלאכה מפרכת או מעייפת עבור הנשמה החיה, בניגוד למשל לאדם הדוחף מלפניו סלע גדול במעלה ההר, והסיבות לכך מובנות, אך מה שכן הפריע לנשמה זוהי פשוט הרגשת הגבלת התנועה שנוצרה מקיום הגוף הזה הצמוד אליה מלפניה, והגורם לתחושה בתוך הנשמה, שחוסם הוא ומפריע לה בדרכה.
ככל שהדבר הוסיף ונמשך, התגבשה והלכה בתוך הנשמה החיה תודעה שלילית המכוונת כלפי הנשמה המתה, שהנשמה החיה היתה דוחפת אותה עימה כל הזמן קדימה, עד שלבסוף גדשה הסאה ופקעה סבלנותה, והבליחה בנשמה המחשבה, סור כבר מדרכי דבר דביק ומעצבן שכמוך.
הנשמה בפשטות לא מצאה איזו סיבה או תכלית ראויים להמשיך ולדחוף כל הזמן ומלפניה, את אותו יש ישנו חסר החיות והתנועה שצמוד אליה ושלא היא הנו, כך סתם בחלל בלא מטרה או תועלת כלשהי הצפויה מכך.
דבר זה, שתזוזה כפי הנראה איננה מן התכונות המצויות בו, לא הניח אותה לנפשה ולא התיר לה להמשיך, בלא הפרעה יתרה על זאת שכבר גרם, בדרכה הנוכחית בלעדיו, וגם לא היה נראה שהוא מתכוון בעתיד לעשות כן ולאפשר לה לנוע קדימה בחופשיות. ויען כי שלא עלה בידה של הנשמה לסלקו מנתיבה או לחשוב על איזה צורה מתוחכמת של תנועה על מנת לעקוף אותו גוש חדל אישים הדבוק אליה מקדימה, ועוד כי קירבתו הצמודה אליה כך באופן קבוע הציקה למנוחתה ולשלוות הוויתה, לא נותרה לנשמה אלא האפשרות האחת שנותרה עדיין פתוחה, והיא הבחירה של לעצור את עצמה מהמשך התנועה באותו הכיוון שהתמידה בו עד כה, ולשנות את נתיב המשך דרכה, ובכך להותיר במנוחה אי שם במרחב ובעבר את אותו גוף חסר חיות, שאת קיומו ונגיעת גופו בגופה ללא הפסק הרגישה היטב.
בחרה הנשמה באפשרות היחידה שעמדה על הפרק והיא יכולה ומסוגלת היתה לחשוב עליה. עצרה את תנועתה, כיווצה את גופה למרכז, מתחה את עצמה, וכאשר נוכחה לדעת כי נפתרה אכן מאותו הגוף טורדני ואין היא חשה עוד בקיומו מלפניה, מועקה וחוסר תכלית התחלפו לרווחה והקלה, והנשמה המשיכה, נכון לשלב זה של הזמן, בתנועת הזחילה שלה במרחב בצורה חופשית וללא הפרעה.
אולי בכיוון חדש זה אליו פניתי זה עתה אמצא משהו שאינו כמו הגוף המשעמם הזה שלא זז או עושה דבר מה, ציינה הנשמה בתוך רוחה.
זחלה הנשמה כפי שסיגלה לעצמה לנוע בחלל להיכן שנפל בגורלה לנוע לשם, וחיש קל מצאה את עצמה שוב באותה עמדה מוכרת וידועה. שוב היתה דוחפת מלפניה איזה גוף חסר חיות שאינו נע ולא זע, והנשמה בלית ברירה, לערוך את תרגיל התחמקות שביצעה כמוצא בפעם האחרונה שנתקלה במצב ביש זה ביקשה לבצע, אך התנגשות עזה קטעה את חוט מחשבה זו בטרם יצאה לפעולה. התנגשות בצד גופה, הפרוש כגליל סגלגל, ומשנה אין בכך אם מתוח כנקניקיה הוא, או שמא בדמות פרסת מתכת של סוס בדיוק היה, כי ההתנגשות היתה בעוצמה ובכיוון מספיקים על מנת לגרום לכך שרגע אחד תחוש הנשמה שני גופים הנוגעים בה, אחד בראשה ואחד מתנגש בעוצמה חזקה בצדה, ורגע לאחריו לא תחוש אף לא בגוף אחד הנוגע בה.
דבר מפליא שכזה איך התחולל וארע? שאלה את עצמה הנשמה. תשובה מוחלטת וברורה לחידה זאת מובן מאליו כי לא ממש היתה לה, אבל ניצוץ מה של הבנה על מה שקרה והתרחש פה, היה. רגע אחד היה נוגע בראשי אחד מאותם גופים שחסרי תנועה הם כשלעצמם, שחזרה היא בראשה את מהלך העניינים, ואז בעוצמה די חזקה נגע בי לרגע בצד גופי גם אחד מהגופים הללו שללא ספק נעים הם בחלל, המשיכה הנשמה לערוך כסדרם את מהלכי הדברים, וברגע הבא שניהם כבר לא היו צמודים אלי. ניצוץ ההבנה הלך והתגבר גדל והתבהר, והנשמה המשיכה את קו המחשבה ואמרה לעצמה, שאין זאת אלא כי, הגוף שפגע בצד גופי דחף אותי בחלל כשם שאני דחפתי את הגוף חסר התנועה, והרחיק אותי בכך משניהם בבת אחת.
מושגים מופשטים מתוך ההיגיון אבל גם מוחשיים מתוך הניסיון של תנועה, כוח, כיוון, מהירות, מתערפלים היו בעיני רוחה בגוף נשמתה.
הבה אנסה ואבחן איזה עניין, החליטה הנשמה, ושוב בזחילה יצאה לדרכה באופן עקבי לאיזה כיוון לא נודע. כעבור זמן לא ניכר, כצפוי, פגשה בדרכה אחד מאותם גופים הרובצים במנוחה במקומם ואינם מראים סימני תנועה משל עצמם. הנשמה קצת הופתעה מהעובדה שעד לפני זמן לא רב ביקשה שלא למצוא ולהיתקל שוב באחד מהגופים הללו, והנה עכשיו, מסתבר שדווקא אחר אחד מהם היא מחפשת בעניין רב. שנגעה בו הנשמה בראשונה היתה זו פגיעה ברמה מאוד נמוכה של עוצמה, וכאשר המשיכה את התנועה והגוף נדבק באופן המוכר לה לקצה גופה בצד של הראש ולא סר משם, ידעה כי את מבוקשה שחיפשה מצאה היא.
כעת הגיע השלב לכנס את כל תהלוכת המושגים שבעבעו בה לכדי תנועה. משכה הנשמה את ראשה מעט לאחור וכיווצה מעט את גופה שהיה מתוח עד לפני כן. מגעו של הגוף שהיה צמוד קודם לראשה התפוגג כמובן, אבל ידעה הנשמה בעיני רוחה פנימה כי משום שאינו זז ונע נמצא הוא במרחק לא רב מלפניה. זינקה הנשמה קדימה במהירות המרבית ובעוצמה הגדולה ביותר שהצליחה לגייס על מנת לבצע תנועה זו. ראשה פגע לשבריר שניה בגוף אחר בעוצמה, שאמנם יחסית לעוצמות התנגשות אחרות שחוותה לא התעלתה ועברה את המידה הבינונית החלשה, אבל מספקת בכוחה על מנת לדחוף בחלל את אותה נשמה מתה הרחק קדימה, ולפנות לעצמה המשך הדרך ממכשול זה, ומלאת סיפוק עצמי אכן המשיכה הנשמה לנוע, באופן כללי על קו ישר.
יום אחד, דבר מה חדש מפתיע ומרגש התווסף לרשימת חוויותיה של הנשמה. הנשמה שהיתה מטיילת לה בחלל כה וכה, ומדי פעם דבר מה נתקל בה, ויש שדווקא היא פגעה בדבר אחר שעמד לו בדרכה, שלעיתים בקלות היתה הודפת אותו ולפעמים היתה פשוט משנה את נתיבה וחומקת הצדה, טרם נתקלה עדיין בדבר מה כמוה, אך יום אחד מפגש כזה התממש.
בתחילה לא היה מובן לנשמה, שהיתקלות זאת החדשה שאירעה כאן, חריגה ושונה היא במשהו מהותי ובאופן מובהק, מכל אותן דחיפות מכות ונגיעות שחוותה עד כה. ככלות הכול הנשמה מורגלת היתה בגופים זרים הנעים במרחב, ואת מגעם בה בעוצמות שונות לזמן קט היתה חשה בגופה וברוחה מדי פעם בפעם, וגם בפעם הזאת לא ניכר היה לנשמה במבט חטוף ושטחי, עת נגעה בה נשמה חיה אחרת בפעם הראשונה הידועה לה, רושם ניכר המבדיל בשוני מובחן מכל שאר האירועים הדומים לו שחוותה עד פה, ונדמתה אותה נגיעה ראשונה בעיני רוחה לשאר הנגיעות, ונדרשו עוד חופניים נגיעות מסוג זה ברצף, לפני שהשכל הפנימי של הנשמה יאותת, כי יש כאן משהו חדש ושונה ברצף נגיעות אלו.
ראשית, הנגיעות הללו היו עדינות מאוד, שנית, וקשה היה לנשמה להבחין בדבר זה בתחילה, לכל הנגיעות היה מין מרקם של צורה. הגוף השני, שהנשמה עדיין לא הבינה שגוף זה נשמה חיה הוא בדיוק כמוה, נגע בה באמצעות תבליט סמלי היוצא ובולט מעט משאר הגוף.
לא מעט פעמים נגע בה הגוף השני בעדינות באמצעות אותו סימן, עד שהנשמה הפנימה, שאחת, יש כאן מגע בעל סימן סמל וצורה, ושתיים, שגוף אחד ולא גופים מרובים חוזר הלוך ושוב על זאת צורת המבע באמצעות אותו המגע. חידוש לכל הפחות יש כאן, ובלא מחלוקת יתרה מדי.
מה עלי לעשות עכשיו? חככה הנשמה בנבכי נפתוליה פנימה, מה פירוש סימן זה? העמיקה בנשמה עוד יותר הפליאה המשתרשרת בתוכה. ידעה היא שלקפוא על שמריה עשוי לגרום לאותו הגוף שכמותו טרם פגשה להעלם במרחבי החלל והמרחב לבלי שוב, ולכן שלחה הנשמה פלג של גופה לעבר המקום בו נמצא הגוף שסימן לה פעמים מספר על נוכחותו בו. לאט ובאופן רך, על מנת לא להצטייר בעיני הגוף השני כתוקפנית או עוינת, גיששה בגופה לעבר גופו.
את גופו מצאה וחשה היטב, תחילה כגוף חלק חסר תבנית או צורה הנוגע בה כשם שהיא נוגעת בו, אך מיד לאחר מכן, במקום בו נצמדו הגופים זה לזה הופיעו מתוך הגוף השני סימנים. תגליפים בולטים היוצרים סמלים שאת פשרם לא ידעה הנשמה, נעלמו והופיעו חליפות במקום בו נשקו גופיהם אחד לשני. לא פענחה הנשמה את משמעות הסמלים השונים שאותם חשה על גופה, אבל הם ריתקו את תודעתה, ומעל הכול צפה ומלאה את הנשמה איזו תחושת חמימות נעימה, המשקיעה רבדים של מתיקות בלב כל נפש חיה, בזמן שסבורה היא שמצאה לה קשר של אהבה וחברות.
ביקשה הנשמה לסמן חזרה, ולומר לנשמה החיה השנייה שהיתה טופחת שוב ושוב את סמליה וסימניה על גופה דבר מה, אך לא ממש הבינה וידעה כיצד לעשות דבר זה. ניסתה גם היא לחקות ולעשות כאותם הסימנים הבולטים מהגוף השני כדרך שהנשמה השנייה עושה כן, אך לא ממש הצליחה בכך. בניגוד לסימנים שתוואיהם ברורים וחדים אותם הפיקה הנשמה האחרת, חברתה רעותה, סימניה שלה היו לכל היותר מרוחים דלוחים ודהויים בטבעם. כמובן ובלי אומר, שלצייר את אותו הסמל, כצורה בולטת מתוך גופה, כסימן חוזר וניתן לשחזור לאחר מחיקה, לכך אפילו לא התקרבה.
הסימנים העולים וצפים על פני השטח של גוף הנשמה החיה השנייה שאך זה פגשה, היו בעלי קווי מתאר חדים בולטים וברורים, גודלם וצורתם אחידים, וניכר היה שביכולתה של נשמה זו להפיק את אותם סמלים, תמיד ומתי שרק תחפוץ בכך באופן זהה לעצמם.
כאורות המנצנצים והמרצדים, המרתקים את תשומת הלב, כך היו הסימנים המתחלפים המלטפים את גופה עבור הנשמה. גם תחושת הקרבה אל גוף חי נוסף המפגין כלפיה יחס מלאה את הוויתה של הנשמה בקורת רוח רבה. אלמלא ניסיונותיה לחקות וליצור גם היא את הסימנים הללו, ללא הצלחה יתרה, דבר שהעיב במקצת על הרגשתה ויצר מעט אי נחת, ייתכן והיתה הנשמה מסופקת מלהֱוות במצב זה לנצח.
לשווא ניסתה הנשמה לייצר איזה סמל ברור ומובחן דיו מתוך גופה כאותם תבליטים שעושה חברתה. כל ניסיונותיה עקרים היו, והסתכמו במין קשקוש מרוח חסר צורה, ושאין לה שום דרך לשחזר אותו במדויק גם לו היתה חפצה בכך עד מאוד.
לנוכח חוסר התועלת והתוחלת שבהמשך ניסיונותיה החוזרים ונשנים לייצר איזה סימן בעל משמעות מתוך עצמה פנימה, שהרי לא היו הם אפילו חיקוי עלוב של מקורם, חדלה מכך הנשמה. בתגובה לכך, לאחר זמן מה, הפסיקה הנשמה השנייה להריץ מספר סימנים מתחלפים זה לאחר זה, והציגה על גופה סמל פשוט אחד וקבוע על גופה.
תחילה אלמד כיצד ליצור אחד מני אלו הרבים, חשבה לעצמה הנשמה, ולאחרי כן, תקל עלי בוודאי המלאכה לעשות זאת שוב ושוב.
הכפיפה הנשמה את גופה הגמיש עד אשר עטפה לחלוטין בגופה את הסמל מכל צדדיו ומילאה היטב את כל החריצים שבו גם. כמו ספחה הנשמה את הסמל לתוך קרביה כשעווה המשקעים בה חותם, ונתנה לו לחדור ולמלא את גופה, אימצה הנשמה את הסמל לחיקה. ומיד לאחר שעשתה כן, הנשמה השנייה יצרה תעתיק של הסמל, שעד עתה בולט היה מגופה כלפי חוץ, שקוע לתוך עצמה פנימה.
עומדות ונושקות היו שתי הנשמות שצורת סמל זהה משוקעת בתוך גופן עד שהנשמה הראשונה נעה שוב, ומזגה את עצמה לתוך הסמל המשוקע בגוף הנשמה השנייה, וכמו החליפו תפקיד שעד לפני רגע קט אחזו בו, ניצבו כעת.
נסוגה הנשמה השנייה אחור ומחתה את הסימן השקוע מעל פני גופה ושבה הציגה וציירה אותו כתבליט. מעט חששה הנשמה הראשונה למחוק את הסמל שהזדקר מגופה כעת, אך נענתה לאתגר ושוב כרכה את גופה סביב לתבליט שעל גוף חברתה.
כך נמשך הדבר חזור ושוב עוד מספר פעמים, כאשר בכל פעם יוצרת הנשמה בתהליך זה את הסמל על גופה, פעם כמשוקע ופעם זוקפת אותו כלפי חוץ וחוזר חלילה, עד שאת צורת הצלם זה הסמל ידעה הנשמה על בוריו, ויכולה בכוחה היא מתוך הצורה השקועה לייצר את הצורה כתבליט על גבי עצמה בלא להזדקק לחברתה רעותה הנשמה השנייה.
לאחר ששוב עטפה בגופה את המוצג באופן בולט וברור מגוף חברתה, ויצרה בכך את אותה הצורה בהופכין משוקעת לתוך עצמה, פרחה ונעלמה לה חברתה. תחילה לא הבינה הנשמה מדוע ואן נעלמה חברתה, אבל משחלף זמן מה, נאלצה להסתגל למציאות ולעובדה, שהנשמה השנייה לחלל יצאה והמשיכה בדרכה, ואותה השאירה לגמרי לבד.
מעט עצובה וכאובה היתה הנשמה בעקבות הפרידה מחברתה הטובה שאך זה מצאה, אבל דבר לעשות בעניין זה לא היה בידה, ורק זיכרון של אותו הסמל זאת הצורה, שלימדה אותה אהבתה הראשונה הנשמה השנייה, שימרה היא עמוק בתוך תוכה.
אותיות אותיות, מילים ומשפטים, דיו שחור על גבי דף לבן, זוהי אחת מדרכיו של הכתב. סימנים סימנים, צורות וסמלים, אין בתוך היש, זוהי דרכה של הנשמה לאגור ולשמור את המידע בעצם גופה.