סלעית, המכות והשוקולד
אור קלוש בוקע מחרכי תריס חדרי. צלילי כפכפי העץ של אמא הצועדות על הרצפה. ריח תה צמחים עולה מהמטבח. התעוררתי לעוד בוקר. בוקר שבו אלך לבית הספר, אשתתף בשיעורים. אאלץ לעמוד כקיר בטון בפני הילדים. עוד יום, שבו לא אוכל להתמוטט. כי צריך להצליח. צריך להוציא לאור את הסבל, ההשפלה.
עוד יום, שאני לא רוצה לקום אליו. אבל זה לא יעזור. אני חייבת. ניצבת מול ארון הבגדים, אני משקיעאה את זמני בבחירת לבוש. כבר אמרתי שלבוש לא קובע אם אתה חכם או נחמד. אבל בכל זאת. הוא קובע אם ילעגו פחות או יותר. כן, אני יודעת שהם תמיד ימצאו משהוא לרדת עלי. בין אם אלבש צמוד או רחב, צבעוני או שחור לבן. הם יגידו שהתחת שלי שמן, או ש''מה? את בשנות השמונים שאת הולכת עם מכנסיים רחבים?''. הם יגידו שאם רציתי להיות קשת בענן עם הציבעוניות שלי, אז אני לא. או שהם יגידו ששחור לבן מתאים לפני האבן המכוערות שלי. מתוחכם, נכון?
אני בוחרת בג'ינס רחב-צר, וחולצה בצבע כחול. אני נמנעת מללבוש ורוד מאז הפעם ההיא, שסלעית אמרה לי ש''חנוניות לא לובשות ורוד''.
אני שותה את התה שלי. נועלת נעליים. לוקחת את הילקוט. אמא מסיעה אותי לבית הספר בדר''כ, אבל היום אני נוסעת בהסעה. בית הספר מורכב מ-21 מדורי גיהנום. 7 שייכים להסעה. 7 שייכים להשפלה וההצקות שעוברים בבית הספר עצומו. שבעת המדורים האחרונים שייכים להתעללות שאתה עובר שאתה מלשין, או ''מדווח''. שבעה מדורים אחרונים אלו שיכים לטיפול בבעיות בהסעה ובבית הספר. ילד מצוי בכיתתי. ילד זה אינו גורע מן המורות וממני הצקות, מכות ושאר תעלולים מזיקים. אך למרבה מזלו, אמו מלמדת בבית ספר. לילד לא עושים דבר, רק אותי שולחים הביתה.
קריאות גנאי מופנות לעברי שאני מתיישבת בהסעה. אני יושבת במקומי, ושותקת. אלו המילים לשהם. הם צריכים להיפגע מהדיבור שלהם. לא אני. הלא כן? אלב בכל זאת. רסיסי רעל חודרים אל ליבי מדי יום ביומו. נקווה שאצליח לעבור בית ספר לפני שלבי יתמלא ברעל הרסני.
היום עובר כרגיל. מלא בשיעמום וציפייה לחזור הביתה. בהפסקת הצוהרים, סלעית, ילדה שלא חביבה עלי במיוחד, מוציאה 2 חפיסות שוקולד אגוזים וכרמל. אני שואלת אם ניתן לקבל קצת. היא בהפגנתיות לא עונה לי. סלעית פונה אל ורד, באמרה:''ורד, שמעת? יש כאן זבוב שביקש ממני שוקולד. לזבובים לא נותנים שוקולד, נכון?''. סלעית מחלקת שוקולד לכל הכיתה. חוץ מלי כמובן. הרי עכשיו אין מורה, שתגיד לה לחלק לכולם. עכשיו הפסקה. בהפסקה הדברים הנוראים ביותר מתרחשים. אם כי גם בשיעור. פעם למשל, העברתי פתק שכתוב בו ''סופי מזדינת בתחת''. אני מתבישת לעלות את הדברים האלו על הכתב. החלטה מתגבשת בי. סלעית יושבת מאחורי. אני מחליטה לשים רגליים על מוט הברזל של שולחנה. באמת חסר לי מקום לרגליים. סלעים מתרגזת, באמרה ש''זה מלכלך את השוקולד''. בטח. מרחק חצי מטר בין רגלי לשוקולד. אני מתבצרת במקומי. סלעית קמה ממקומה ומתחילה להרביץ לי. היא דופקת את ראשי בשולחנות ובכיסאות אני מתאפקת לא לבכות. אני מנסה להחזיר, אך היא חזקה ממני. היא לופתת את ידי בחזקה. וזה כואב!!!!!אוי, זה כואב!!!!!!!!!! לא אפנה למחנכת. היא רק תכעס עלי. בכי קלוש פורץ מגרוני. אני רצה לשירותי הסיפרייה. שם, השירותים נקיים ואין איש בם. בראה אני רואה כי םני נפוחות ומלאות שטפי דם, ודם. אני מתבישת כי הספרניות ראו אותי כך. בכיי מתגבר. אני נכנסת לתא השירותים ומסתגרת בו כל היום. כשנשמע הצילצול האחרון אני נשארת. חרדה לגורל תיק בית הספר שלי. בשעוני אני מחכה שיעברו 45 דקות. אני מנקה את פני מהדם בנייר רטוב. יוצאת. מבקשת מהספרנית להתקשר לאמא. אני מבקשת שתבוא לאסוף אותי. כשאמא מגיע. אני מספרת לה. היא לא לוקחת אותי הביתה. היא לוקחת אותי לבית חולים.
בבית החולים תופרים לי את הפצע בלחי, פצע עמוק במיוחד כתוצאה מהתנגשות, לאחר שסלעית דחפה אותי, בפינת שולחני. הרופאים מחטטים לי בפצעים ומהנהנים בשתיקה. רק שלא יחשבו שאמא עשתה את זה!