בית ספר הוא כלא. כלא בו הסוהרים והאסירים מתענים לך.
למשל-בת מצווה וימי הולדת.
אני שונאת ימי הולדת. פשוט שונאת. כל שנה אני חוזרת על הטעות האיומה הזאת. כל שנה אני חושבת שהנה, אולי משהו הישתנה. וכל שנה אני נופלת מחדש לתהום הזאת, תהום הבדידות. כל שנה אני מארגנת מסיבת יום הולדת. מזמינה את כוווולם. מארגנת משחקים וכיבודים. כל שנה אף אחד לא בא. כל שנה.
אני זוכרת את עצמי שנה שעברה, בכיתה ה', עומדת בשער ביתי המקושט פרחים ובשמלתי הירוקה החדשה. מחכה. שעה שלמה עמדתי וחיכיתי. במשך שעה שלמה, ירד הגשם. הגשם הרטיב את בד שמלתי העשויה תחרה, הרס את סידורי הפרחים. במשך שעה שלמה, איש לא בא.
השנה אני אחגוג את בת מצוותי. השנה, החלטתי שלא אחזור על הטעות הזאת. טעות המסיבה. החלטתי לערוך טיול קצר, מעין סיור לחבר'ה של החוג ציור. הם לפחות לא יפגעו בי, הם יבואו. הם לא שמעו את מה שמרכלים עלי, מאחורי הגב. הם לא לומדים איתי בבית ספר.
בת מצוות. השנה, בדומה לי, יערכו כל בנות הכיתה את בת מצוותן. אני, בכל אפן, לא מתכוונת לבוא למרבית הבת מצוות. רק לבת מצווה של תמי, יערה וגפן אני מתכוונת לבוא. לשתיים מן הבת מצוות אני מוכרחה להגיע-לשל תמי וגפן. תמי-כי אחרת היא שוב לא תדבר איתי. גפן-כי אמא של גפן, יעל, חברה של אמא שלי.אני לא אוהבת את יעל. פעם שמעתי אותה אומרת לאמא: ''תרצה, את חייבת לעשות משהו בנוגע לבת שלך. זה לא יכול להימשך כך!''. מאז, אני לא מרגישה איתה בנח.
יערה היא ילדה שלא מציקה לי. היא אפילו אומרת לי ''שלום'' ו''בוקר טוב'', או מחמיאה לי . אני חייבת להודות לה על כך, מה גם שהיא בערך במצב שלי. אני לא רוצה שלא יבוא אף אחד למסיבה שלה.
היום בערב מסיבת בת-המצווה של גפן. אני קצת פוחדת מהמסיבה. המסיבה נערכת באולם מלא בדוכנים של משחקי וידיאו. כל המסיבה תהייה משחקי וידיאו, משחקי וידיאו ומשחקי וידיאו. זה קצת מפחיד אותי כי אני לא אוהבת משחקי וידיאו, פשוט לא מסתדרת אתם. חשבתי להביא ספר, את ''אורי'' שאני בדיוק קוראת עכשיו. אמא אמרה לי שיצחקו עלי, ושאני לא ילך עם ספר.זה המנהג שלי, מן הרגל שכזה. אני נהנת לברוח מהצרות שיש לי לספרים, להתעמק ולנסות לפתור בעיות של אחרים במקום הבעיות שלי.
התלבטתי מה ללבוש. אני לא מהבנות האלה שמשקיעות בלבוש שלהן. לדעתי, מה שעושה את הבן-אדם זה הלב, המח, תכונותיו הפנימיות והתנהוגותו. אני לא אומרת שיופי לא נחוץ בחיים-הנה למשל, יופייה וחוכמתה של אסתר גם יחד, הצילו את היהודים מהשמדה.
אני יודעת שאני פוחדת. פוחדת, שאם אלבש ג'ינס וחולצה-יצחקו עלי. פוחדת, שאם אלבש שמלה או חצאית-יצחקו עלי. אני בכלל לא מבינה למה זה חשוב לי מה שהם אומרים עלי. הרי אני שונאת אותם אחרי כל מה שהם עשו לי.
אני חושבת שאני אלבש ג'ינס וחולצה יפה. עדיף לי לבוא פחות מגונדר מאשר יותר מידי מגונדר.
עכשיו אני חושבת שחבל שבאתי. שאני נזכרת מה קרה. הייתי צריכה להתעקש להישאר בביית. עמדתי שם, באמצע האולם בחוסר מעש. לבד. חיכיתי שהבת מצווה תיגמר.
כמה בנים החליטו לארגן משחק-''סטירה או נשיקה''. משחק מהסוג הטיפשי, של נערים מתבגרים. הבנים צריכים להציע לבנות ''נישואין''. לא התכוונתי להשתתף-אני משתדלת תמיד להימנע מהזדמנויות שיתנו להם סיבה להשפיל אותי. אבל הם תמיד ימצאו מקום שאפשר לחטט, לחפור בפצע ולשוב ולפתחו. כמה בריונים, כנראה מהשכבה, מתקרבים לעברי בצעדי ענק, בהליכה מאיימת. עד שאני מצליחה להניע את רגלי בכדי לזוז משם, הם כבר עומדים מולי. שניים מהם שולחים את ידהם אלי, אוחזים בזרועי בחוזקה. הם מחזיקים בי, גוררים אותי לשורה של הבנות. כולם מצחקקים ומלחששים בינהם תוך כדי נעיצת מבטים. מבטיהם דוקרים בי כאלף סכינים הננעצים עמוק-עמוק בלבי, בבשרי החף מפשע. אני עדיין יכולה להרגיש איך לבי רעד שם, מעלה לגרוני מעין גולה החוסמת אותו, לא נותנת לי לדבר, לצעוק. אני זוכרת איך בכוחותי האחרונים עצרתי בעדי מלבכות, חשבתי: למה לתת להם להשפיל אותי עוד...
הם הורידו אותי ישר לשורה, בכח. הם יודעים, יודעים שאף אחד לא ''יציע'' לי . בכוונה הם עושים לי כך. בכדי להשפיל אותי. הם לא חשובים לי בכלל. אסתדר יותר טוב בלעדיהם מאשר יחדיו. הם הורסים לי את החיים. ניסתי לעצור בעדי, שוב, מלבכות.
מה צריך לתקן? לשפר? בסיפור? ובי?
למשל-בת מצווה וימי הולדת.
אני שונאת ימי הולדת. פשוט שונאת. כל שנה אני חוזרת על הטעות האיומה הזאת. כל שנה אני חושבת שהנה, אולי משהו הישתנה. וכל שנה אני נופלת מחדש לתהום הזאת, תהום הבדידות. כל שנה אני מארגנת מסיבת יום הולדת. מזמינה את כוווולם. מארגנת משחקים וכיבודים. כל שנה אף אחד לא בא. כל שנה.
אני זוכרת את עצמי שנה שעברה, בכיתה ה', עומדת בשער ביתי המקושט פרחים ובשמלתי הירוקה החדשה. מחכה. שעה שלמה עמדתי וחיכיתי. במשך שעה שלמה, ירד הגשם. הגשם הרטיב את בד שמלתי העשויה תחרה, הרס את סידורי הפרחים. במשך שעה שלמה, איש לא בא.
השנה אני אחגוג את בת מצוותי. השנה, החלטתי שלא אחזור על הטעות הזאת. טעות המסיבה. החלטתי לערוך טיול קצר, מעין סיור לחבר'ה של החוג ציור. הם לפחות לא יפגעו בי, הם יבואו. הם לא שמעו את מה שמרכלים עלי, מאחורי הגב. הם לא לומדים איתי בבית ספר.
בת מצוות. השנה, בדומה לי, יערכו כל בנות הכיתה את בת מצוותן. אני, בכל אפן, לא מתכוונת לבוא למרבית הבת מצוות. רק לבת מצווה של תמי, יערה וגפן אני מתכוונת לבוא. לשתיים מן הבת מצוות אני מוכרחה להגיע-לשל תמי וגפן. תמי-כי אחרת היא שוב לא תדבר איתי. גפן-כי אמא של גפן, יעל, חברה של אמא שלי.אני לא אוהבת את יעל. פעם שמעתי אותה אומרת לאמא: ''תרצה, את חייבת לעשות משהו בנוגע לבת שלך. זה לא יכול להימשך כך!''. מאז, אני לא מרגישה איתה בנח.
יערה היא ילדה שלא מציקה לי. היא אפילו אומרת לי ''שלום'' ו''בוקר טוב'', או מחמיאה לי . אני חייבת להודות לה על כך, מה גם שהיא בערך במצב שלי. אני לא רוצה שלא יבוא אף אחד למסיבה שלה.
היום בערב מסיבת בת-המצווה של גפן. אני קצת פוחדת מהמסיבה. המסיבה נערכת באולם מלא בדוכנים של משחקי וידיאו. כל המסיבה תהייה משחקי וידיאו, משחקי וידיאו ומשחקי וידיאו. זה קצת מפחיד אותי כי אני לא אוהבת משחקי וידיאו, פשוט לא מסתדרת אתם. חשבתי להביא ספר, את ''אורי'' שאני בדיוק קוראת עכשיו. אמא אמרה לי שיצחקו עלי, ושאני לא ילך עם ספר.זה המנהג שלי, מן הרגל שכזה. אני נהנת לברוח מהצרות שיש לי לספרים, להתעמק ולנסות לפתור בעיות של אחרים במקום הבעיות שלי.
התלבטתי מה ללבוש. אני לא מהבנות האלה שמשקיעות בלבוש שלהן. לדעתי, מה שעושה את הבן-אדם זה הלב, המח, תכונותיו הפנימיות והתנהוגותו. אני לא אומרת שיופי לא נחוץ בחיים-הנה למשל, יופייה וחוכמתה של אסתר גם יחד, הצילו את היהודים מהשמדה.
אני יודעת שאני פוחדת. פוחדת, שאם אלבש ג'ינס וחולצה-יצחקו עלי. פוחדת, שאם אלבש שמלה או חצאית-יצחקו עלי. אני בכלל לא מבינה למה זה חשוב לי מה שהם אומרים עלי. הרי אני שונאת אותם אחרי כל מה שהם עשו לי.
אני חושבת שאני אלבש ג'ינס וחולצה יפה. עדיף לי לבוא פחות מגונדר מאשר יותר מידי מגונדר.
עכשיו אני חושבת שחבל שבאתי. שאני נזכרת מה קרה. הייתי צריכה להתעקש להישאר בביית. עמדתי שם, באמצע האולם בחוסר מעש. לבד. חיכיתי שהבת מצווה תיגמר.
כמה בנים החליטו לארגן משחק-''סטירה או נשיקה''. משחק מהסוג הטיפשי, של נערים מתבגרים. הבנים צריכים להציע לבנות ''נישואין''. לא התכוונתי להשתתף-אני משתדלת תמיד להימנע מהזדמנויות שיתנו להם סיבה להשפיל אותי. אבל הם תמיד ימצאו מקום שאפשר לחטט, לחפור בפצע ולשוב ולפתחו. כמה בריונים, כנראה מהשכבה, מתקרבים לעברי בצעדי ענק, בהליכה מאיימת. עד שאני מצליחה להניע את רגלי בכדי לזוז משם, הם כבר עומדים מולי. שניים מהם שולחים את ידהם אלי, אוחזים בזרועי בחוזקה. הם מחזיקים בי, גוררים אותי לשורה של הבנות. כולם מצחקקים ומלחששים בינהם תוך כדי נעיצת מבטים. מבטיהם דוקרים בי כאלף סכינים הננעצים עמוק-עמוק בלבי, בבשרי החף מפשע. אני עדיין יכולה להרגיש איך לבי רעד שם, מעלה לגרוני מעין גולה החוסמת אותו, לא נותנת לי לדבר, לצעוק. אני זוכרת איך בכוחותי האחרונים עצרתי בעדי מלבכות, חשבתי: למה לתת להם להשפיל אותי עוד...
הם הורידו אותי ישר לשורה, בכח. הם יודעים, יודעים שאף אחד לא ''יציע'' לי . בכוונה הם עושים לי כך. בכדי להשפיל אותי. הם לא חשובים לי בכלל. אסתדר יותר טוב בלעדיהם מאשר יחדיו. הם הורסים לי את החיים. ניסתי לעצור בעדי, שוב, מלבכות.
מה צריך לתקן? לשפר? בסיפור? ובי?