פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 413 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-1 חודשים בית ספר הוא כלא. כלא בו הסוהרים והאסירים מתנכלים לך-פרק 2 ליליה ברונצקי
היא היתה המורה שלי
גם היום, אחרי שעברו כמה חודשים מאז, גוש חוסם את גרוני שאני חושבת עלייה. היא היתה המורה שלי לכתיבה בכיתה א', כבר אז ידעתי שאני אוהבת את העט והנייר. היא התלהבה מכישורי, והשאר-אגדה. הייתי באה לבקר אותה פעם בשבוע, בהפסקה הגדולה של יום שלישי. ניהלנו יחד שיחות רבות ועמוקות. עד השיחה הנוראה הזאת, השיחה שקטעה את הכל.
צילה. המורה האהובה עלי. לשעבר.
היא הרסה את הידידות שלנו בשיחה אחת ב-9.11. התכוונתי לצאת להפסקה מהשיעור שהעבירה, השיעור שבו חנכתי תלמידת כיתה א'. אמרתי לה שלום והיא עצרה אותי, התחילה לדבר. שאלה איך בבית ספר, מה אם החברים. שאלה אותי כאילו קבעה את התשובה מראש: את מודעת לכך שיש לך בעייה?את ילדה בעיתית מבחינה חברתית! את צריכה לטפל בעצמך, לעשות משהו. את באמת חושבת שכולם אשמים במצב שהבאת על עצמך?
היא התחילה לנזוף בי, ואני השבתי כן. גרוני היה חנוק מגוש של בכי העומד להתפוצץ, מן האכזבה הגדולה שלי ממנה.
על צילה, לא האמנתי.
כל כך רציתי לבוא ולהטיח בפרצוף שלה את דעתי, שעתה השתנתה.
לומר לה שלדעתי היא צבועה, חסרת רגשות. אולי דבריה באו ממקום טוב, אבל בכל זאת, היא יכלה לספר זאת להורי.
רגש אכזבה חמוץ עלה בליבי, ולפתע נזכרתי במשחק המחניים הבית סיפרי שהוזמנתי זה פעם ראשונה לשחק בו.
פלטתי בעל כורחי עוד כמה הינהונים, וגם שאני מוכרחה לזוז, ויצאתי בריצה מהירה לחצר.
אני בטוחה שאיש לא עבר לעולם במהירות כזאת את המרחק שבין הספריה לחדרי המקצוע. שעטתי במהירות שיא לעבר הסיפריה.
נכנסתי בסערה לספריה, עד שאפילו הספרנית אמרה לי לא לרוץ. אבל לי לא היה אכפת. נכנסתי לסיפריית העיון. שלפתי את הספר ''שלי''. משפחת הפל''מח.
הספר, שתמיד כה עזר לי להתמודד, לא הועיל הפעם. היתי נסערת מכדי להתרכז בקריאה. הבכי איים לפרוץ מגרוני, ולכן פניתי לשירותים. התא האחרון בשורה. התא ''שלי''. תא הבכי הקבוע שראה המון דמעות וצער.
ההפסקה הסתיימה זה מכבר, ואתה נרגע גם בכיי.אך הכאב הפנימי שחשתי, הגעל שלפתע היא גרמה לי, נשארו.
ניסיתי להרגיע את עצמי, לומר שאני לא אשמה.
אך בכיי פרץ מחדש שנזכרתי לפתע שאני עוזרת לצילה בשיעורים נוספים היום.
החלטתי להתקשר לאמא. ביקשתי מהמחנכת שיחה, באמירה שאני לא מרגישה בטוב.
שאמא ענתה סופסוף, לא יכולתי לומר לה ישירות, מחשש שיאזינו לי וילעגו לי. אמרתי לה בלחש-''אמא, מישהו פגע בי'', היא התחילה לשאול שאלות כן ולא. ''זה ילד?'' עניתי לא. ''זאת מורה?'' עניתי כן. היא התחילה למנות את שמות כל מורתי, רק את שמה לא הזכירה. לבסוף אמרתי לה ''צילה'', בקול חלוש. אמא אמרה שאבוא מהר הבייתה, שאספר. היא תבוא לאסוף אותי מהחניה.
גם אמא לא האמינה עליה. גם אמא היתה בטוחה שהיא, לפחות היא-לא תפגע בי.
בבית, רק אחרי כוס תה וביסקויטים, הצלחתי לספר. סיפרתי הכל. על השיחה, על משחק המחניים.
על הבכי הגדול.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-1 חודשים יפה מאוד.. אברהם
הייתי ממליץ במקום המילה "המשך" בכותרת, לכתוב חלק ראשון חלק שני וכן הלאה. (או פרק 1, 2 וכו')
משום שהקורא שרואה "המשך" אינו יודע המשך של מה האם של פרק 1 או פרק 2, ואז יצא מצב שגם
כאשר תגיעי לפרק הרביעי או החמישי ותכתבי "המשך" הקורא יחשוב "כבר קראתי את זה" וידלג לסיפור הבא.
זה באשר לעניין הטכני.
כמו בפרק הקודם כתיבתך זורמת ומעניינת למדיי.
להתראות בפרק הבא.
כמובן שאהבתי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
