פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1077 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-10 חודשים הבייביסיטר של מלאך הברק: פרלוג+פרק ראשון sunwing
פרילוג:
"אז זה הוחלט?" שאלה גבי את האיש שהופיע על המסך. שמלתה הלבנה נראתה גדולה עליה, עיניה הירוקות בוהקות והכנפיים שלה היו מוצגות לראווה. היא נראתה בת 14, לכל היותר.
"אנחנו עומדים להשתמש בו כבתור מרגל למעננו?" השלים מיקי את דבריה. בדיוק כמו גבי, הוא נראה בן 14. כל גופו, גם הכנפיים שלו, נראו דרוכות, כאילו הוא עומד להחליט את ההחלטה הכי חשובה בחייו.
"אם זהו רצונך, מיכאל," אמרה הדמות שעל המסך. היא הייתה מכוסה בגלימה ודיברה בלחש. "אתה המנהיג שלנו, לא אני."
"זה מיקי, מיקי!" אמר מיקי בזעם ועצם את עיניו, כאילו הוא מרגיע את עצמו. "בוא נעשה את זה." אמר לבסוף. "נתחיל במבצע המרגל הקטן."
"קיבלתי!" אמרה הדמות והמסך נכבה. נראה היה שהדמות מרוצה מעצמה, ולמה שלא תהיה? הרי אישרו כרגע את התכנית שלה, שעבדה עליה קשה יותר משיצופה ממנה.
"אני חושב שזו תכנית מעולה." אמרה גבי בחיוך והלכה משם.
"אני מקווה." אמר מיקי והלך אחריה, "אני באמת מקווה שכן."
פרק 1:
אני מתארגן במהירות לעבודה, כמו תמיד: מתקלח לכמה דקות, אוכל את הלחם היבש והזול עם ממרח שהיה במבצע, לובש בגדי עבודה שלא מסריחים כל כך, לוקח אוכל להמשך היום, בודק שלא שחכתי אור פתוח או משהו בסגנון ונועל את הבית. אני מתחיל ללכת לעבר העבודה, בתקווה שאף אחד לא יעצור איתי או ינסה לדבר איתי או יתחיל להתחיל אותי. את הסוג השלישי אני הכי שונא. זה לא משנה אם זה בנים או בנות, אני עדיין שונא אותם. למזלי, זה לא קורה לרוב.
כבר דיברתי והנה שמעתי שתי בנות מצחקקות ומצביעות עליי. אני לא מבין למה לפעמים יש אנשים שמסתכלים עליי כאילו אני הבחור הכי חתיך שמופיע במגזין נוער מטופש. למעשה, אני בכלל לא חושב שאני יפהפה וכל השטויות האלו. יש לי רעמה בצבע תכלת (תכלת? ברצינות? למה לא ירוק, שחור או כחול כהה? למה תכלת?), גוף דיי שרירי וקעקוע על הכתף וחלק מהיד. העיניים שלי הן חומות, כמו לשמונים אחוז מהמדינה הזו. שיהיה. שהן יתלחששו ויצביעו וירכלו לעצמן בכיף.
אני מגיע לעבודה,הפיצרייה של אדוארדו. סליחה, הפיצרייה ועוד של אדוארדו. טעות שלי. רוב מהעובדים נראים טיפה דרוכים, כאילו אני עומד להכות אותם. את האמת שממש בא לי, אבל אני מתאפק כי אני ממש לא רוצה שיפטרו אותי מהעבודה. זה מה שחסר לי עכשיו.
"היי! ריקי!" צורחת לעברי ניקי בחיוך, "יש כבר עבודה שמחכה לך."
ניקי פרונטיר, הבת של הבוס. אפשר להגיד שאנחנו ידידים טובים.
"האי האי, אני בא." אני בא לידה והיא נותנת לי חבילה גדולה של פיצות, ספגטים, פוקצ'ות ועוד כמה מאכלים. אני לוקח את החבילה, מופתע כמה אנשים יכולים להיות חזירים בעולם הזה והולך לכיוון הדלת, לקחת את האופני-עבודה שמחכים לי.
"שיהיה לך טיול מהנה!" צורחת ניקי בחיוך אליי שנייה לפני שאני יוצא מהדלת.
לפעמים אני תוהה מה אימא שלי תגיד על אורח החיים שלי. אולי שהוא לא בריא בעליל, או שאני צריך להנות יותר בחיים. אולי היא בכלל תגיד שאני וניקי צריכים להיות ביחד.
למרות כל הניחושים שלי, אני יודע שאני בחיים לא אצליח לדעת מה היא הייתה חושבת.
אבא שלי נהרג במלחמה גדולה, כשהייתי בערך בן שלוש. אין לי זכרונות ממנו, אמא תמיד אמרה שהיה לו שיער כחול ואמרה שהשיער שלי הוא כמו השיער שלו, רק לייט. בנוסף, היא גם אמרה שהוא היה מאמין גדול באלוהים ושאף אחד ושום דבר לא ערער את אמונתו. בילדותי הוא נשמע כמו גיבור, עכשיו הוא נשמע כמו סתם עוד בן אנוש שמת, עם אהובים שהשאיר מאחור.
אני גדלתי בכפר דתי לחלוטין: לא היה בו אפילו אחד שלא האמין באלוהים. בנוסף לכך, הם חשבו שקסמים זה מעשהו של השטן ולכן כל מי שהיה קוסם או אפילו היה בעדם, נחשב לכופר וכל הכפר עשה עליו חרם, עד שהוא נעלם לחלוטין מהאזור.
הצרות שלי התחילו כאשר שאלתי שאלה פשוטה בכיתה: "יש הוכחה לקיומו של אלוהים?"
אני חושב שבזמן הזה הייתי בן שש, בכיתה א', אבל השאלה הטריפה אותו. מילא אותו, היא הטריפה גם את שאר בכיתה שלי ואפילו מורים שהיו בסביבה ולא הבינו מה המומה, אחרי שהסבירו להם הצטרפו גם הם שהצטרפו למהומה וצעקו עליי.
אחרי אותו יום, אני התחננתי בפני אימא שלא אלך לבית הספר והיא תשאיר אותי בבית, אבל היא לא הסכימה.
כמובן שלא.
ניסיתי להסביר לה את המצב, שמציקים לי בבית הספר והמורים מכשילים אותי בכוונה, עד שהבנתי שהיא לא יכולה לעשות כלום אם זה וזה אך ורק ידכא אותה, אז הפסקתי. המורים והתלמידים היו נהנים כל כך מלהציק לי ולהשפיל אותי ואפילו להכות אותי, עד שכבר חשבתי שאני אשם בהכל: שזה מגיע לי. עד היום אני לפעמים חושב ככה.
השיא היה בכיתה ג'. חבורת תלמידים שכביכול שלטו בכול הכיתה והיו "המלכים" שלה, החליטו שנמאס להם ממני. חלק מהם גררו אותי בכוח בכל בית הספר בזמן שהחלק השני הרביץ לי. ראיתי שרוב האנשים, מבוגרים וילדים, צחקו מהמראה. היו כמה אנשים שנראו מזועזעים או נראה עליהם שהם רוצים להגיב, להתנגד, אבל הם לא עשו כך. אף אחד לא עשה כלום אם זה, חוץ מלעודד. אני מבין אותם: גם אני לא הייתי עושה כלום. ניסיתי להתנגד להם והתחננתי שיפסיקו. אפילו בכיתי טיפה, אבל שום דבר לא עזר. אפילו לא קצת.
לבסוף הם פתחו את בכוח את הדלת של הגג וזרקו אותי על הרצפה.
"תעשה את זה." אמר המנהיג של החבורה, שענה לשם תומס.
"לעשות מה?" שאלתי בפחד.
"תתאבד!" הוא ענה בכעס, והשאר הצטרפו אליו. "תתאבד!! תתאבד!! תתאאאאאבד!!" הם שרו את זה שוב ושוב. היו שמה בערך שבעה ילדים, אבל זה נשמע כמו מקהלה של מאה אנשים שפשוט רוצים שאני אעלם מחייהם.
"לא!!!" צרחתי בכל כוחי, "אני לא רוצה!! אתם לא יכולים להכריח אותי! מה קרה ל"תואהב את חבריך כמוך?"
"זה לא נחשב אם הם חושבים שאלוהים לא קיים." הודיע תומס והתחיל לדחוף אותי עד שהגעתי לשוליים. התנדנדתי טיפה כשבסוף הוא נתן את הדחיפה האחרונה והתחלתי ליפול.
עצמתי את עיני. אני לא רציתי למות, אני לא רציתי להצטרף לאבא שלי. חשבתי לעצמי שאני רוצה להישאר אם אימא ולחיות איתה. כן, אנחנו נעזוב את הכפר ונחייה בעיר גדולה ויהיו לי חברים. אני לא הייתי מוכן לעזוב עדיין!
כשהמחשבות האלו עברו לי בראש, הרגשתי דגדוג בכל גופי. ההרגשה הזו הייתה על חלקים קטנים מהגוף שלי, עברה בכל גופי עד שהגיעה לעצמות הבריח בגב שלי ולאט לאט הנפילה התחילה להתרכך. כשפתחתי את העיניים, גיליתי שיש מעצות הבריח שלי מעין כנפיים שעשויות מברקים קטנים.
'מה לעזאזל?! איך… מה… למה…' חשבתי לעצמי. מרוב שהייתי בשוק, לא יכולתי לחשוב בהגיון.
אחרי כמה שניות הכנפיים התנפצו בקול גדול. נראה שהברקים שהרכיבו את הכנפיים נשלחו לכל מקום, פוגעים בכל דבר שנתקל בדרכיהם.
אחרי כמה שניות נחתתי על הרצפה והדבר האחרון ששמעתי אלו הצרחות של אנשים: חלק מהם בגלל המראה שלי על הרצפה וחלק מהם בגלל הברקים.
התעוררתי אחרי כמה שעות, שכבר היה חשוך בחוץ. מצמתי בהפתעה אבל לא יכולתי לראות כלום. כנראה שהמנורות רחוב נהרסו לחלוטין בגלל הברק.
אופס.
הרגשתי כאב חד בצלעות וברגל השמאלית שלי. ניסיתי לקום וללכת הביתה, בזמן שאני מסדר את המחשבות במוח.
'אני איך שהוא גרמתי לכנפיים שעשויות מברקים לצאת, לא, להופיע, מסביבי וכך הצלתי את חיי.' חשבתי לעצמי, "רגע, לא קוסמים עושים דברים כאלו? אני קוסם?" וככה המחשבות דהרו להן. הבנתי שכנראה קיבלתי את הכוחות האלו מהצד של אבי, שכנראה גרמתי לנזק רב ושהתחילו להרביץ לי, אבל מישהו עצר אותם. אולי הם חשבו שהם לא שווה את זה.
אחרי זמן הליכה בלתי מבוטל ושתי פעמים שהקאתי, הגעתי לביתי. כשנכנסתי, ראיתי את אימי שוכבת על הרצפה, מדממת מכל מקום אפשרי בגוף. על הקיר כתוב בכתב, עם הדם של אימי: "כופרים ארורים!!"
אני לא יכול לתאר את ההרגשה שהייתה לי באותו זמן. זה דבר בלתי ניתן לתיאור. גם אם אני אהיה הסופר הכי ידוע בעולם, לא אדע איך לתאר את זה במדיוק. הייתי בהלם מוחלט, הרי איך בן אדם יכול לעשות את לבן אדם אחר?! האם זה מה שאלוהים היה רוצה?! הייתי עצוב כמו שמעולם לא הייתי בימי. אימא שלי, המשפחה היחידה שלי, מי שגידלה ואהבה אותי, נעלמה. זהו. לא יהיו לי יותר חוויות ממנה. היא כבר לא תאיר אותי בבוקר, תגיד לי בוקר טוב ותתן לי ארוחת בוקר לבית הספר. נכון, היחסים לא היו מושלמים בנינו ולפעמים כעסתי עליה שהיא לא יכולה לעזור לי בעניין בית הספר, אבל עדיין אהבתי אותה! היא עדיין הייתה אימא שלי! גם הרגשתי כעס. כעס רב. איך הם העזו לעשות את זה?! שמישהו יסביר לי!
הקאתי שוב פעם. אני חושב שהמראה היה מגעיל כל אחד, בלי קשר משפחתי. אליי זה כנראה השפיע פי אלף.
אני זורק את האופניים על הרצפה, רץ לעבר הקיר ומקיא עליו. זה לא משנה כמה שנים, בכל פעם שאני חושבת על המראה הזה אני רוצה להקיא. אחרי שהתעשטתי טיפה באותו יום, לקחתי תמונה של הורי, כמה בגדים וכסף, יצאתי מהבית. הייתה בי אינטואיציה שלא אחזור לבית הזה. הלכתי לכיוון המשטרה, לנסות להסביר להם מה קרה ושיענישו את האנשים הארורים האלו. המשטרה התייחסה על זה כאילו זה שום דבר רציני ושזה הגיע לה, כמובן. לא רציתי לעזוב, צעקתי והתחננתי שהם לא ישאירו את זה באוויר ויטפלו בבעיה ולבסוף מאבטח גדול ממדים זרק אותי מהבניין. אחרי שנזרתי, ראיתי שהם שרפו לי את הבית ושבערך כל הכפר רודף אחרי, אז ברחתי. מה עוד היה לי לעשות? זה היה או זה או מוות. ברחתי עוד ועוד ועוד, גם אחרי שהם איבדו את עקבותיי המשכתי לברוח. ברחתי במשך עשר שנים, חי על כלום, עד שהגעתי לעיר הזו והתחלתי לעבוד בפיצרייה ועוד של אדוארדו.
אני לא יודע למה הם לא תקפו אותי כשהייתי בבית עצמו. יכול להיות שהם הסתתרו ורצו שאראה את אימי לפני שאמות בעצמי. יכול להיות שזו הייתה השעה של התפילה. אני לא יודע.
"אתה בסדר?" אומר מישהו ושולח את ידו לעברי. הקול שלו קליל, כאילו שום דבר בעולם לא מפריע לו.
"כן…" אני אומר ומסתכל על הבן אדם, בהפתעה גמורה. איך זה יכול להיות?! העיניים… השיער… צורת הפנים והגוף… הוא נראה בדיוק כמו אבא שלי. אומנם צעיר יותר בעשרים שנה, אבל חוץ מזה: אותו דבר. איך זה אפשרי בכלל? יכול להיות שהוא קרוב משפחה שלי? אבל אימא אמרה שאין לו קרובי משפחה.
מה קורה פה?
"אתה נראה מופתע," מחייך הבחור. "אני מיקי טננט-סמית'. ואתה?"
אני יודעת שזה נראה מבלבל, אבל הסברים בפרק השני (:
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-10 חודשים תודה רבה ^^ sunwing
-
לפני 10 שנים ו-10 חודשים אחלה סיפור אולמו
יש איזה קטע שכתבת "עשרה שנים" .
.חוץ מזה זה ממש טוב
אבל, הקטע עם המשטרה היה הכי טוב לדעתי.
יש לך כשרון
( חה חה אמרתי אבל ומשהו טוב אחרי )
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 10 שנים ו-10 חודשים פרלוג* אולמו (ל"ת)
-
