העלילה: אני מוצאת את העלילה הזו מאוד מסובכת וקשה לתיאור. בגדול, העולם די מבאס. תדמיינו גיהינום. עכשיו אל תשנו כלום. שליט חזק, בעצם סוג של אל, שאף אחד לא ממש יודע עליו כלום, מתברר, שולט בכולו, והאוכלוסייה מחולקת למספר קבוצות. העיקריות הן האצילים והסקאא, שביניהם יש יחסי עובד- מעביד (האצילים חיים חיי פאר, נוחות, ותככים מתחת לפני השטח, והסקאא הם בערך כמו עם ישראל העבדים במצרים). בין הסקאא, קיימת קבוצת אנשים, המורכבת מגאונים, שמתכננים להפיל את צורת השלטון הזו, ובקצת מזל (טוב, המון) גם לנסות להפיל את השליט הגדול. לא אספר לכם יותר מזה.
ולדמויות:
וין- דמות עמוקה ומתוסבכת. הילדה מתחילה את דרכה כנערה חשדנית, חסרת אמון וביטחון עצמי, שנאבקת לחיות בשובע כל יום ושבוע (לא שהיא מצליחה. המקסימום זה "מילאתי שמינית בטן,
עוד חמש ארוחות ואני שבעה"). השתלשלות עניינים מובילה אותה להכיר את קבוצת הגאונים שהוזכרה למעלה, ולגלות את הכוח, שכצפוי (זה בערך הפרט הצפוי היחיד בספר), טמון בתוכה.
הזדהיתי עם וין בסיפור בלי בעיה. חייה היו קשים, ויכולתי להבין למה היא כל כך
מתקשה לתת אמון בסובבים אותה. היא מתפתחת בספר, ונעשית בעלת ביטחון עצמי, ופחות חשדנית, מה שמוסיף המון אמינות לספר.
אני לא יודעת מה אתכם, אבל לדעתי, אמינות היא בין החלקים החשובים ביותר שצרכים להופיע בספר, והספר הזה רווי בה. עכשיו אתם בטח חושבים "אמינות? זה פנטזיה, למען השם!" אבל כן, אמינות. הרי אם
כל הסיפור יסתמך רק על מזלה של הגיבורה, זה יפגום באמינות, והאמת היא, שזה יאכזב אותי. מסיבה מסוימת, אני תמיד חושבת על הדמויות בסיפור כדמויות שיכולתי גם אני להיות. אך כשהמזל הוא האחד שמציל אותן שוב ושוב, אני אומרת לעצמי "לי זה לא היה קורה. זה כבר לא אמיתי, כי אם אני הייתי באותה סיטואציה, סביר להניח שהמזל
לא היה עוזר". אני מקווה שתפסתם את הפואנטה.
קלסייר- בין הדמויות הכי טובות שקראתי עליהן בחיי. הוא כל כך מורכב ומסובך, אבל נשביתי בקסמיו. הכריזמטיות שלו, והחיוך המתמיד, גרמו לי לחייך בכל פעם שקראתי עליו. קשה להבין אם הוא גאון, מטורף, או טיפש, אבל אני חושבת שהוא הכול ביחד. וחוץ מזה, <b> זה- שם- כל- כך- מגניב! </b>
יש כל כך הרבה דמויות, ואני לא מוצאת טעם לפרט על כולן. רק אסביר שכל
אחת בנויה כראוי. אף אחת לא מושלמת מדי, או לא אנושית. לכולם יש פגמים, ואני מחבבת את רוב הדמויות, גם אם הן סתם מסתובבות ברקע המהומה.
זה בין הספרים היחידים שממש הצליחו להפתיע אותי. מאה העמודים האחרונים היו תדהמה מוחלטת. ברצינות, אתם הייתם צריכים לראות אותי, הפה שלי היה פתוח בשוק שעה. אני חושבת שנתפסו לי שרירי הלסת :-/ הו, הדרמה.
אני מודה, הכריכה הרתיעה אותי.היא נראתה לי מוזרה, ואיך שראיתי אותה ספריה חשבתי: בלאחס. עוד אחד מהספרים הישנים, המתפוררים, והמוזרים של הספרייה, שאתה כמעט מצפה שהם יתחילו להצמיח זקן. לעזאזל, לכו להתגלח. אבל עכשיו כשאני מסתכלת- העיניים שלי נוצצות. היא ברורה כשמש. לא שאני הולכת לספר לכם למה, בשביל זה תצטרכו לקרוא, אבל לנרתעים כמוני- אל תשימו לב אליה.
יש רק בעיה אחת שמטרידה אותי.
ספויילר
אוקי. אז וין ואלנד די ביחד. אבל אתם יודעים מה זה אומר! לפי ספר החוקים של הספרים... ~מניחה משקפיים על האף, ומדפדפת בספר~
<b>"אם יש ספר הבא בסדרה, והזוג כבר ביחד, או שיקרה משבר לאחד מהם- או שהם ייפרדו". </b> אני אישית מעדיפה משבר. אתם יודעים, מישהו נחטף או משהו כזה, רק שהם לא ייפרדו! אין לי כוח לכל המשחקים האלה, שכל פעם נפרדים וחוזרים מחדש. אימא שלי אמרה לי, שהיא לא מאמינה בחברות שבה כל הזמן נפרדים אחד מהשני וחוזרים, כמו שמוכרים לנו בסרטים. היא צודקת.
סוף ספוילר
אז בשורה התחתונה, אני ממליצה בחום. ולא רק בחום! אני ממליצה גם בקור. באש ובמים.
<i> לא, לסקאא לא חסר אומץ, רק הזדמנות. </i>
- פיירי
זהו, בתכלס.
העניין הוא שהספר התחיל מצוין. נורה לא מבינה כלום, מגששת באפלה, ואמה וחברתה הטובה לא ממש עוזרות לה בכך. זה מכניס את הקורא למתח, והתרגשות מתמדת. וזה גם גורם לך להרגיש טוב עם עצמך- "אני יודעת ואת לא!" החלק הזה של הספר עבר בצורה מדהימה, ואני חושבת שזה היה יכול להיות ממש, ממש, ממש מגניב, אם זה היה הספר הראשון. (כבר אמרתי ממש?) טוב, לפחות ההתחלה של חוסר הזיכרון כמובן. אני מודה, זה גם קצת מורט עצבים. כל פעם היא כל כך כל כך קרובה, לגלות מה קרה, מי זה כל אחד-משהו! אבל אין. זה בכל זאת לא מנע ממני להמשיך לקרוא. אז למה הוא הדרדר? (הו, תעלומה. קדימה, שימו כובעי שרלוק הולמסי, וזכוכית מגדלת. רק לא מאלה של החמישה שקלים שאתה יותר לא רואה איתן מאשר רואה).
נורה
מגלה
על הכול, למרות שהיא לא
זוכרת
את הכול, מוקדם מדי. אחרי חצי ספר בערך, אולי קצת יותר. לא ציפיתי לתגובה הזאת שלי לפני שקראתי, חשבתי שאני ארצה שתיזכר מיד, אבל האמת היא שכל הפואנטה של הספר הלכה לה. אני מתכוונת, מה הטעם? בקה פצפצפצ, כל מה שרצית היה למרוח כמה עמודים? טוב, זו לא הייתה מריחה, כי הספר באמת זרם מצוין, כמו הקודם, אבל-נו, באמת. אז יש טעם. אבל חמוץ. ואני שונאת, שונאת, שונאת חמוץ.
דמויות:
נורה- האמת היא שנורה מצאה חן בעיניי בספר הזה. המניעים שלה היו יותר ברורים ופחות סתמיים, היא הייתה אמיצה, ולעומת הביקורת של הספר הקודם- הפעם לא הרגשתי שהיא סתם נגררת לתוך הסכנה מתוך מניע מפגר. היא בכתה קצת יותר מדי, אבל היא גם הייתה מעורערת נפשית, אז נסלח לה.
פאץ'- אוי, פאץ'. מה עשו לך?! פאץ' איבד בספר הזה את האישיות המעניינת שלו. הוא הפך לקיטשי, נמרח ורגשני. הוא מגלה לנורה הכול מהר מדי, וכל הזמן מדבר אליה באהבה, כמה הוא אוהב אותה ובלה בלה בלה. בן אדם! מה קרה לתדמית שלך?! "אני קשוח-פוקר פייס-מסתורי-וחתיך"? מה קרה? נשברת? בחלק מהספר היו נגיעות של פאץ' הקודם, אבל הוא אכזב אותי הפעם קשות. אפשר ממחטה? ~מקנחת את האף ומרעידה את כל הבית~
וי- אני לא ממש מבינה מה קורה שם, עם וי. נראה לי שאין לה חיים. כל המטרה שלה זה לעזור לנורה, בכל צרה, לאסוף אותה, לקחת אותה, ולהיות מוכנה לכל דבר. אין לה חיים משל עצמה? אני לא בטוחה אם זה מוזר, או סתם לא אמין. אוי, קחו כבר את הממחטה. תביאו לי את בקה! אני רוצה לשבת איתה בארבע עיניים על כוס תה, ועל כמה אקדחי צעצוע. (רק שהיא לא תדע שהוספתי את המילה "צעצוע").
הספר הזה היה צריך לקבל שלושה וחצי כוכבים. אבל כמובן שאני לא יכולה לתת לו את זה, ושלושה זה כבר עלבון בשבילו, אז הוא יקבל ארבעה, שלא יכעס.
שלא תבינו לא נכון, מי שקרא עד עכשיו- שיקרא גם את זה. הספר רחוק עשרות מונים מיצירת מופת, אבל הוא קליל ומהנה, ואם בדיוק סיימת ספר מדהים (הלו, האימפריה האחרונה), ואין לך חשק לכלום חוץ מלקרוא אותו שוב, אז הוא יכול לשבור את זה בקלות. אבל אל תצפו ליותר מדי.
אה, וספויילר קטן לסוף.
נורה עכשיו לא אנושית?! אוח! כל כך סטייל דמדומים! אנשים, אתם לא יכולים להיות קצת יותר מקוריים?! לפחות היא מפקדת על צבא הנפילים במקום האנק, שזה מוסיף לה קצת עצמאות. נחכה ונראה.
סוף ספוילר.
אז אני אתחיל את שנת הלימודים יחד עם מלאך מכני. נתראה, או בעצם, נתכתב, בביקורת הבאה.
<i> ציטוט מעורר השראה שכמובן לא מופיע בספר שכזה </i>
