"העץ הנדיב". מצלצל מוכר, וצביטה קטנה בלב מלווה אותו. בבית הספר מלמדים, סיפור על נתינה, צריך ללמוד להיות נדיב, לעזור לזולת. הילד נוראי, העץ נדיב, וכן הלאה.

בתור ילדה קטנה, הסיפור הקטן הזה לא נראה לי יותר מ"הסיפורים שהייתי אמורה לקרוא". למה אני מתכוונת, אתם שואלים? אתם מבינים, אני לא עברתי את השלב שבו הילדה קוראת "האריה שאהב תות", "איה פלוטו" (שכולנו יודעים לדקלם בעל-פה את ההתחלה שלו- אפילו אני- הקראתי לאח הקטן שלי. פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו, יש לו הכול, מרק ועצם, אבל בעצם, נמאס לו לשבת כך סתם לבדו. רק מזיכרון), וכולי. נראה שמאז ומעולם קפצתי היישר אל הספרים הארוכים (לפחות כך הם נראו לי במבט לאחור אל כיתה ב').

אבל במבט חזרה להיום, אל הסיפור הזה, אני מבינה כמה משמעות עמוקה יש לו. ישבנו בכיתה, וילדות מהכיתה שלי שאלו את התלמידים שאלות עליו, לאחר הקראה של הסיפור בקול רם. שמיעת הסיפור שנית, לאחר שנים שבהן לא טרחתי להסתכל לכיוונו, מילאו אותי במחשבות ותהיות.

האם הילד הוא המאושר, או העץ?

האם האחד ששגור בפינו כיום כ"פראייר", הוא דווקא האחד שהרוויח הכי הרבה?

והשאלה שהטרידה, אותי לפחות, יותר מכל- האם העץ הוא מטאפורה להורים שלנו? האם אנחנו עד כדי כך כפויי טובה? קריאה על הילד הקטן והתמים, שהפך ל"ילד" המנצל את העץ עד תומו גרמה לי להחמיץ את פניי רבות. מה אם התנהגותי היא כשלו? האם אני לוקחת, ולוקחת, חמדנית להכל, ומצטיירת כילדה קטנה וגזלנית?

כשקראתי את הסיפור, הרצון להדביק את הילד לקיר ולתת לו סטירה מצלצלת תקף אותי מייד. לאחר מכן באה תחושה של רחמים כלפי העץ. אבל נראה כי דווקא העץ הוא המאושר מביניהם.

<i>"... והעץ היה מאושר. אבל הילד לא חזר הרבה זמן..." </i>

מה קורה כשהאושר שלנו תלוי באדם אחד? אדם אחד, שהאושר שלנו כלל לא חשוב לו?

בעצם, אולי הילד לא כפוי טובה? מה היה קורה לו לא היה לוקח מן העץ את כל אותם הדברים שהעץ הציע לו? הרי בעצם העץ היה מאושר, אם מכך שעזר לילד, או מכך שהילד בעצמו היה מאושר, אך ברור שהעץ היה מאושר, שורה שחוזרת מספר רב של פעמים בסיפור. אנחנו מייד מפנים את כעסנו אל הילד, טוענים (אני מכלילה גם את עצמי בכל העניין) שהילד הוא כפוי טובה. אבל נניח והילד היה מסרב "לגזול" מן העץ את כל אלה. אולי העץ לא היה מאושר דווקא מעובדה זו? אולי אין בכלל בעיה בסיפור הזה. העץ מאושר, הילד קיבל את מה שרצה. סוף טוב הכול טוב.

אבל משהו בכל זאת מציק לי בתת-מודע, משהו <b>לא בסדר </b>כאן. אולי אני אפילו קצת כועסת על העץ? למה הוא מאושר מדבר כל כך.. שגוי? האם לא מגיע לו לגדול ולצמוח כמו שצריך? ושוב אני חוזרת, <b>למה הוא מאושר מכך? </b>

אני נותרת ללא מענה. העץ הזה נשאר מבחינתי כתעלומה אחת גדולה.

אולי יום אחד אפגוש עץ שכזה, ואוכל לשאול אותו.

ואולי העץ הזה נמצא לי ממש מתחת לאף.

פיירי.