לחלוטין הסיפור שהשפיע עליי יותר מכל ספר אחר שאי פעם קראתי.
הפעם הראשונה שלי איתו היתה בהחבא, אני בת 14 וקצת, הספר שנאסר עליי לקרוא כיוון שהוא "לא תואם את גילי" מונח על השידה לצד המיטה של ההורים שלי. אני נכנסת לחדר במקרה, רואה אותו שם, כאילו חיכה רק לי, ושוקעת בתוך המילים במשך שלוש שעות רצופות.
מאז, קראתי את הספר בעברית לפחות שלוש פעמים ובאנגלית פעמיים. את הסרט ראיתי היום בפעם השלישית. בתור בחורה שלא קל לה להתמיד לגבי שום דבר או אף אחד, בטח שלא דברים שנשארו ויישארו בדיוק כפי שהיו, זה אומר המון. על המדף בארון הספרים שלי מונחים כמעט תמיד שני העותקים, בעברית ובאנגלית, זה ליד זה, מחכים לזמן בו אחליט לקררוא אותם שוב, או שיבוא מישהו שארגיש שאני לא אתן לו ללכת בלי הספר הזה ביד.
לחלוטין הסיפור שהשפיע עליי יותר מכל סיפור אחר שאי פעם קראתי.
שגרם לי לתהות לגבי אהבה, האם היא באמת חזקה עד כדי כך שתוכל להחזיק גם ממרחק שנים וקילומטרים ומפגשים בנקודות זמן אקראיות תודות למזל בלבד. מעין מוטיבציה לעתיד, לאמור שכל דבר, כל מרחק וזמן של התרחקות יכולים להיות אפשריים. שהרי בחיים שלנו יש ודאות, רוב הזמן. אנשים לא נעלמים בדרך כלל בלי סיבה. אנשים יודעים מתי ילכו ומתי יחזרו, וגם אם זה הרבה זמן, זה לפחות יקרה כמעט ודאי, זה לפחות קיים, במרחק כלשהו ובזמן זהה לגמרי.
לחלוטין הסיפור שהשפיע עליי יותר מכל סיפור אחר שאי פעם קראתי.
שכל מי ששאל להמלצה ספרותית ממני קיבל אותו מודגש בפסגת הרשימה, בתוספת כמה סימני קריאה להבהרה. שבכיתי, בכל פעם, שקראתי את הספר. את הסוף, שהוא סוף. והוא יפה, יפה כל כך. ממש סערת רגשות כאילו שחייתי וכרעתי ברך ליד הנרי המכוסה בשמיכה בערב השנה החדשה. של להוריד את הספר ולהבין שזהו, של ללכת בבית עם מבט מוזר ולענות על השאלה המודאגת של האמא הפולנייה ב"אשתו של הנוסע בזמן", ולקבל בחזרה תשובה של "עוד פעם?"
ספר שקצוות האצבעות שלך נשארות טבולות בו גם אחרי שסיימת את הקריאה, זהו ספר טוב.
![נשים קטנות [מהדורת 2011]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers10/107762.jpg)
