בואו נתחיל מהאקסיומה, הרמן קוך כותב מוכשר מאוד (לעניות דעתי). גם ביום רע, הרמן קוך טוב יותר מסופרים רבים אחרים ביום טוב (לעניות דעתי). אני שמחה לחלוק אתכם את דעתי הענייה, למרות שקוך זכה בקבלת פנים צוננת למדי בספרו הנוכחי.
עובדה נחרצת היא, שסופר שכוכבו דרך בספריו הראשונים והוא נתלה נוצץ ברקיע הסופרים המכובדים, נעשה מטרה נייחת לחיצי המבקרים, המתבוננים בו בקפידה מרושעת מבעד לטלסקופ חד, כשהוא מפרסם את ספרו השני והשלישי.
אחרי שנשפכו נהרות של סופרלטיבים ומחמאות, מה כבר נשאר לומר? קוך, עשית את זה שוב... התעלית על עצמך... הרמן קוך מבריק פעם נוספת... קוך מקבע את עצמו כבכיר סופרי הולנד... שוב תוקע הרמן קוך אגרוף ברזל בבטנה השבעה של הבורגנות ההולנדית...
משעמם, לא? הבה ונתקע סכין בגבו כדי שלא ירגיש מדושן עונג יותר מדי.
קראתי את הביקורות המהללות, את אלה שהפריחו בלון של מחמאות וגם תקעו בו סיכה, את אלה שהיו שווי נפש והשתעממו וגם את הביקורות שסלדו ממנו.
רוב המסתייגים מדגישים את העובדה כי הספר אינו ממוקד, יש בו ריבוי דמויות, יותר מדי עלילות שמקשות על הקריאה.
לא לטעמי.
קוך מתרכז בשתי עלילות מרכזיות, הן מסתבכות זו בזו כמו משעולים מצטלבים ביער, אבל לבסוף הן נפגשות בנקודה מכרעת אחת, מפתיעה.
העלילה הראשונה פותחת במכתב שכותב לסופר מ. שכנו המטרידן. מכיוון שהמכתבים וסיפורו של השכן בכלל, כתובים באופן פשטני ופחות עמוק מסגנונו החד והסרקסטי של קוך, נוצרת התחושה כי קוך אינו במיטבו. בנקודה זו יש מן התמיהה, אך כיוון שמדובר בספויילר, אינני יכולה לפרט יותר.
השכן נטול השם, עוקב אחרי הסופר נטול השם, אשתו הצעירה ממנו בשנים רבות ובתם הקטנה. המציצנות העקבית הזאת מעמידה באור מגוחך את הסופר המתפלש ב"סופריותו", עד כדי כך, שאינו יודע אפילו להכין לעצמו כוס קפה. האם העיסוק במקצוע רוחני הופך את חיי היומיום בלתי נגישים או פחותי ערך?
כל הסופרים המוזכרים בספר נקראים באות אחת : מ., נ., כ., ואלמוניות מוזרה זו מצריכה התייחסות מיוחדת. האם קוך כיוון אל סופרים חיים בני דורו? או שכשהוא מכנה אותם באות אחת הוא הופך אותם לפריטים לא ברורים במסה אחת שנקראת "סופרים", וכך הוא לועג לבינוניותם.
מ. הוא סופר קשיש שתהילתו גוועה. לפני שנים רבות כתב כמה ספרים ובתוכם רב מכר אחד, ומאז הוא מנסה לשווא לשחזר את הצלחתו. כדי לשמר את שמו, הוא מסתופף בין סופרים בקבלות פנים ספרותיות, נותן ריאיונות חושפניים לעיתונאית שיודעת לשאוב ממנו את סודותיו הנפשיים הכמוסים. הוא מופיע בערבים ספרותיים ועונה על שאלות שנשאל כל כך הרבה פעמים, רק כדי להקיא את המשפטים הנבובים שהקהל רוצה לשמוע. אבל כדי לייצר סנסציות (הרי ספרות משובחת הוא כבר אינו מייצר) הוא מתעלל באנשים מן הקהל, משמיע דעות בלתי תקינות פוליטית ומתגושש עם סופרים אחרים.
האם מ. הוא בן דמותו של קוך? מפתה לערוך את ההשוואה, אבל לטעמי, מ. הוא כל מה שקוך יכול לחשוף, האלטר אגו שלו, ועדיין להחשב מוסרי. לדעתי, רוב הדמויות הראשיות הן קוך בעצמו, על ריבוי פניו, כולל כמובן דמותו של הרמן.
בעלילה השנייה, שהתרחשה ארבעים שנה קודם לכן (בשנות השבעים), מורה להיסטוריה התאהב בתלמידתו והם ניהלו רומן קצר. לאחר שנטשה אותו, ניסה המורה לחזר אחריה בבקתת הנופש של הוריה, נעלם בשלג ומאז לא נראה עוד.
מ. השתמש בסיפור הזה כדי לכתוב את רב המכר שלו "סגירת חשבון". קוך מתאר את המקרה האמיתי ואת הדרך בה הסופר מ. עושה בסיפור כבתוך שלו כדי ליצור רב מכר. האם השימוש בסיפור המעוות הוא מוסרי? האם הסופר מפקיע את הסיפור מן החיים והופך אותו לרכושו? האם מותר לו לנכש את האמת כדי ליצור תיאוריה חילופית?
קוך מתאר את מערכת היחסים המרתקת בין בני הנוער עצמם, בינם לבין הוריהם ומוריהם. הניתוח הנפלא מגיע מנקודת ראותו של הסופר, ולכן אין שום דבר ילדותי או שטחי בסיפור.
למרות שהדרמה החיצונית המתרחשת, חזקה מאוד (כרגיל אצל קוך), רוב הדרמה המתנהלת היא פנימית ונפשית, בסיפור על הסופר במיוחד וגם בסיפור על מושאי ספרו.
לאט לאט מתבררים לנו הקשרים בין הדמויות והתעלומה באה על פתרונה.
קוך הוא סופר של ביטנות. התוצאה המוגמרת אינה צריכה להיות יפה כבגד מוכן. הוא אוהב לתאר את התפרים הפנימיים הגסים, את החוטים הפרומים ואת הקשרים הרופפים. אם הייתי רוצה להיות פחות מעודנת, הייתי אומרת שהרמן קוך פושט את העור של גיבוריו ומציג את כיעורנו ללא הכסות הטבעית.
