הרפתקה אני לוקחת את ספרה של נוית בראל "ממש" ליד ספר שירה – זה לא הוראות הפעלה – לא חייבת להבין את הכל. גם לא גלגל ענק בלונה פארק – ברגע של תחושת סחרחורת יכולה להתנתק. אני מבקשת מנוית חוויה : תבלבלי אותי, תסחררי, תחדשי לי במלים, בדימוים. והיא מפליאה בתמונות: בעמוד 17: "עכשיו מהר להדביק / אלף זִקּיּוֹת על כל חלקי הגוף / להתמזג עם הסביבה" בעמוד 22: "עודף הקיום הזה / כמו מעיל עבה בארון / בראש חֹדֶש אב" בעמוד 39: "כשהאֹרֶן מזריק מחטיו / ישירות אל ורידי השמים" ומפחידה אותי בעופות ובדגים: בעמוד 28: "כשאני בצִלְצָל / מנסה לדקור את דגי הזכרון הגדולים" בעמוד 31: "לאט / עפים וזועקים עופות בודדים שאבדו את הלהק" מבלבלת אותי בזיהויה של הנמענת : בעמוד 31: "אבל את / היית ממשיכה הלאה. לא כמוני." – אולי כאן מדובר באמא כי השיר הזה בפרק על ההורים. בעמוד 58: "את מתעקשת להתאמן לתפקיד האם."- האם זהו דיבור אל עצמה? בשירי הפרק האחרון "באמצע המילים" איני יכולה לזהות את הנמענת כלל. אני רוצה לחוות הזדהות מתוך הבנה ומקבלת זאת בשירים על אביה: בעמוד 24: "בנשימותיו האחרונות / אני הוגה יומם ולילה" במועקת יום הולדת: בעמוד 43: "עד עכשיו לא נספרו השנים.... נדחפים בידי משאלות שלא ננשפו בנרות" ובנואשות שבהבעת האהבה: בעמוד 52: "עד שיוצאת נשמתי / ואובדת בך" בתור כותבת שירים, אני שותפה לבקשה שמובעת בשורות הארספואטיות הנפלאות : בעמוד 49: "אני מבקשת מלים בתוליות ומזוקקות / שמעולם לא נעשה בהן שמוש" האם בנוסף למגוון החוויות שעברתי במחיצת שירי הספר נוית תשרה עלי יכולת כתיבה דרך שיריה? כן, באה לי שורה : "מה רבים מדורי הזקנה ... " אז האם זהו ספר מושלם בעיני- ללא מגרעת כלל? השלמות מפחידה- היא לא אנושית. הנה אני מרגישה : משהו מציק לי בין השורות – זאת הפסקנות, ההכרזתיות מהשיר הראשון בעמוד 7: "אף עין לא תשאר יבשה, אף צלחת לא תשאר ריקה" והלאה : בעמוד 44: "מחר יהיה לנו עוד זמן ועוד חלל." בעמוד 70: "בחדר הזה יבוא סוף העולם." הבטחון הנובע מתוך השורות ההחלטיות מפגיש אותי עם הנידפות של דיעותי. אני מבקשת את הספק - כלי ההתחקות של אדם אחר עצמו - שיצור תהודה עם לבטי. אני קוראת שוב בספר "ממש" ברצף מתחילתו. יש דברים שמתבהרים לי עכשיו כמו למשל שני השירים הסמוכים "בצורת" ו- "הכניסה חופשית" הנִבָּטים אלי מהמפתח בעמודים 10-11 והמתכתבים זה עם זה בנושא הטעון של היחסים בין הישראלים לעובדים הזרים. הטיפול של נוית בנושא הוא יחודי, מתוך מעורבות אישית, אף בגישה אימהית : היא קרבה לילד המתנדנד תחת שמי השרב ב"בצורת" ומהרהרת בילדיה של מירה הנפאלית ובאין-ילדיה שלה עצמה ב"הכניסה חופשית". הספר "ממש" על ריבוי רבדיו ונושאיו מספק חוויה גם בקריאות חוזרות. תודה לנוית על ההרפתקה.

הרפתקה אני לוקחת את ספרה של נוית בראל "ממש" ליד ספר שירה – זה לא הוראות הפעלה – לא חייבת להבין את הכל. גם לא גלגל ענק בלונה פארק – ברגע של תחושת סחרחורת יכולה להתנתק. אני מבקשת מנוית חוויה : תבלבלי אותי, תסחררי, תחדשי לי במלים, בדימוים. והיא מפליאה בתמונות: בעמוד 17: "עכשיו מהר להדביק / אלף זִקּיּוֹת על כל חלקי הגוף / להתמזג עם הסביבה" בעמוד 22: "עודף הקיום הזה / כמו מעיל עבה בארון / בראש חֹדֶש אב" בעמוד 39: "כשהאֹרֶן מזריק מחטיו / ישירות אל ורידי השמים" ומפחידה אותי בעופות ובדגים: בעמוד 28: "כשאני בצִלְצָל / מנסה לדקור את דגי הזכרון הגדולים" בעמוד 31: "לאט / עפים וזועקים עופות בודדים שאבדו את הלהק" מבלבלת אותי בזיהויה של הנמענת : בעמוד 31: "אבל את / היית ממשיכה הלאה. לא כמוני." – אולי כאן מדובר באמא כי השיר הזה בפרק על ההורים. בעמוד 58: "את מתעקשת להתאמן לתפקיד האם."- האם זהו דיבור אל עצמה? בשירי הפרק האחרון "באמצע המילים" איני יכולה לזהות את הנמענת כלל. אני רוצה לחוות הזדהות מתוך הבנה ומקבלת זאת בשירים על אביה: בעמוד 24: "בנשימותיו האחרונות / אני הוגה יומם ולילה" במועקת יום הולדת: בעמוד 43: "עד עכשיו לא נספרו השנים.... נדחפים בידי משאלות שלא ננשפו בנרות" ובנואשות שבהבעת האהבה: בעמוד 52: "עד שיוצאת נשמתי / ואובדת בך" בתור כותבת שירים, אני שותפה לבקשה שמובעת בשורות הארספואטיות הנפלאות : בעמוד 49: "אני מבקשת מלים בתוליות ומזוקקות / שמעולם לא נעשה בהן שמוש" האם בנוסף למגוון החוויות שעברתי במחיצת שירי הספר נוית תשרה עלי יכולת כתיבה דרך שיריה? כן, באה לי שורה : "מה רבים מדורי הזקנה ... " אז האם זהו ספר מושלם בעיני- ללא מגרעת כלל? השלמות מפחידה- היא לא אנושית. הנה אני מרגישה : משהו מציק לי בין השורות – זאת הפסקנות, ההכרזתיות מהשיר הראשון בעמוד 7: "אף עין לא תשאר יבשה, אף צלחת לא תשאר ריקה" והלאה : בעמוד 44: "מחר יהיה לנו עוד זמן ועוד חלל." בעמוד 70: "בחדר הזה יבוא סוף העולם." הבטחון הנובע מתוך השורות ההחלטיות מפגיש אותי עם הנידפות של דיעותי. אני מבקשת את הספק - כלי ההתחקות של אדם אחר עצמו - שיצור תהודה עם לבטי. אני קוראת שוב בספר "ממש" ברצף מתחילתו. יש דברים שמתבהרים לי עכשיו כמו למשל שני השירים הסמוכים "בצורת" ו- "הכניסה חופשית" הנִבָּטים אלי מהמפתח בעמודים 10-11 והמתכתבים זה עם זה בנושא הטעון של היחסים בין הישראלים לעובדים הזרים. הטיפול של נוית בנושא הוא יחודי, מתוך מעורבות אישית, אף בגישה אימהית : היא קרבה לילד המתנדנד תחת שמי השרב ב"בצורת" ומהרהרת בילדיה של מירה הנפאלית ובאין-ילדיה שלה עצמה ב"הכניסה חופשית". הספר "ממש" על ריבוי רבדיו ונושאיו מספק חוויה גם בקריאות חוזרות. תודה לנוית על ההרפתקה.

הרפתקה אני לוקחת את ספרה של נוית בראל "ממש" ליד ספר שירה – זה לא הוראות הפעלה – לא חייבת להבין את הכל. גם לא גלגל ענק בלונה פארק – ברגע של תחושת סחרחורת יכולה להתנתק. אני מבקשת מנוית חוויה : תבלבלי אותי, תסחררי, תחדשי לי במלים, בדימוים. והיא מפליאה בתמונות: בעמוד 17: "עכשיו מהר להדביק / אלף זִקּיּוֹת על כל חלקי הגוף / להתמזג עם הסביבה" בעמוד 22: "עודף הקיום הזה / כמו מעיל עבה בארון / בראש חֹדֶש אב" בעמוד 39: "כשהאֹרֶן מזריק מחטיו / ישירות אל ורידי השמים" ומפחידה אותי בעופות ובדגים: בעמוד 28: "כשאני בצִלְצָל / מנסה לדקור את דגי הזכרון הגדולים" בעמוד 31: "לאט / עפים וזועקים עופות בודדים שאבדו את הלהק" מבלבלת אותי בזיהויה של הנמענת : בעמוד 31: "אבל את / היית ממשיכה הלאה. לא כמוני." – אולי כאן מדובר באמא כי השיר הזה בפרק על ההורים. בעמוד 58: "את מתעקשת להתאמן לתפקיד האם."- האם זהו דיבור אל עצמה? בשירי הפרק האחרון "באמצע המילים" איני יכולה לזהות את הנמענת כלל. אני רוצה לחוות הזדהות מתוך הבנה ומקבלת זאת בשירים על אביה: בעמוד 24: "בנשימותיו האחרונות / אני הוגה יומם ולילה" במועקת יום הולדת: בעמוד 43: "עד עכשיו לא נספרו השנים.... נדחפים בידי משאלות שלא ננשפו בנרות" ובנואשות שבהבעת האהבה: בעמוד 52: "עד שיוצאת נשמתי / ואובדת בך" בתור כותבת שירים, אני שותפה לבקשה שמובעת בשורות הארספואטיות הנפלאות : בעמוד 49: "אני מבקשת מלים בתוליות ומזוקקות / שמעולם לא נעשה בהן שמוש" האם בנוסף למגוון החוויות שעברתי במחיצת שירי הספר נוית תשרה עלי יכולת כתיבה דרך שיריה? כן, באה לי שורה : "מה רבים מדורי הזקנה ... " אז האם זהו ספר מושלם בעיני- ללא מגרעת כלל? השלמות מפחידה- היא לא אנושית. הנה אני מרגישה : משהו מציק לי בין השורות – זאת הפסקנות, ההכרזתיות מהשיר הראשון בעמוד 7: "אף עין לא תשאר יבשה, אף צלחת לא תשאר ריקה" והלאה : בעמוד 44: "מחר יהיה לנו עוד זמן ועוד חלל." בעמוד 70: "בחדר הזה יבוא סוף העולם." הבטחון הנובע מתוך השורות ההחלטיות מפגיש אותי עם הנידפות של דיעותי. אני מבקשת את הספק - כלי ההתחקות של אדם אחר עצמו - שיצור תהודה עם לבטי. אני קוראת שוב בספר "ממש" ברצף מתחילתו. יש דברים שמתבהרים לי עכשיו כמו למשל שני השירים הסמוכים "בצורת" ו- "הכניסה חופשית" הנִבָּטים אלי מהמפתח בעמודים 10-11 והמתכתבים זה עם זה בנושא הטעון של היחסים בין הישראלים לעובדים הזרים. הטיפול של נוית בנושא הוא יחודי, מתוך מעורבות אישית, אף בגישה אימהית : היא קרבה לילד המתנדנד תחת שמי השרב ב"בצורת" ומהרהרת בילדיה של מירה הנפאלית ובאין-ילדיה שלה עצמה ב"הכניסה חופשית". הספר "ממש" על ריבוי רבדיו ונושאיו מספק חוויה גם בקריאות חוזרות. תודה לנוית על ההרפתקה.

הרפתקה אני לוקחת את ספרה של נוית בראל "ממש" ליד ספר שירה – זה לא הוראות הפעלה – לא חייבת להבין את הכל. גם לא גלגל ענק בלונה פארק – ברגע של תחושת סחרחורת יכולה להתנתק. אני מבקשת מנוית חוויה : תבלבלי אותי, תסחררי, תחדשי לי במלים, בדימוים. והיא מפליאה בתמונות: בעמוד 17: "עכשיו מהר להדביק / אלף זִקּיּוֹת על כל חלקי הגוף / להתמזג עם הסביבה" בעמוד 22: "עודף הקיום הזה / כמו מעיל עבה בארון / בראש חֹדֶש אב" בעמוד 39: "כשהאֹרֶן מזריק מחטיו / ישירות אל ורידי השמים" ומפחידה אותי בעופות ובדגים: בעמוד 28: "כשאני בצִלְצָל / מנסה לדקור את דגי הזכרון הגדולים" בעמוד 31: "לאט / עפים וזועקים עופות בודדים שאבדו את הלהק" מבלבלת אותי בזיהויה של הנמענת : בעמוד 31: "אבל את / היית ממשיכה הלאה. לא כמוני." – אולי כאן מדובר באמא כי השיר הזה בפרק על ההורים. בעמוד 58: "את מתעקשת להתאמן לתפקיד האם."- האם זהו דיבור אל עצמה? בשירי הפרק האחרון "באמצע המילים" איני יכולה לזהות את הנמענת כלל. אני רוצה לחוות הזדהות מתוך הבנה ומקבלת זאת בשירים על אביה: בעמוד 24: "בנשימותיו האחרונות / אני הוגה יומם ולילה" במועקת יום הולדת: בעמוד 43: "עד עכשיו לא נספרו השנים.... נדחפים בידי משאלות שלא ננשפו בנרות" ובנואשות שבהבעת האהבה: בעמוד 52: "עד שיוצאת נשמתי / ואובדת בך" בתור כותבת שירים, אני שותפה לבקשה שמובעת בשורות הארספואטיות הנפלאות : בעמוד 49: "אני מבקשת מלים בתוליות ומזוקקות / שמעולם לא נעשה בהן שמוש" האם בנוסף למגוון החוויות שעברתי במחיצת שירי הספר נוית תשרה עלי יכולת כתיבה דרך שיריה? כן, באה לי שורה : "מה רבים מדורי הזקנה ... " אז האם זהו ספר מושלם בעיני- ללא מגרעת כלל? השלמות מפחידה- היא לא אנושית. הנה אני מרגישה : משהו מציק לי בין השורות – זאת הפסקנות, ההכרזתיות מהשיר הראשון בעמוד 7: "אף עין לא תשאר יבשה, אף צלחת לא תשאר ריקה" והלאה : בעמוד 44: "מחר יהיה לנו עוד זמן ועוד חלל." בעמוד 70: "בחדר הזה יבוא סוף העולם." הבטחון הנובע מתוך השורות ההחלטיות מפגיש אותי עם הנידפות של דיעותי. אני מבקשת את הספק - כלי ההתחקות של אדם אחר עצמו - שיצור תהודה עם לבטי. אני קוראת שוב בספר "ממש" ברצף מתחילתו. יש דברים שמתבהרים לי עכשיו כמו למשל שני השירים הסמוכים "בצורת" ו- "הכניסה חופשית" הנִבָּטים אלי מהמפתח בעמודים 10-11 והמתכתבים זה עם זה בנושא הטעון של היחסים בין הישראלים לעובדים הזרים. הטיפול של נוית בנושא הוא יחודי, מתוך מעורבות אישית, אף בגישה אימהית : היא קרבה לילד המתנדנד תחת שמי השרב ב"בצורת" ומהרהרת בילדיה של מירה הנפאלית ובאין-ילדיה שלה עצמה ב"הכניסה חופשית". הספר "ממש" על ריבוי רבדיו ונושאיו מספק חוויה גם בקריאות חוזרות. תודה לנוית על ההרפתקה.