“"תפילה נופלת מהפה" כך באחד השירים מתארת המשוררת , חוקרת הספרות נוית בראל את החיים, את הקיום האנושי.
"רגלים הן סבך, מילים הן מילמולים" ממשיכה נוית לתאר בשיר אחר את ההליכה בחיים.
השירים שבורים, ישנו שבר ורסיסי משפטים , בקריאה ראשונה אתה חווה פיגוע, אינך מבין מהיכן הקולות, מה אתה רואה, מה אתה קורא.
אולי זו גם הסיבה שהמשוררת הצעירה הזו איננה מוכרת כל כך, מי רוצה להיפגש עם פיגוע ורסיסי אדם?
המילים קשות, פוצעות ומצריכות קריאה רכה יותר, צריך לקרוא את השירים עם שריון, כי רק כך אתה יכול לגעת בה.
תחושת הניתוק של המשוררת, אי השייכות , הקושי לדבר נוכח בשירים שלה "החיים אילמים" היא מזכירה לי בשיר אחר שלה.
הקיום האנושי, החיים הם עודף, עודפות , מעמסה שילדה קטנה צריכה להעמיס על עצמה מבלי היכולת להחזיק אותם בשפה, במילים .
לפעמים נראה כאילו השירים של נוית נולדו , נכתבו לפני שהיא למדה לכתוב שירה
לפעמים נראה שהיא למדה יותר מידי מילים ואיך לכתוב והיא מגלה שאפילו הידע הזה לא מספיק להחזיק אותה.
אני שואל מהיכן היא באה ?
מהיכן העקבות של הקדושה והתפילה והמדרש ?
האם היא משליחה את האמונה ומתריסה אל אלוהים "ממש" ?
ואולי זה בכלל 'כאילו' , נוית נראה שמרגישה שהרוע נדבק בה , מעשיה הרעים "אני מנסה עכשיו לחטא את השפתיים, אבל הלשון נתללת והולכת כמו זבל", אשמה על מות האב, אשמה על מות 'המשפחה' .
ככל שנכנסים לשירים מגלים את האילמות של ילדה שממציאה מילים חדשות כי אין או כי אולי היא לא מכירה שהחיים יכלו להיות אחרת .
ישנם שירים שאתה משוכנע שהמשוררת איננה מאמינה למילים, היא משתמשת בהם עושה בהם כרצונה כפי שהחיים עשו בה,
היא לא מאמינה שמילים יכולות לשנות מציאות "אינני מכינה את הברכות" היא כותבת בשיר 'ערב ראש השנה תש"ע' .
סגירות, השתבללות, התכנסות זוהי המציאות הקיומית שנוית מתמודדת איתה בשיריה :
"אתה נכנס, בסוף, כמו שגשם נכנס בלי כוונה, דרך פינות כשרגל אחת עדין מחוץ לחדר, אתה עושה יותר.
דוחף לי לתוך הידיים אמצעים שאוכל לשאת בהגינות את כל הדברים."
הדבר היחיד שהוא ממש בספר שיריה של נוית בראל הוא הכאב, אותו היא מיטיבה לבטא , אותה היא הכירה ממש.
'ממש' אחד הספרים המתאימים ביותר לקריאה בימים הנוראים.
'ממש' נוית בראל הוצאת עם עובד.”
