ביקורת ספרותית על ממש מאת נוית בראל
ספר מעולה

---

הרפתקה

אני לוקחת את ספרה של נוית בראל "ממש" ליד
ספר שירה – זה לא הוראות הפעלה – לא חייבת להבין את הכל.
גם לא גלגל ענק בלונה פארק – ברגע של תחושת סחרחורת יכולה להתנתק.
אני מבקשת מנוית חוויה : תבלבלי אותי, תסחררי, תחדשי לי במלים, בדימוים.
והיא מפליאה בתמונות:
בעמוד 17: "עכשיו מהר להדביק / אלף זִקּיּוֹת על כל חלקי הגוף / להתמזג עם הסביבה"
בעמוד 22: "עודף הקיום הזה / כמו מעיל עבה בארון / בראש חֹדֶש אב"
בעמוד 39: "כשהאֹרֶן מזריק מחטיו / ישירות אל ורידי השמים"
ומפחידה אותי בעופות ובדגים:
בעמוד 28: "כשאני בצִלְצָל / מנסה לדקור את דגי הזכרון הגדולים"
בעמוד 31: "לאט / עפים וזועקים עופות בודדים שאבדו את הלהק"
מבלבלת אותי בזיהויה של הנמענת :
בעמוד 31: "אבל את / היית ממשיכה הלאה. לא כמוני." – אולי כאן מדובר באמא כי השיר הזה בפרק על ההורים.
בעמוד 58: "את מתעקשת להתאמן לתפקיד האם."- האם זהו דיבור אל עצמה?
בשירי הפרק האחרון "באמצע המילים" איני יכולה לזהות את הנמענת כלל.
אני רוצה לחוות הזדהות מתוך הבנה
ומקבלת זאת בשירים על אביה:
בעמוד 24: "בנשימותיו האחרונות / אני הוגה יומם ולילה"
במועקת יום הולדת:
בעמוד 43: "עד עכשיו לא נספרו השנים....
נדחפים בידי משאלות שלא ננשפו בנרות"
ובנואשות שבהבעת האהבה:
בעמוד 52: "עד שיוצאת נשמתי / ואובדת בך"



בתור כותבת שירים, אני שותפה לבקשה שמובעת בשורות הארספואטיות הנפלאות :
בעמוד 49: "אני מבקשת מלים בתוליות ומזוקקות / שמעולם לא נעשה בהן שמוש"

האם בנוסף למגוון החוויות שעברתי במחיצת שירי הספר נוית תשרה עלי יכולת כתיבה דרך שיריה?
כן, באה לי שורה : "מה רבים מדורי הזקנה ... "

אז האם זהו ספר מושלם בעיני- ללא מגרעת כלל? השלמות מפחידה- היא לא אנושית. הנה אני מרגישה : משהו מציק לי בין השורות – זאת הפסקנות, ההכרזתיות מהשיר הראשון
בעמוד 7: "אף עין לא תשאר יבשה, אף צלחת לא תשאר ריקה"
והלאה :
בעמוד 44: "מחר יהיה לנו עוד זמן ועוד חלל."
בעמוד 70: "בחדר הזה יבוא סוף העולם."
הבטחון הנובע מתוך השורות ההחלטיות מפגיש אותי עם הנידפות של דיעותי.
אני מבקשת את הספק - כלי ההתחקות של אדם אחר עצמו - שיצור תהודה עם לבטי.
אני קוראת שוב בספר "ממש" ברצף מתחילתו. יש דברים שמתבהרים לי עכשיו
כמו למשל שני השירים הסמוכים "בצורת" ו- "הכניסה חופשית" הנִבָּטים אלי מהמפתח בעמודים 10-11 והמתכתבים זה עם זה בנושא הטעון של היחסים בין הישראלים לעובדים הזרים. הטיפול של נוית בנושא הוא יחודי, מתוך מעורבות אישית, אף בגישה אימהית : היא קרבה לילד המתנדנד תחת שמי השרב ב"בצורת" ומהרהרת בילדיה של מירה הנפאלית ובאין-ילדיה שלה עצמה ב"הכניסה חופשית".

הספר "ממש" על ריבוי רבדיו ונושאיו מספק חוויה גם בקריאות חוזרות.
תודה לנוית על ההרפתקה.

» ביקורות נוספות של חגית בת-אליעזר
» ביקורות נוספות על ממש