כל אדם שמגדל כלב ישבע שכלבו שלו הוא הכי חכם , הכי חמוד והכי מוכשר . בתור אחד שמגדל כלבה בת 12 אני נשבע שאני אוהב את הכלבה שלי כמו אהבה של אב לביתו.


כורש בן ברוריה הוא גור כלבים מעורב הנולד בבית משפחה יהודית בגרמניה של שנות ה- 30 עם עליית היטלר לשילטון , כורש אינו כלב רגיל הוא מבין את שפת האדם את העולם הסובב אותו ומפתח לעצמו מצפון ומוסר , תחנות חייו כוללות ילדות במשפחה יהודית עם תקופה קצרה במשפחה גרמנית בורגנית , בגרות במשפחה של קצין בצבא הנאצי , נוודות בלהקת כלבים , שירות בצבא הנאצי ככלב מאולף המוצב במחנה ההשמדה טרבלינקה , הצטרפות לפרטיזנים הלוחמים בנאצים , בריחה ומסתור אצל אלמנה שמסתירה יהודים , ובסוף ..... (לא אגלה לכם את הסוף.)

אשר קרביץ מסתמן (בעיני לפחות) כסופר מוכשר אולי גדול סופרי הדור החדש זהו סיפרו השני שאני קורא ואני נפעם בכל פעם מחדש.
ספר מומלץ ביותר מתאים במיוחד בימים שלפני יום השואה.

אני אוהב את אח שלי.
אני אוהב אותו יותר מההורים שלי, אני די בטוח בזה. לא הבנתי את זה כל כך במשך רוב החיים, לקחתי את הקשר שלנו כמובן מאליו.
וזה לא שאנחנו בהפרש של שנה, שנתיים.. אנחנו בהפרש של חמש שנים (או ליתר דיוק, ארבע שנים ועשרה חודשים).
כשאמא שלי נכנסה להריון, ואני וחבר טוב שלי ממש אהבנו לצפות בטום וג'רי, התחננתי אליה שתקרא לו טום. חשבתי שזה יהיה מגניב, ושלאח שיוולד לחבר שלי נקרא ג'רי. אז התחננתי והתחננתי, ולבסוף ההורים שלי באמת קראו לו תום. נו טוב, זה לא כמו טום, אבל זה גם משהו. מאז תום הפך להיות אחד השמות האהובים עליי.

אפשר להגיד שגידלתי את תום. לקחתי אותו איתי לכל מקום, לימדתי אותו על השכונה שאנחנו גרים בה כדי שלא יאבד, והסברתי לו מה מותר ומה אסור לעשות. כמובן שגם ההורים שלי חינכו אותו, אבל גם אני במקביל אליהם.
אנחנו מתעוררים באותה שעה בבוקר, מצחצחים שיניים ביחד, שמים את האוכל בתיק, עושים קצת ספורט עם ערוץ MTV ומתלבשים (את זה אנחנו לא עושים ביחד 0_0). ואז רואים ביחד טלוויזה לעשרים דקות והולכים שתי דקות באותו רחוב עד שמגיעים ליסודי של תום. אני ממשיך בדרכי לתחנת אוטובוס.
הריבים הכי גדולים שלנו הם על האם מותר לו לראות אצלי טלוויזיה (יש לנו 4 טלוויזיות בבית. למה דווקא את שלי?!) ודברים קטנים כאלה.
אני מכין אותו למבחנים מדי פעם, עוזר לו לסדר שוונץ בשיער כשהוא צריך, הולך איתו לכפר השעשועים כשבא לו לקנות משחק.
למה סיפרתי לכם את כל זה? כי בשבילי כל זה היה מובן מאליו. אחים עושים הכל ביחד. לא רבים.
אבל לאט לאט התחלתי לשים לב שכל האחים שאני מכיר לא בקשר הדוק כמו שלי ושל תום. הבנתי שיש כאן משהו מיוחד.

אז.. מהספר הזה נהניתי. מאוד. זה אחד הספרים היחידים שקראתי, שהיו בגוף שלישי, ובכל זאת נהניתי מהם. אז אפתח ואומר שאהבתי את קטסה, מאוד. היא הייתה אלימה! היא סרבה להתחתן! היא הייתה עצמאית! הסופרת הביאה לספר גם סיפור טוב, וגם ביקורת על העולם. ספר פמיניסטי. אהבתי את זה. בתור נערה מאוד פמיניסטית, בזמן האחרון הסופרים, שמים ללעג את הבנות. זאת אומרת שהן: מטורפות על הצבע הורוד (איכס) רדודות (למה???) פאקצות או פרחות (איכס בריבוע) מפגרות. נתעלם מזה שהסופרים האלו הפכו גם את הבנים לכלבלבים כנועים. אממ... מה רציתי להגיד? ירוק זה שולט! מלבד זה? ירוק זה מדהים! לירי, משהו שקשור לספר! אוקי, אוקי. אז הספר הוא ספר טוב, שלא הופך את הבנות לגוש הוורוד, הפרחי והמסריח שלסופרים של הזמן האחרון יש נטייה להפוך. במהלך הקריאה הבנתי שאולי עוד יש תקווה לסופרים של הדור הזה. יאיי! אז קסטה נשארת עצמאית לאורך כל הספר! וואו. היא לא נהיית שפחה של החבר שלה. הסופרת. הישג רציני. אהבתי את העולם שהסופרת יצרה, עולם חדש ושונה. זה מיוחד. אז בסך הכל רציתי להגיד, שהספר מומלץ. בחום.