הטוב ביותר של דן בן אמוץ (קראתי את כולם) ואולי גם האמיתי ביותר, מפני שבניגוד לספריו האחרים מגיע ממקום פנימי וכאוב, ומתרחק מהרברבנות המינית של האחרים.

בניגוד לאחרים אני לא חושבת שזהו סיפור על כניעה. אלא סיפור על התפכחות.והבנה. הבנה כי בסופו של תהליך מה שנשאר אלו הם הדברים הפשוטים, הקרובים, והמספקים את צורכינו, כי לכולנו, באשר אנחנו, יש בסופו של דבר אותם צרכים, ומה מעט אנו צריכים כדי לספקם. כתוב בשפה העשירה, המרובדת והבונה עולם של עמוס עוז. העולם של הקיבוץ, החורף הגשום (פעם היו כאלה...)בו נפתח הסיפור, החדרים הצנועים, האנשים שהיו, ובעיקר הדיאלוג הפנימי של יונתן גיבור הספר. מדהים. קראתי אותו כשהייתי בת 16 - עברו לא מעט שנים וכמה אלפי ספרים, אבל עדיין זה הספר שהשפיע עלי הכי הרבה מכל מה שקראתי.

קראתי לפני כמה שנים ועדיין אני זוכרת אותו בזכות הכתיבה האיכותית ותיאורי הנוף והסביבה. במהלך הקריאה הרגשתי כאילו אני שם, בבקתה הזו, ביער הנורווגי הזה, במזג האוויר הכחול אפור הזה... אבל מעבר לכל אהבתי את הקצב של הכתיבה: קצב שאני קוראת לו "אירופאי", איטי אבל מחלחל עמוק, שונה מאד מהקצב האמריקאי שהוא מהיר ודרמטי אבל שטוח ולא מותיר בי רושם לאורך זמן. מומלץ בחום למי שאוהב ספרות טובה באמת.

קראתי לפני כמה שנים ועדיין אני זוכרת אותו בזכות הכתיבה האיכותית ותיאורי הנוף והסביבה. במהלך הקריאה הרגשתי כאילו אני שם, בבקתה הזו, ביער הנורווגי הזה, במזג האוויר הכחול אפור הזה... אבל מעבר לכל אהבתי את הקצב של הכתיבה: קצב שאני קוראת לו "אירופאי", איטי אבל מחלחל עמוק, שונה מאד מהקצב האמריקאי שהוא מהיר ודרמטי אבל שטוח ולא מותיר בי רושם לאורך זמן. מומלץ בחום למי שאוהב ספרות טובה באמת.

מדהים. סיימתי לפני יומיים ועדיין הוא ליד המיטה, כי קשה לי להפרד ממנו ולהחזיר למדף הספרים. זה ספר על מאבק של אנשים שתמיד יהיה אקטואלי. בהתחלה יש קושי להתרגל לשפה המיושנת ולתיאורים המדוקדקים של סטינבק, אבל אחר כך אי אפשר להניח מהיד. לא פלא שזו נחשבת ליצירת המופת שלו.

ספר שבהתחלה קצת ייגע אותי, אבל לאט לאט ככל שהעמקתי בקריאה לא יכולתי להתנתק ממנו, ואפילו נקשרתי לדמויות ההזויות שמתאר הסופר ברוב כשרון. לא פעם אחת מצאתי את עצמי מתפוצצת מצחוק תוך כדי קריאה. אז נכון שהעלילה לא זורמת כמו בספריו האחרים של גוטפרוינד, אבל הכתיבה לעילא ולעילא.