הסבא של האיש שלי עלה לארץ בשנת 1932. קדמה לכך שליחת בנו בכורו, חנן, לבית הספר החקלאי בבן שמן. גוסטב שלוחאאור עזב בית גדול, כזה היאה למעמד ביניים, קליניקה של רופא עיניים מצליח ומעמד מאוד מוערך בקרב הקהילה בה הוא גר. הצטרפה אליו מריאנה אשתו ובתו אליזבט – אלישבע. מה ראה גוסטב בשנים האחרונות לפני עלייתו ארצה, שלא ראו יהודים אחרים? אני שואלת את האיש שלי. הוא לא יודע. מעולם לא דיברו על כך בבית שלהם. אני סקרנית לדעת ואין כבר את מי לשאול.
אני קוראת את רקוויאם גרמני בשקיקה. מחפשת בין דפיו תשובות לשאלות שמטרידות אותי מאז ומתמיד. למה? איך זה קרה? מוצאת בין פרקי הספר מערכת סבוכה של יחסי אהבה, קנאה, חיבוק ודחיה בין גרמניה בצורותיה השונות ובין היהודים שלה, אלה הדבקים באמונתם, אלה החופשיים וגם אלה המומרים מרצון. כמעט מסיימת את הספר ועדיין רחוקה מהבנה. 200 שנה - עד מלחמת העולם השנייה - של מערכת יחסים מורכבת ובלתי אפשרית מגוללים בין דפי הספר המצוין הזה. ספר היסטוריה רהוט, עשיר ומקיף מאוד.
האם אתם הייתם נשארים בגרמניה בתקופה זו או אחרת של הספר? האם הייתם עוברים לגור בגרמניה עכשיו?
"אם עד 1989 הלכו הקהילות היהודיות ופחתו והצטמצמו – בשל ילודה שלילית והזדקנות הקהילה – ומספרן עמד על כ-50 קהילות ובהן 30,000 חברים, הרי שמספרם מגיע היום ל-104 קהילות ובהן כ-105,000 חברים. מספר החברים בקהילה נע בין 200 ל-12,000. אחוז דוברי הרוסית נע בין תשעים למאה אחוז. בהתאם לכך, החיים היהודיים הפכו מגוונים יותר." מתוך המאמר: החיים היהודיים בגרמניה. מאת שרלוטה קנובלוך.
בשבוע שעבר ביקרתי, שוב, בגרמניה, יש לנו קרובה שהולכת ומזדקנת – השנה היא תחגוג את יום הולדתה השמונים - ואני נוטה לבקרה לעיתים קרובות – פעם פעמיים בשנה. נעים לי לבקר שם. הכל כל כך ירוק ויש הרבה מים ואנשים מאוד אדיבים והרחובות נקיים. ואין שום זכר למה שהיה שם. אלה אם הוא ספון בתוך מרתפי ארכיון או במוזיאונים. הכל שקט.
גוסטב הקים יחד עם חברים אחרים את רמות השבים. הוא עזב את הפרקטיקה של רפואת העיניים אליה חזר רק באחרית ימיו, והקים את "קבוצת מגדלי ירקות" או בלשון יומיום – הירקנים. לפועלו עד הרחוב הקרוי כך, בו הוא התגורר עד יום מותו.
ואני. אני נותרתי עם השאלות.
