ספר מדהים, צריך להשתחרר מכל מה שאנחנו אוחזים בו ומאמינים שרק מה שרואים זו המציאות,ולתת לספר לזרום אל תוך נבכי הנשמה

יש מעט ספרים שאפשר לומר עליהם שהם מטלטלים אותך.
אתה חושב שאתה יהודי טוב והנה בא ספר זה ומשנה אותך ואת תפיסתך מהיסוד. אתה עובר טרנספורמציה מעמוד לעמוד.
מיכה גודמן עושה לדעתי משהו שלא יאומן.


חובה לכל יהודי באשר הוא.

חבל שאי אפשר לעשות ביקורת על חצי ספר אחרת היא היתה מקבלת ממני ציון מעולה.
אבל בגלל שמדובר בספר שלם צריך לשכלל את הציון (בין 2 וחצי ל3 בערך)...

צריך להיות מאוד רדיקלי כדי להסכים עם המחברת כל הזמן לכל אורך הספר. ואם אתם מסכימים לכל מה שהיא אומרת אתם נמצאים במקום אולי הכי קיצוני על הקשת. אני לא מציע להיות בשום קשת של דעות במקום הכי קיצוני...לפחות אני לא יכול לחשוב על אחת כזאת כרגע.

אבל למרות כל הדברים האלה ולמרות הקיצוניות של המחברת, אני לא אומר שאין בחלק מהדברים שהיא אומרת דברי טעם. ואני לא חושב שהיא כותבת לנשים בלבד, בחלקים מסויימים התחברתי מאוד. ומאוד אהבתי חלק מהאנלוגיות וההשוואת שהיא עושה בספרה. וגם את הדמויות והציטוטים שהיא מביאה כדי לחזק את טיעוניה.(בעיקר את לב טולסטוי ואת יצירותיו)
הבעיה שההרגשה הזאת נגמרה לי באמצע הספר.

אנדריאה דבוקין, מבקרת את עולמינו ואת תפיסותינו. את מעמדה של האישה ואת היחסים בין גברים ונשים כולל יחסי המין בינהם, ובניגוד למה שזה נראה זה לא השתלחות חסרת רסן והיגיון במין הגברי תוך האשמות חוזרות ובלתי פוסקות שמצבם העגום של הנשים בחברה הוא תוצאה של היחס הגברי, כמו שהרבה פמיניסטיות נוהגות לעשות. דבר שאינו אובייקטיבי ונובע משנאה ומרגשות ולא מהיגיון.
(אין דבר כזה שמשהו גורם לכל התחלואים בעולם).
כדי להתרחק שמאנשים שטוענים שמשהו הוא "שורש כל הרוע" כמו שמטיפים דתיים אוהבים להגיד.

חלק מהביקורות מופנה גם לנשים עצמם, והיא מנסה להיות הוגנת עד כמה שהיא יכולה. ולהגיד את המציאות כפי שהיא באמת. דבר אחד אפשר להגיד עליה היא לא מפחדת להגיד את העובדות, והיא לא פוחדת לטפל בהם. בנוגע לעובדות אני מסכים איתה באופן כללי. הבעיות מתחילות לצוץ להן כמשמגיעים לפרשנות...