עדיין קוראת.מעורר חומר למחשבה,איך אנשים מוכשרים בתחומם
כשלו כישלון מוחלץ בבית הספר (בית ספר לחיים) ועשו חייל בחוץ. איך התלמיד שצייר כל היום בשיעורים הפך לאנימטור מוכשר, איך הזמרים שלא קיבלו אותם למקהלות בה"ס נהיו זמרים/ מוסיקאים מהשורה הראשונ וכ'..
והמסקנה היא?????????

קן רובינסון מתאר בספר הזה פגישות ושיחות שערך עם אנשים מבוגרים מתחומי עיסוק מגוונים, שהמשותף להם הוא העובדה שהם עוסקים במשהו שהוא התשוקה האמיתית שלהם. רובינסון בוחן בעיקר את השאלה כיצד השפיעה מערכת החינוך על יכולתם לזהות מהם הכישורים הייחודיים שלהם.

התשובה מביכה למדי: כמעט כולם טוענים שאיש במערכת החינוך לא זיהה את הפוטנציאל המיוחד שלהם (למשל, אף אחד לא שם לב לכך שלפול מקרטני יש כישרון מוסיקלי יוצא דופן, אף אחד לא שם לב לכך שיוצר “הסימפסונים” יודע בכלל לצייר וכו’).

הסיפור הפותח את הספר הוא סיפורה של ג’יליאן לין. בגיל 8 המורים בבית ספרה כבר היו מיואשים – היא לא הצליחה לשבת בשקט בשיעורים והפריעה למורה ולילדים האחרים. המורים חשבו שיש לה ליקוי למידה ורצו להעבירה לבית ספר מיוחד. וכך מתאר זאת רובינסון בהומור הבריטי השנון שלו: “כל זה התרחש בשנות השלושים של המאה ה-20. אני משער שכיום היו קובעים שהיא סובלת מהפרעת קשב וריכוז ומפעלתנות יתר, והיו נותנים לה ריטלין… אך מגפת ה- ADHD עדיין לא הומצאה באותה תקופה, המצב הרפואי המסוים הזה לא היה זמין, אנשים לא ידעו שהם עלולים ללקות בו ולכן נאלצו להסתדר בלעדיו…”.

ג’יליאן נשלחה לפסיכולוג שימליץ מה לעשות בה. במשך כעשרים דקות שוחח עם אמה והתבונן בילדה. לאחר מכן יצא עם האם למסדרון, כדי לראות מה עושה הילדה כשהיא לבדה. בחדר הושאר במקרה רדיו פתוח והילדה התחילה לרקוד. לאחר כמה דקות נוספות אמר הפסיכולוג לאם: “גברת לין, הילדה שלך לא חולה. היא פשוט רקדנית. תרשמי אותה לבית ספר לריקוד.” ג’יליאן לין הפכה לרקדנית ולכוראוגרפית מצליחה (הכוראוגרפיה של מחזות הזמר cats ו’פנטום האופרה’, למשל, היא שלה). כמה רקדניות מחוננות כמוה מסוממות היום בתרופות מדכאות פעלתנות-יתר?

רובינסון לא טוען שבכל אחד מאיתנו מסתתר רקדן או אמן מחונן. בכלל לא. הוא רק מראה כיצד מערכות החינוך כושלות בדבר החשוב ביותר: לעזור לילדים להכיר את עצמם וללמוד לזהות מהם הצדדים החזקים שלהם. מהר מדי מכריחים את כולם לצעוד בשביל צר של מקצועות הממוקדים ביכולות מילוליות ומספריות, ומתעלמים מאינספור כישורים אחרים שהמוח והגוף האנושי מכילים בתוכם. ומי שהכישורים שלו אינם מתאימים לדרישות השרירותיות הללו, נאלץ לחוות את עצמו כלקוי, בעל הפרעה, זקוק לתיקון. אמנם עם כל יום שעובר זה נעשה יותר ויותר נפוץ, עד שבקרוב מי שלא עבר אבחון ירגיש מנודה וחריג, אבל בכל זאת - איזה בזבוז.

ספר מעולה, כתוב היטב ומעורר מחשבה.

(עוד ביקורות שלי במועדון הקוראות של סלונה: http://saloona.co.il/anatshapiraspace/?cat=6804)