****
נתחיל באמירה גורפת: רוב ספרי הילדים הם אידיוטיים. פשוט ככה. "מיץ פטל" זה ספר אידיוטי עם סיפור אידיוטי. את דעתי על "הדבון לא-לא" כבר כתבתי, וגם על "אגוז של זהב". כל ספרי המופת עתירי הגמדים, השלגיות, הנסיכות והמכשפות כובסו בהרתחה במשך השנים עד להפיכתם לגועליים ואנטיספטיים, נגרעו מהם ההומור והרוע כדי להגן על נפשותיהם הרכות של הגוזלים שלא יידעו חס ושלום כמה אכזר הוא עולמנו, כך שנותרו בתחתית הסיר אודים עשנים של סיפורים חיוורים ו... אידיוטיים. את שיאי התועבה שברה סדרת הספרים בחריזתו של אפרים סידון, שאני לא רוצה לצטט ממנה כי אז אני עלול להתגלות יומיים אח"כ עירום, ממלמל והוזה מתחת איזה גשר. כל מוסר-ההשכל-בכוח הזה שאנחנו תוחבים לראשיהם של ילדינו כי מה לעשות, הם אוהבים את זה (הם גם ילקקו סוכריה שנפלה לשירותים ציבוריים אם אף אחד לא יראה) גורם לכך שהקראת הסיפור בקול מתוק ומתיילד הופכת למשימה שלאחריה אתה בדרך כלל מביט בבעתה בעוד שלולית אייקיו שנזלה מאזניך ונקוותה לרגלי הספה.
יש יוצאים מן הכלל. הכבש הששה עשר, אמא אמרה לנורית, איה אאוצ' אווה ועוד - אם להזכיר חלק מאלה שנכתבו בעברית הם ספרים מחוייכים, חכמים ולא מתחנפים, וחלקם חייבים טובה גם למאיירים הישראלים שנשתבחו במהלך השנים.
טרופותי זה שם אידיוטי לספר. וודאי ביחס לשם המופתי Gruffalo, וזו הסיבה העיקרית שדילגתי עליו במהלך השנים. עד שקיבלנו אותו במתנה, ובאותו ערב ממש הסכמתי לשבת ולהקריא אותו לפני השינה. אבל איזו הפתעה! איזה סיפור מהמם, איזו חריזה ותשומת לב להקראה ומשקלים, פשוט תענוג בכל פרמטר, של קריאות, של הומור, ושל תרגום. כל הדברים שחסרים כל כך בספרים אחרים. הילדים נהנים באותה מידה, וההורים לא רוצים למות, שזה אחלה. לא אידיוטי, ומומלץ מאוד מאוד.
