אתחיל מהסוף – תרפ"ט הוא ספר היסטוריה מצוין של ד"ר הלל כהן! –
חקירה משטרתית/בלשית/היסטורית שמעיפה לעזאזל את הסיפורים השטחיים ומגלה את ההיסטוריה והעובדות השלמות יותר של סיפור מסובך הרבה יותר ביחסי ערבים-יהודים בא"י, ואפילו יחסי מזרחיים-אשכנזים, יהודים-ערבים ויהודים-ציונים.
הכריכה האחורית מפליאה להסביר את חוזקו של הספר – בניגוד ועוצמת הפער בין "האמת החדשה" ה"מתאימה" והמיתוסים שנבנו במוחנו בניגוד לרצוננו ושמגולמת היום במספר מילים בדמות עדכנית בשם וויקיפדיה, לבין האמת האחרת של מחקר היסטורי מפורט בו הפרטים מורכבים הרבה יותר.
זהו ספר חובה לטעמי, לא רק בגלל הנושא של הספר – סקירה וניתוח של חלק ממאורעות תרפ"ט – אלא גם ובעיקר בגלל התובנות הנוספות שהוא מוסיף בצורת כתיבתו על בורות, עיוותי-תפיסה, איזון ומחקר מדוקדק.
הטרוניה היחידה שיש לי על הספר היא דווקא שמו, או ליתר דיוק כותרת המשנה "שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי" – אומנם הסכמתי עם הרבה מתובנותיו, והביטול המובן של 67' או 48' או 36' כהתחלת הסכסוך, אולם להצביע על תרפ"ט (29') כנקודת האפס, סותרת הרבה ממה שמובא בספר עצמו.
לטעמי ההתחלה מוקדמת הרבה יותר ומתחילה אי שם בתחילת המאה ה-19 דווקא, אבל זה לא משנה ממש – הרי צריך למשוך את העין בכותרת מפוצצת, והספר עושה מלאכתו נאמנה בביטול נקודות ההתחלה המקובלות האחרות, אז נסלח לו, שכן בספר עצמו הוא לא טוען כך ואפילו להיפך.
על הבּוֹרוּת:
בּוֹרוּת היא קללה, בּוֹרוּת מאפשרת למנהיגים לשלוט בעם, לתמרן אותו למקומות עליהם לא חלם להגיע, לגרום לו לחשוב שהוא יודע את האמת, ואילו האמת הזאת היא מצג שווא שנבנה כדי להשיג מטרות שונות לגמרי מאלה שהאדם אילו עצר לחשוב היה מציב לעצמו.
בּוֹרוּת היא ברכה, אבל רק ברגע שאתה יודע שאתה בּוּר! – או אז אין סוף למה שתוכל להשיג על ידי הכרה בחוסר הידע, והשאיפה והמאמץ להשיגו, כדי להתקרב קרוב יותר לאמת ולפעול ולבחון את מטרות האמתיות שלך – הידע עם זאת לא ייתן לך מנוחה ורגיעה להיפך, החיים רק יסתבכו לנו יותר.
אז נשאלת השאלה האם נרצה להישאר בבורותינו מאושרים יותר (מישהו כבר אמר פעם שרק הפרות מאושרות באמת)?, או שנרצה לפקוח עינינו מהחלום והפנטזיה ונתייצב אל מול העולם האמתי והמציאות הקשה, (או כמו שנאמר: "אם תיקח את הגלולה האדומה תישאר בארץ הפלאות ואני אראה לך כמה עמוקה מערת הארנב")?
אני החלטתי לסבול... תרפ"ט הוא עוד ספר שכזה שמראה לי עד כמה אני שקוע בבּוֹרוּתי.
הספר מציג את האירועים, מזוויות שונות, שואל שאלות ומנסה לענות עליהם, מביא עובדות ומבטל שמועות מופרכות בצורה מעוררת הערכה ובכך מלמד יותר מכל דבר את הדרך ליציאה מהבּוֹרוּת.
על עיוות תפיסה:
אנחנו חיים בעיוות תפיסה, יש קוראים לזה דיסוננס קוגניטיבי, בו מה שאנחנו מאמינים וחושבים קובע יותר מהעובדות – גם זאת ברכה וקללה. ברכה בגלל שזאת הדרך היחידה שאנחנו כנראה יכולים להתקיים, כי העולם בחוץ מורכב בצורה שכזאת שללא ההגנה של הדיסוננס לא היינו יכולים להתקיים. בלי הדיסוננס לא היינו יכולים להאמין בכסף, בדת, במדינה, בעם, בעבודה וכמעט כל דבר שאנחנו עושים ביום יום.
עם זאת יש בו קללה, שכן יש כאלה שיכולים להטביע בך בלי שתרצה, כבר מינקות, אמונות ודעות שהן המשקפיים בהן תראה את העולם – ולכן יהודים וערבים תופסים מציאות שונה לגמרי לעובדות זהות.
הספר מדגים זאת בצורה מופלאה כאשר אותן עובדות נתפסות אצל עמים שונים בצורה שונה בתכלית, וכל צד אינו מסוגל לתפוס כיצד אפשר לראות בצורה שונה את העובדות – וכך רוצח שם הוא גיבור כאן, טבח כאן הוא מאבק שם, חבר כאן הוא אויב שם...
על האמת הפשוטה:
לפעמים הסכסוך פשוט יותר ממה שהוא נראה. הוא רק נראה מסובך כי הרי כל צד מתאמץ להראות את צדקתו, למשל מרתקת הדוגמא בה מתאמצים לקבוע "מי התחיל?" (וכל הורה מתחיל יודע כי אסור לנסות לענות על שאלה שכזאת כי אם תנסה להיכנס זה יהיה רק גרוע יותר).
ולבסוף הסיפור הקר והפשוט הוא על שתי רכבות שעלו על מסילה אחת בלית ברירה, ולא השכילו ובחרו לנסוע אחת אל מול השנייה במהירות הולכת וגוברת, ובהתנגשות שתיהן יפגעו והחזקה יותר כנראה תמשיך, ותנסה לא להתהפך כאשר היא גוררת את הרכבת שממול. מה שקורה הוא שהנהגים בשתי הרכבות משכנעים את הנוסעים של כל רכבת, כמה הנוסעים ברכבת השנייה מרושעים ונוהגים בחוסר זהירות ומוסריות שכזאת.
על פרטי פרטים:
הספר כתוב בצורה מיוחדת, צריך להתרגל לזה בהתחלה, אבל אחר כך מגלים את החוזק שבשיטה הזאת. הוא לא כתוב בצורה כרונולוגית, אלא בצורת עץ מלא בהסתעפויות במקום ובזמן, שלוקח אותנו אחורה קדימה ולצדדים כדי ליצור תמונה שלמה יותר. כמעט כל שם או אירוע שמוזכר מקבל פרק קצר שמרחיב עליו ובתורו מוביל לעוד שם ועוד אירוע, כך שבסוף הספר סך היריעה שנסקרה היא עצומה ואפקטיבית מאוד.
סתם בשביל הקוריוז, בקריאה מעין זאת פתאום תבינו איך התעצבה תפיסתם, ודרך התנהגותם בעתיד של אנשים כמו רחבעם זאבי, מרדכי מקלף, בנימין נתניהו, עגנון, ישעיהו ליבוביץ, אבו-מאזן ועוד ועוד – כי בסוף כנראה הכל אנשים.
ואחזור לסוף – ספר היסטוריה מצוין – חובה לטעמי לכל מי שרוצה לנסות להבין יותר מה הולך פה, ולהבין יותר על נפש האדם המקולקלת-
אבל זהירות, לא תרגישו יותר טוב אחר כך, אולי אפילו רע יותר...
