קראתי והתאכזבתי. הרעיון הוא יפה, חדשני ואמיץ ואכן לאחרונה הולכים ונפתחים גם באקדמיה וגם בעולם הישיבות שערים בינ-דיצפליניים אשר היו נעולים עד כה. אבל יש לי הרגשה שצוריאלי ניסה לגעת ביותר מדי תחומים וליצור חיבורים דימיוניים ביניהם - והנסיון היפה הפך להיות בשלב מסויים בבחינת "תפסת מרובה - לא תפסת". אני בהחלט מסכים עם המחבר שצריכה להתרחש מהפכה גדולה בציבור האורטודוכסי בארץ. שציבור זה נקרא לצאת מתוך "ד' אמותיה של ההלכה", ומתוך הקפאון להתחיל לפתח ערוצים של קשר אחר, חדש, להתחיל לקרוא בשם ה' הגדול ולגדל דורות של נביאים. ואכן צוריאלי קורא לחידוש הנבואה. לפתיחת מסלולי לימוד חדשים בישיבה. אגב, זכורני שהכניסו את לימודי האקדמיה לישיבות ההסדר - איזה רעש גדול זה יצר, רעש שהביא ל"גירושין" בתוך ישיבת מרכז הרב ולפתיחתה של "הר המור" כך שיש להניח שגם נסיון לפתוח ערוץ ללימודי חסידות ופנימיות התורה, ערוצי מדיטציה יהודית (ולא הודית חלילה - לפחות לשיטת המחבר) ואפשרות להבעה חופשית וליצירה הנובעת מתוך עולם הנפש והרגש - כל אלה יגרמו לרעידות אדמה רציניות בתוך החברה הציונית דתית וכבר היום - מסגרות כגון ישיבת שיח באפרת, בית מורשה ואחרות - נחשבות כחדשניות מדי והלומדים בהם מתקשים להטמע מתוך ה"מיין-סטרים" הישיבתי. זהו תהליך, חזון יפה השואב ממקורותיו של הרב קוק ויש לקוות כי יתממש מתי שהוא ויגאל בחורי ישיבה רבים מיסורי התופת שהם חווים לעיתים בתוך ה"מיטת סדום" הזאת הקרויה מסגרת ישיבתית. אני אישית מרגיש שאני נמצא בעיצומו של התהליך הזה. אך נדמה לי, בניגוד לעמדת המחבר, כי אחד הגורמים העיקריים לכך נעוץ אצלי בדווקא בתת יבשת הודו ובהכרותי רבת השנים עם הודו ועם תרבותה. אחת הנקודות שקוממו אותי כבר על ההתחלה היתה העובדה שהמחבר מקדיש עמוד וחצי בלבד בכדי לקטול את הבודהיזם וההינדוהיזם - לקטלג אותם כעבודה זרה ובכך לסגור איתם חשבון ולבצע בספר החדשני שלו בדיוק את אותו תהליך שעשו הרבנים האורטודוכסים במשך כל הדורות לדתות שסביבם - לא ניסו ליצור עימם דיאלוג אמיתי אלא רק צווחו את "לא לנו. לא לנו" בקול גדול תוך הקמת חומות מגן. מאד הפריע לי שאת ידיעותיו על הודו שואב המחבר מתוך ספרו של ספילברג בלבד. "הודו אמונות ודעות" הוא ספר עממי חשוב המשמש כל תרמילאי ממוצע היוצא לשם לטיול ורוצה קצת להבין מה זאת הודו. אין זה נכון, לדעתי, להסתמך על ספר זה כאשר אנו דנים בסוגיה כל כך נכבדה שכותרתה: "תורות המזרח כמנוף להתחדשות רוחנית יהודית". קראתי את הכותרת ונדרכתי בציפיה שהלכה ודעכה משורה לשורה. המחבר איננו יודע מה זאת הודו (וכנראה שגם לא ביקר בה) - והנסיון שלו להשתמש בדברי הרב קוק על "האפסות שבבודהיות" (וגם ר' קוק לא הכיר לעומק שתי דתות נכבדות אלה) ובספילברג כמקור אינם מדייקים כלל ובטח אינם מצדיקים את האנרגיה האצורה בכותרת המטעה. תמיהני האם עיין המחבר באופוס ההינדי "הבהגווד גיתא". אומנם מדובר שם על קרישנה ומדובר שם על האל כ"מישהו" ולא רק כ"משהו" - כמו שמעדיפה היהדות למקם את אלוהיה, אך אפוס נפלא זה ספוג עד השורש ברעיונות תיאולוגיים שניתן כמעט ללא מאמץ להשוות בינם לבין תפיסת עולמה של היהדות החזלי"ת ולמצוא מקבילות רעיונות עד לכדי התאמה מלאה. לדוגמא: - תפיסת ערך המלחמה כמצוות עשה וכחלק מהסדר המדיני חברתי. - שיתוף פעולה בין המלך לבין איש הדת והרוח בשעת היציאה לקרב - ביטול עצמי ושירות מסור לריבון (עשה רצונך כרצונו. הוו משמשים שלא על מנת לקבל פרס וכו'). - תפיסת האדם כחלקיק מן העליון - אהבת האלוהים ושינון וזמרה של שמותיו כביטוי לאהבה זו. - תורת גלגול הנשמות. - נשמה לעומת עצמי כוזב. - שליטה בתאוות ונקיון המיינד. - תורת הקרמה (מצווה גוררת מצווה ועברה גוררת עברה). - - עקרון הדרשן (חובת העלייה לרגל והחיוב לראות ולהראות לפני האל). - שמירה על חוקי הדארמה (חיוב השמירה על החוק והסדר החברתי בניגוד גמור למה שכותב המחבר כי "עמדת המוצא של רוב דתות המזרח הינה של יאוש מהעולם הזה ... כתוצאה מכך אין להן מגמה לתקן ולהעלות את העולם אלא בעיקר להציל את היחיד משיני הזמן ויסוריו" (עמ' 37) ועוד. ייתכן שציטוט זה נכון במידה מסויימת ביחס לבודהיזם, אך ודאי שלא לכלל דתות המזרח וודאי וודאי שלא להינדוהיזם, הדת העתיקה בעולם, אשר משמרת בעקביות את עקרונותיה, כפי שהם באים לידי ביטוי בבהגווד-גיתא ובחיבורים אחרים, מזה אלפי שנים . אדרבה נסיונו של המחבר ליצור תחליף להודו נעוץ בטעות!נהפוך הוא, יש לה ליהדות הרבה מה ללמוד מתרבות ההינדוהיזם אשר לא ידעה גלות ונותרה על אדמתה שעה שהיהדות נעצה את צפורניה עמוק באדמת העולם בכדי להמשיך ולאפשר לעצמה איזהשהו קיום ואין זה פלא שאלפי צעירים ומבוגרים נוסעים לשם שוב ושוב רק בכדי לשהות שם ולספוג אל תוכם עוד מעט מאותה מתיקות ותמימות שכבר מזמן אבדה לנו כאן בארצנו הקטנטונת. קצת ענווה לא תזיק לחברה ולדת שלי - היהודית. זאת אחת התחושות המלוות אותי מאז שסיימתי לקרוא את הספר. הגיע הזמן שנפסיק לחשוב שקטעי רמזים של הבעש"ט זה בדיוק מה שפרויד אומר ושרמז שבור מתוך ספר הזוהר ושל איזה פרשן אנונימי אודות ספירות התפארת והמלכות - זאת ההוכחה הניצחת לכך שהמזרח וכל הנוהים אחריו הינם עובדי אלילים המפרידים בין האור ובין מקורו ורק הדבקים בד' אלוהיהם (איזה - זה של ההלכה או זה של המקובלים?) הם אלה שחיים באמת היום. קצת צניעות וענווה לא תזיק, לא לנו ולא למחבר. כדאי היה לנו כדת לעלות ולנסוע מעט על גלגלי המזרח בכלל והודו בפרט - להעביר במסע הזה דור או שניים ואז לנסות לחבר בין הבנין שלהם והחורבנות שלנו. לא לעשות, כפי שעושה המחבר, חיבורי "אינסטנט" היוצרים חוסר דיוק משווע ותופסים מרובה - אשר נוגע לא נוגע ורק נותר מרפרף.

קראתי והתאכזבתי. הרעיון הוא יפה, חדשני ואמיץ ואכן לאחרונה הולכים ונפתחים גם באקדמיה וגם בעולם הישיבות שערים בינ-דיצפליניים אשר היו נעולים עד כה. אבל יש לי הרגשה שצוריאלי ניסה לגעת ביותר מדי תחומים וליצור חיבורים דימיוניים ביניהם - והנסיון היפה הפך להיות בשלב מסויים בבחינת "תפסת מרובה - לא תפסת". אני בהחלט מסכים עם המחבר שצריכה להתרחש מהפכה גדולה בציבור האורטודוכסי בארץ. שציבור זה נקרא לצאת מתוך "ד' אמותיה של ההלכה", ומתוך הקפאון להתחיל לפתח ערוצים של קשר אחר, חדש, להתחיל לקרוא בשם ה' הגדול ולגדל דורות של נביאים. ואכן צוריאלי קורא לחידוש הנבואה. לפתיחת מסלולי לימוד חדשים בישיבה. אגב, זכורני שהכניסו את לימודי האקדמיה לישיבות ההסדר - איזה רעש גדול זה יצר, רעש שהביא ל"גירושין" בתוך ישיבת מרכז הרב ולפתיחתה של "הר המור" כך שיש להניח שגם נסיון לפתוח ערוץ ללימודי חסידות ופנימיות התורה, ערוצי מדיטציה יהודית (ולא הודית חלילה - לפחות לשיטת המחבר) ואפשרות להבעה חופשית וליצירה הנובעת מתוך עולם הנפש והרגש - כל אלה יגרמו לרעידות אדמה רציניות בתוך החברה הציונית דתית וכבר היום - מסגרות כגון ישיבת שיח באפרת, בית מורשה ואחרות - נחשבות כחדשניות מדי והלומדים בהם מתקשים להטמע מתוך ה"מיין-סטרים" הישיבתי. זהו תהליך, חזון יפה השואב ממקורותיו של הרב קוק ויש לקוות כי יתממש מתי שהוא ויגאל בחורי ישיבה רבים מיסורי התופת שהם חווים לעיתים בתוך ה"מיטת סדום" הזאת הקרויה מסגרת ישיבתית. אני אישית מרגיש שאני נמצא בעיצומו של התהליך הזה. אך נדמה לי, בניגוד לעמדת המחבר, כי אחד הגורמים העיקריים לכך נעוץ אצלי בדווקא בתת יבשת הודו ובהכרותי רבת השנים עם הודו ועם תרבותה. אחת הנקודות שקוממו אותי כבר על ההתחלה היתה העובדה שהמחבר מקדיש עמוד וחצי בלבד בכדי לקטול את הבודהיזם וההינדוהיזם - לקטלג אותם כעבודה זרה ובכך לסגור איתם חשבון ולבצע בספר החדשני שלו בדיוק את אותו תהליך שעשו הרבנים האורטודוכסים במשך כל הדורות לדתות שסביבם - לא ניסו ליצור עימם דיאלוג אמיתי אלא רק צווחו את "לא לנו. לא לנו" בקול גדול תוך הקמת חומות מגן. מאד הפריע לי שאת ידיעותיו על הודו שואב המחבר מתוך ספרו של ספילברג בלבד. "הודו אמונות ודעות" הוא ספר עממי חשוב המשמש כל תרמילאי ממוצע היוצא לשם לטיול ורוצה קצת להבין מה זאת הודו. אין זה נכון, לדעתי, להסתמך על ספר זה כאשר אנו דנים בסוגיה כל כך נכבדה שכותרתה: "תורות המזרח כמנוף להתחדשות רוחנית יהודית". קראתי את הכותרת ונדרכתי בציפיה שהלכה ודעכה משורה לשורה. המחבר איננו יודע מה זאת הודו (וכנראה שגם לא ביקר בה) - והנסיון שלו להשתמש בדברי הרב קוק על "האפסות שבבודהיות" (וגם ר' קוק לא הכיר לעומק שתי דתות נכבדות אלה) ובספילברג כמקור אינם מדייקים כלל ובטח אינם מצדיקים את האנרגיה האצורה בכותרת המטעה. תמיהני האם עיין המחבר באופוס ההינדי "הבהגווד גיתא". אומנם מדובר שם על קרישנה ומדובר שם על האל כ"מישהו" ולא רק כ"משהו" - כמו שמעדיפה היהדות למקם את אלוהיה, אך אפוס נפלא זה ספוג עד השורש ברעיונות תיאולוגיים שניתן כמעט ללא מאמץ להשוות בינם לבין תפיסת עולמה של היהדות החזלי"ת ולמצוא מקבילות רעיונות עד לכדי התאמה מלאה. לדוגמא: - תפיסת ערך המלחמה כמצוות עשה וכחלק מהסדר המדיני חברתי. - שיתוף פעולה בין המלך לבין איש הדת והרוח בשעת היציאה לקרב - ביטול עצמי ושירות מסור לריבון (עשה רצונך כרצונו. הוו משמשים שלא על מנת לקבל פרס וכו'). - תפיסת האדם כחלקיק מן העליון - אהבת האלוהים ושינון וזמרה של שמותיו כביטוי לאהבה זו. - תורת גלגול הנשמות. - נשמה לעומת עצמי כוזב. - שליטה בתאוות ונקיון המיינד. - תורת הקרמה (מצווה גוררת מצווה ועברה גוררת עברה). - - עקרון הדרשן (חובת העלייה לרגל והחיוב לראות ולהראות לפני האל). - שמירה על חוקי הדארמה (חיוב השמירה על החוק והסדר החברתי בניגוד גמור למה שכותב המחבר כי "עמדת המוצא של רוב דתות המזרח הינה של יאוש מהעולם הזה ... כתוצאה מכך אין להן מגמה לתקן ולהעלות את העולם אלא בעיקר להציל את היחיד משיני הזמן ויסוריו" (עמ' 37) ועוד. ייתכן שציטוט זה נכון במידה מסויימת ביחס לבודהיזם, אך ודאי שלא לכלל דתות המזרח וודאי וודאי שלא להינדוהיזם, הדת העתיקה בעולם, אשר משמרת בעקביות את עקרונותיה, כפי שהם באים לידי ביטוי בבהגווד-גיתא ובחיבורים אחרים, מזה אלפי שנים . אדרבה נסיונו של המחבר ליצור תחליף להודו נעוץ בטעות!נהפוך הוא, יש לה ליהדות הרבה מה ללמוד מתרבות ההינדוהיזם אשר לא ידעה גלות ונותרה על אדמתה שעה שהיהדות נעצה את צפורניה עמוק באדמת העולם בכדי להמשיך ולאפשר לעצמה איזהשהו קיום ואין זה פלא שאלפי צעירים ומבוגרים נוסעים לשם שוב ושוב רק בכדי לשהות שם ולספוג אל תוכם עוד מעט מאותה מתיקות ותמימות שכבר מזמן אבדה לנו כאן בארצנו הקטנטונת. קצת ענווה לא תזיק לחברה ולדת שלי - היהודית. זאת אחת התחושות המלוות אותי מאז שסיימתי לקרוא את הספר. הגיע הזמן שנפסיק לחשוב שקטעי רמזים של הבעש"ט זה בדיוק מה שפרויד אומר ושרמז שבור מתוך ספר הזוהר ושל איזה פרשן אנונימי אודות ספירות התפארת והמלכות - זאת ההוכחה הניצחת לכך שהמזרח וכל הנוהים אחריו הינם עובדי אלילים המפרידים בין האור ובין מקורו ורק הדבקים בד' אלוהיהם (איזה - זה של ההלכה או זה של המקובלים?) הם אלה שחיים באמת היום. קצת צניעות וענווה לא תזיק, לא לנו ולא למחבר. כדאי היה לנו כדת לעלות ולנסוע מעט על גלגלי המזרח בכלל והודו בפרט - להעביר במסע הזה דור או שניים ואז לנסות לחבר בין הבנין שלהם והחורבנות שלנו. לא לעשות, כפי שעושה המחבר, חיבורי "אינסטנט" היוצרים חוסר דיוק משווע ותופסים מרובה - אשר נוגע לא נוגע ורק נותר מרפרף.

קראתי והתאכזבתי. הרעיון הוא יפה, חדשני ואמיץ ואכן לאחרונה הולכים ונפתחים גם באקדמיה וגם בעולם הישיבות שערים בינ-דיצפליניים אשר היו נעולים עד כה. אבל יש לי הרגשה שצוריאלי ניסה לגעת ביותר מדי תחומים וליצור חיבורים דימיוניים ביניהם - והנסיון היפה הפך להיות בשלב מסויים בבחינת "תפסת מרובה - לא תפסת". אני בהחלט מסכים עם המחבר שצריכה להתרחש מהפכה גדולה בציבור האורטודוכסי בארץ. שציבור זה נקרא לצאת מתוך "ד' אמותיה של ההלכה", ומתוך הקפאון להתחיל לפתח ערוצים של קשר אחר, חדש, להתחיל לקרוא בשם ה' הגדול ולגדל דורות של נביאים. ואכן צוריאלי קורא לחידוש הנבואה. לפתיחת מסלולי לימוד חדשים בישיבה. אגב, זכורני שהכניסו את לימודי האקדמיה לישיבות ההסדר - איזה רעש גדול זה יצר, רעש שהביא ל"גירושין" בתוך ישיבת מרכז הרב ולפתיחתה של "הר המור" כך שיש להניח שגם נסיון לפתוח ערוץ ללימודי חסידות ופנימיות התורה, ערוצי מדיטציה יהודית (ולא הודית חלילה - לפחות לשיטת המחבר) ואפשרות להבעה חופשית וליצירה הנובעת מתוך עולם הנפש והרגש - כל אלה יגרמו לרעידות אדמה רציניות בתוך החברה הציונית דתית וכבר היום - מסגרות כגון ישיבת שיח באפרת, בית מורשה ואחרות - נחשבות כחדשניות מדי והלומדים בהם מתקשים להטמע מתוך ה"מיין-סטרים" הישיבתי. זהו תהליך, חזון יפה השואב ממקורותיו של הרב קוק ויש לקוות כי יתממש מתי שהוא ויגאל בחורי ישיבה רבים מיסורי התופת שהם חווים לעיתים בתוך ה"מיטת סדום" הזאת הקרויה מסגרת ישיבתית. אני אישית מרגיש שאני נמצא בעיצומו של התהליך הזה. אך נדמה לי, בניגוד לעמדת המחבר, כי אחד הגורמים העיקריים לכך נעוץ אצלי בדווקא בתת יבשת הודו ובהכרותי רבת השנים עם הודו ועם תרבותה. אחת הנקודות שקוממו אותי כבר על ההתחלה היתה העובדה שהמחבר מקדיש עמוד וחצי בלבד בכדי לקטול את הבודהיזם וההינדוהיזם - לקטלג אותם כעבודה זרה ובכך לסגור איתם חשבון ולבצע בספר החדשני שלו בדיוק את אותו תהליך שעשו הרבנים האורטודוכסים במשך כל הדורות לדתות שסביבם - לא ניסו ליצור עימם דיאלוג אמיתי אלא רק צווחו את "לא לנו. לא לנו" בקול גדול תוך הקמת חומות מגן. מאד הפריע לי שאת ידיעותיו על הודו שואב המחבר מתוך ספרו של ספילברג בלבד. "הודו אמונות ודעות" הוא ספר עממי חשוב המשמש כל תרמילאי ממוצע היוצא לשם לטיול ורוצה קצת להבין מה זאת הודו. אין זה נכון, לדעתי, להסתמך על ספר זה כאשר אנו דנים בסוגיה כל כך נכבדה שכותרתה: "תורות המזרח כמנוף להתחדשות רוחנית יהודית". קראתי את הכותרת ונדרכתי בציפיה שהלכה ודעכה משורה לשורה. המחבר איננו יודע מה זאת הודו (וכנראה שגם לא ביקר בה) - והנסיון שלו להשתמש בדברי הרב קוק על "האפסות שבבודהיות" (וגם ר' קוק לא הכיר לעומק שתי דתות נכבדות אלה) ובספילברג כמקור אינם מדייקים כלל ובטח אינם מצדיקים את האנרגיה האצורה בכותרת המטעה. תמיהני האם עיין המחבר באופוס ההינדי "הבהגווד גיתא". אומנם מדובר שם על קרישנה ומדובר שם על האל כ"מישהו" ולא רק כ"משהו" - כמו שמעדיפה היהדות למקם את אלוהיה, אך אפוס נפלא זה ספוג עד השורש ברעיונות תיאולוגיים שניתן כמעט ללא מאמץ להשוות בינם לבין תפיסת עולמה של היהדות החזלי"ת ולמצוא מקבילות רעיונות עד לכדי התאמה מלאה. לדוגמא: - תפיסת ערך המלחמה כמצוות עשה וכחלק מהסדר המדיני חברתי. - שיתוף פעולה בין המלך לבין איש הדת והרוח בשעת היציאה לקרב - ביטול עצמי ושירות מסור לריבון (עשה רצונך כרצונו. הוו משמשים שלא על מנת לקבל פרס וכו'). - תפיסת האדם כחלקיק מן העליון - אהבת האלוהים ושינון וזמרה של שמותיו כביטוי לאהבה זו. - תורת גלגול הנשמות. - נשמה לעומת עצמי כוזב. - שליטה בתאוות ונקיון המיינד. - תורת הקרמה (מצווה גוררת מצווה ועברה גוררת עברה). - - עקרון הדרשן (חובת העלייה לרגל והחיוב לראות ולהראות לפני האל). - שמירה על חוקי הדארמה (חיוב השמירה על החוק והסדר החברתי בניגוד גמור למה שכותב המחבר כי "עמדת המוצא של רוב דתות המזרח הינה של יאוש מהעולם הזה ... כתוצאה מכך אין להן מגמה לתקן ולהעלות את העולם אלא בעיקר להציל את היחיד משיני הזמן ויסוריו" (עמ' 37) ועוד. ייתכן שציטוט זה נכון במידה מסויימת ביחס לבודהיזם, אך ודאי שלא לכלל דתות המזרח וודאי וודאי שלא להינדוהיזם, הדת העתיקה בעולם, אשר משמרת בעקביות את עקרונותיה, כפי שהם באים לידי ביטוי בבהגווד-גיתא ובחיבורים אחרים, מזה אלפי שנים . אדרבה נסיונו של המחבר ליצור תחליף להודו נעוץ בטעות!נהפוך הוא, יש לה ליהדות הרבה מה ללמוד מתרבות ההינדוהיזם אשר לא ידעה גלות ונותרה על אדמתה שעה שהיהדות נעצה את צפורניה עמוק באדמת העולם בכדי להמשיך ולאפשר לעצמה איזהשהו קיום ואין זה פלא שאלפי צעירים ומבוגרים נוסעים לשם שוב ושוב רק בכדי לשהות שם ולספוג אל תוכם עוד מעט מאותה מתיקות ותמימות שכבר מזמן אבדה לנו כאן בארצנו הקטנטונת. קצת ענווה לא תזיק לחברה ולדת שלי - היהודית. זאת אחת התחושות המלוות אותי מאז שסיימתי לקרוא את הספר. הגיע הזמן שנפסיק לחשוב שקטעי רמזים של הבעש"ט זה בדיוק מה שפרויד אומר ושרמז שבור מתוך ספר הזוהר ושל איזה פרשן אנונימי אודות ספירות התפארת והמלכות - זאת ההוכחה הניצחת לכך שהמזרח וכל הנוהים אחריו הינם עובדי אלילים המפרידים בין האור ובין מקורו ורק הדבקים בד' אלוהיהם (איזה - זה של ההלכה או זה של המקובלים?) הם אלה שחיים באמת היום. קצת צניעות וענווה לא תזיק, לא לנו ולא למחבר. כדאי היה לנו כדת לעלות ולנסוע מעט על גלגלי המזרח בכלל והודו בפרט - להעביר במסע הזה דור או שניים ואז לנסות לחבר בין הבנין שלהם והחורבנות שלנו. לא לעשות, כפי שעושה המחבר, חיבורי "אינסטנט" היוצרים חוסר דיוק משווע ותופסים מרובה - אשר נוגע לא נוגע ורק נותר מרפרף.

קראתי את הספר במשך השבת בנסיון להבין טוב יותר את המניעים העומדים מאחורי תופעת הגברים המוכים. זהו רומן הכתוב בגוף ראשון ועוסק בשלומי, גבר גבוה, נאה וחביב, שמאז ירח- הדבש שלו הפך להיות מושא להתעללות והשפלה ע"י אילנה, אשתו. שלומי - ששמו מרמז על תכונתו הבסיסית - איש של שלום, מנסה כל העת לוותר לאילנה בכל ובכך הופך להיות לשק האגרוף הרגשי ומאוחר יותר גם הפיזי שלה. נראה שאותם מניעים המניעים גברים להכות את נשותיהם הם גם המניעים המביאים את אילנה להשפיל את בעלה. בראש המניעים עומד ה"קונטרול-פרש" דחף השליטה והרצון של אילנה להראות שהיא הבוס והיא המחליטה. דפוס זה, כך מסתבר, היא מעתיקה מבית הוריה, גם אמה מאד שטלתנית ודומיננטית ואביה הוא מעין פודל מפוחד החושש להתבטא, אך בניגוד לשלומי למד לסבול בשקט. אילנה גם אשה שמלבד היותה אשה הסובלת, כך מסתבר, מהפרעה נרקסיסטית חמורה, סובלת גם מרגשי נחיתות קשים, נמנעת מלבוא בחברה, נמנעת מלהתבטא בפומבי ורק שלומי עם האנרגיות העדינות שלו מאפשר לה לתפוס את המקום שלה, אלא שאז הוא משלם על כך ונאלץ לחטוף ב"אבי אביו". באשר לסיפור - הסיפור הותיר בי טעם רע. באמצע הספר מתרחשים הגירושין ואני התחלתי לנשום לרווחה, תוהה מה מחכה ליבחלקו השני של הספר. כשהסתבר שאילנה מצליחה ללכוד שוב את שלומי התקוממתי אך כשהיא פונה איתו ליעוץ זוגי, צצה לה תקווה שאולי כעת אזכה להמשך הולוודי, של סיפור הצלחה זוגי בו לומד שלומי להיות "גבר" ואילנה "אשה" ותתרחש יציאה מעולם של תוהו וגיהנום אל עבר איזה גן עדן זוגי שפוי ומתוקן. אך אכזבה מרה נכונה לי כשנוכחתי לדעת כי הכל נשאר כשהיה: הקללות, ההשפלות, הנרקסיזם וכו' עד לכדי כניסתו של שלומי לדכאון, התמוטטות עצבים ונסיון אובדנות המסתיים באשפוז במוסד פסיכיאטרי שיקומי. וכאן כבר נגיעו התסכול והעייפות שלי לשיאם ותהיתי- האם כל הקשר הבלתי אפשרי הזה מעיד על כך שהגבר המוכה בבית, ממש כמו האשה המוכה, מזמין את המכות באמצעות תהליכים נפשיים בלתי מודעים? האם, כשמשון הגיבור, גם הגיבור שלנו מעדיף באמצעות הלא-מודע שלו להרוס לעצמו את החיים ולמות עם ה"פלישתים" שלו? האם מזווג שלומי את ההרס העצמי שלו בנרקסיזם ובכח ההרס של אילנה ובעצם מוכיח לעצמו ולקוראים כי הוא בן הזוג האידיאלי בשבילה ומצא מין את מינו וניעור, ממש כמו שמכסה הולם מהווה את הכיסוי האידיאלי לסיר. חשתי מאד מתוסכל וכאוב עם סיום הספר, תחושת חוסר אונים ליותה אותי לאורך כל הקריאה ובכך מגיעה מילה טובה לאבי בן דוד שיצר כאן סיפור מעניין, אמיץ ומקורי מאד, מותח מבחינה פסיכולוגית אך גם כזה שמשאיר אותך עם טעם נוראי בפה ובעיקר בלב ועם הרבה שאלות קיומיות על צדיקים שרע להם ועל רשעים שדרכם צלחה. הסיפור שופך אור מעניין על מושג הזוגיות ועל המחירים הכבדים שאנו נאלצים לפעמים לשלם בכדי להציל אותה. מומלץ לקריאה לזוגות צעירים ולזוגות שבדרך, למי שעוסק ביעוץ ובכלל לכל מי שרוצה לגמור את הספר ולהגיד לעצמו תודה לאל שהזוגיות שלי קצת יותר משודרגת ואיננה כלולה בקטגורית ההפרעה הזאת.

קראתי את הספר במשך השבת בנסיון להבין טוב יותר את המניעים העומדים מאחורי תופעת הגברים המוכים. זהו רומן הכתוב בגוף ראשון ועוסק בשלומי, גבר גבוה, נאה וחביב, שמאז ירח- הדבש שלו הפך להיות מושא להתעללות והשפלה ע"י אילנה, אשתו. שלומי - ששמו מרמז על תכונתו הבסיסית - איש של שלום, מנסה כל העת לוותר לאילנה בכל ובכך הופך להיות לשק האגרוף הרגשי ומאוחר יותר גם הפיזי שלה. נראה שאותם מניעים המניעים גברים להכות את נשותיהם הם גם המניעים המביאים את אילנה להשפיל את בעלה. בראש המניעים עומד ה"קונטרול-פרש" דחף השליטה והרצון של אילנה להראות שהיא הבוס והיא המחליטה. דפוס זה, כך מסתבר, היא מעתיקה מבית הוריה, גם אמה מאד שטלתנית ודומיננטית ואביה הוא מעין פודל מפוחד החושש להתבטא, אך בניגוד לשלומי למד לסבול בשקט. אילנה גם אשה שמלבד היותה אשה הסובלת, כך מסתבר, מהפרעה נרקסיסטית חמורה, סובלת גם מרגשי נחיתות קשים, נמנעת מלבוא בחברה, נמנעת מלהתבטא בפומבי ורק שלומי עם האנרגיות העדינות שלו מאפשר לה לתפוס את המקום שלה, אלא שאז הוא משלם על כך ונאלץ לחטוף ב"אבי אביו". באשר לסיפור - הסיפור הותיר בי טעם רע. באמצע הספר מתרחשים הגירושין ואני התחלתי לנשום לרווחה, תוהה מה מחכה ליבחלקו השני של הספר. כשהסתבר שאילנה מצליחה ללכוד שוב את שלומי התקוממתי אך כשהיא פונה איתו ליעוץ זוגי, צצה לה תקווה שאולי כעת אזכה להמשך הולוודי, של סיפור הצלחה זוגי בו לומד שלומי להיות "גבר" ואילנה "אשה" ותתרחש יציאה מעולם של תוהו וגיהנום אל עבר איזה גן עדן זוגי שפוי ומתוקן. אך אכזבה מרה נכונה לי כשנוכחתי לדעת כי הכל נשאר כשהיה: הקללות, ההשפלות, הנרקסיזם וכו' עד לכדי כניסתו של שלומי לדכאון, התמוטטות עצבים ונסיון אובדנות המסתיים באשפוז במוסד פסיכיאטרי שיקומי. וכאן כבר נגיעו התסכול והעייפות שלי לשיאם ותהיתי- האם כל הקשר הבלתי אפשרי הזה מעיד על כך שהגבר המוכה בבית, ממש כמו האשה המוכה, מזמין את המכות באמצעות תהליכים נפשיים בלתי מודעים? האם, כשמשון הגיבור, גם הגיבור שלנו מעדיף באמצעות הלא-מודע שלו להרוס לעצמו את החיים ולמות עם ה"פלישתים" שלו? האם מזווג שלומי את ההרס העצמי שלו בנרקסיזם ובכח ההרס של אילנה ובעצם מוכיח לעצמו ולקוראים כי הוא בן הזוג האידיאלי בשבילה ומצא מין את מינו וניעור, ממש כמו שמכסה הולם מהווה את הכיסוי האידיאלי לסיר. חשתי מאד מתוסכל וכאוב עם סיום הספר, תחושת חוסר אונים ליותה אותי לאורך כל הקריאה ובכך מגיעה מילה טובה לאבי בן דוד שיצר כאן סיפור מעניין, אמיץ ומקורי מאד, מותח מבחינה פסיכולוגית אך גם כזה שמשאיר אותך עם טעם נוראי בפה ובעיקר בלב ועם הרבה שאלות קיומיות על צדיקים שרע להם ועל רשעים שדרכם צלחה. הסיפור שופך אור מעניין על מושג הזוגיות ועל המחירים הכבדים שאנו נאלצים לפעמים לשלם בכדי להציל אותה. מומלץ לקריאה לזוגות צעירים ולזוגות שבדרך, למי שעוסק ביעוץ ובכלל לכל מי שרוצה לגמור את הספר ולהגיד לעצמו תודה לאל שהזוגיות שלי קצת יותר משודרגת ואיננה כלולה בקטגורית ההפרעה הזאת.

קראתי את הספר במשך השבת בנסיון להבין טוב יותר את המניעים העומדים מאחורי תופעת הגברים המוכים. זהו רומן הכתוב בגוף ראשון ועוסק בשלומי, גבר גבוה, נאה וחביב, שמאז ירח- הדבש שלו הפך להיות מושא להתעללות והשפלה ע"י אילנה, אשתו. שלומי - ששמו מרמז על תכונתו הבסיסית - איש של שלום, מנסה כל העת לוותר לאילנה בכל ובכך הופך להיות לשק האגרוף הרגשי ומאוחר יותר גם הפיזי שלה. נראה שאותם מניעים המניעים גברים להכות את נשותיהם הם גם המניעים המביאים את אילנה להשפיל את בעלה. בראש המניעים עומד ה"קונטרול-פרש" דחף השליטה והרצון של אילנה להראות שהיא הבוס והיא המחליטה. דפוס זה, כך מסתבר, היא מעתיקה מבית הוריה, גם אמה מאד שטלתנית ודומיננטית ואביה הוא מעין פודל מפוחד החושש להתבטא, אך בניגוד לשלומי למד לסבול בשקט. אילנה גם אשה שמלבד היותה אשה הסובלת, כך מסתבר, מהפרעה נרקסיסטית חמורה, סובלת גם מרגשי נחיתות קשים, נמנעת מלבוא בחברה, נמנעת מלהתבטא בפומבי ורק שלומי עם האנרגיות העדינות שלו מאפשר לה לתפוס את המקום שלה, אלא שאז הוא משלם על כך ונאלץ לחטוף ב"אבי אביו". באשר לסיפור - הסיפור הותיר בי טעם רע. באמצע הספר מתרחשים הגירושין ואני התחלתי לנשום לרווחה, תוהה מה מחכה ליבחלקו השני של הספר. כשהסתבר שאילנה מצליחה ללכוד שוב את שלומי התקוממתי אך כשהיא פונה איתו ליעוץ זוגי, צצה לה תקווה שאולי כעת אזכה להמשך הולוודי, של סיפור הצלחה זוגי בו לומד שלומי להיות "גבר" ואילנה "אשה" ותתרחש יציאה מעולם של תוהו וגיהנום אל עבר איזה גן עדן זוגי שפוי ומתוקן. אך אכזבה מרה נכונה לי כשנוכחתי לדעת כי הכל נשאר כשהיה: הקללות, ההשפלות, הנרקסיזם וכו' עד לכדי כניסתו של שלומי לדכאון, התמוטטות עצבים ונסיון אובדנות המסתיים באשפוז במוסד פסיכיאטרי שיקומי. וכאן כבר נגיעו התסכול והעייפות שלי לשיאם ותהיתי- האם כל הקשר הבלתי אפשרי הזה מעיד על כך שהגבר המוכה בבית, ממש כמו האשה המוכה, מזמין את המכות באמצעות תהליכים נפשיים בלתי מודעים? האם, כשמשון הגיבור, גם הגיבור שלנו מעדיף באמצעות הלא-מודע שלו להרוס לעצמו את החיים ולמות עם ה"פלישתים" שלו? האם מזווג שלומי את ההרס העצמי שלו בנרקסיזם ובכח ההרס של אילנה ובעצם מוכיח לעצמו ולקוראים כי הוא בן הזוג האידיאלי בשבילה ומצא מין את מינו וניעור, ממש כמו שמכסה הולם מהווה את הכיסוי האידיאלי לסיר. חשתי מאד מתוסכל וכאוב עם סיום הספר, תחושת חוסר אונים ליותה אותי לאורך כל הקריאה ובכך מגיעה מילה טובה לאבי בן דוד שיצר כאן סיפור מעניין, אמיץ ומקורי מאד, מותח מבחינה פסיכולוגית אך גם כזה שמשאיר אותך עם טעם נוראי בפה ובעיקר בלב ועם הרבה שאלות קיומיות על צדיקים שרע להם ועל רשעים שדרכם צלחה. הסיפור שופך אור מעניין על מושג הזוגיות ועל המחירים הכבדים שאנו נאלצים לפעמים לשלם בכדי להציל אותה. מומלץ לקריאה לזוגות צעירים ולזוגות שבדרך, למי שעוסק ביעוץ ובכלל לכל מי שרוצה לגמור את הספר ולהגיד לעצמו תודה לאל שהזוגיות שלי קצת יותר משודרגת ואיננה כלולה בקטגורית ההפרעה הזאת.