אריה מכונף יקר, "ביקורת הדתות והתרבויות, ובפרט של המזרח, נעשית מתוך דייקנות מופתית" - כיצד ניתן לומר זאת כאשר המחבר לוקח את ספילברג ומסתמך רק עליו, תוך שהוא מתעלם מד"ר יוחנן גרינשפון, עודד מבורך ודריה מעוז מהאונ' העברית וחוקרי תרבות הודו והודו-ישראל נוספים?
ואתה כותב: "ואינה נופלת ברשת ההתאהבות וההליכה שולל אחר קסם המזרח וקסמה של הודו לתיירים ולמבקרים מזדמנים" - זה רע? אני שואל אותך, נכבדי - זה רע לאהוב איזור גאוגרפי כזה או אחר, זה רע לאהוב את הודו? ובכלל אנחנו היהודים, 2000 שנה אהבנו את ציון, כעת שיש לנו אותה מה נעשה עם רגש האהבה הזה? אכן, נכבדי, 50,000 ישראלים בשנה אינם טועים כשהם נוסעים להודו, גם אם תכנה אותם בתואר רומנטיקנים - תואר כל כך נלעג בחברה הישראלית. חלקם עושים זאת בפעם המי יודע כמה. יש בה משהו בהודו שממשיך את השרשרת הרומנטית של הערגה לציון. רק שבציון לא התגשם לנו החלום, אדרבא - בציון הוא התנפץ לרסיסים! והמחבר הנכבד - אם ברצונו לחפש דרכים לחידוש הנבואה, שיחפש את האנרגיה ולא את התיאוריה כי נבואה זאת אנרגיה ולא מילים! ולאחר שימצא את האנרגיה כפי שחוצפנים שבישראל - אותם תרמילאים שהצביעו ברגליים - גילו אותה בהודו, שייאמץ אותה אליו ויקח את האנרגיה הזאת בשתי ידיו ועם האנרגיה הזאת יניח את אבן הפינה לבית הספר הראשון לנבואה בישראל.
באשר לטבעה האמיתי של הודו הידוע לכל, דוחות וניסויים, עוני מוכוון ומונחה וכו' - כל אלה בכלל "לשון הרע" הם ותמיהני על כב' המאמין לכל מיני שמועות וסיפורי-סבתא אשר לא ראה בעיניו.
כמי שכן שראה, הציץ ומאד נפגע - הרשני לומר לך יקירי כי הנסיון לתפוס את האנרגיה ההודית בעקב האכילס שלה הוא כשלעצמו חסם מס' אחד בדרך לחידוש אנרגיית הנבואה וכפי שאמרתי בבקורתי הקודמת - צוריאלי קורא לחידוש, אך בו זמנית עושה כמעשיה של האורטודוכסיה היהודית במשך מאות בשנים ואיננו מאפשר לחידוש באמת לזרום, באמת להגיע.
אסתפק בזה מתוך תפילה שתגיע גם אליך השנה הטובה שכולנו מיחלים לה.