לא כל דבר ניתן להבין. גבר לא יוכל באמת להבין את חוויית הלידה. אדם רואה לעולם לא יבין מהו עיוורון מלידה. אדם שלא ידע רעב מימיו לא יוכל להבין מהו רעב.
אם כך, האם ניתן להסיק, כי ניסיונו של פרימו לוי להעביר לקורא את הזוועות של מחנה הריכוז הנאצי, נועד מראש לכישלון? אולי, אם לסופר לא היו קוראים פרימו לוי, שלוקח את הזוועה ופורט אותה עבורנו לפרוטות קטנות, והופך עבורנו את הסיוט המתמשך לחוויות יומיומיות רגילות, עם טוויסט אכזרי במיוחד.
כמו כל אדם יהודי שגדל בישראל, גם אני האזנתי פעמים רבות לסיפוריהם המצמררים של ניצולי השואה. לרוב דומה הדבר להאזנה לסיפור אימים אכזרי, שסופו הרע ידוע מראש. עם כל האמפתיה, והרצון הכן להזדהות, הידיעה נשארת ברמה השכלית בלבד, ולא מצליחה לחלחל להבנה הרגשית. המחסומים גדולים מדי, הלב מתקשה לקבל כי רוע כה גדול אכן יכול להתקיים.
דומה כי פרימו לוי מודע לקושי הרגשי להכיל את הזוועה במלואה, ולכן הוא בוחר לפרט בפרטי פרטים את שיגרת המחנה, את הסחר מכר היומיומי, את בליל השפות, את רצף ההשפלות הבלתי פוסק, את הרצון הבלתי מתפשר לשרוד, היכן שאי אפשר לשרוד. לשרוד כדי לתעד, כדי שהעולם יידע, יידע לאיזו תהומות נוראיים יכולה להידרדר הנפש האנושית.
לקרוא כדי לדעת, כדי לזכור וכי פרימו לוי הוא סופר גדול והומניסט גדול.

קראתי הרבה ספרים במשך חיי הקצרים. רובם המוחלט התרכז סביב ספרי אימה/פנטזיה או מדע בדיוני קליל.

סצנות קשות הן לא דבר שזר לי. אני לא סולד בקלות מגילויי פורענות ואלימות בהן. אני לא זורק את הספר ממני והלאה ברגע הראשון שהמתואר בו אינו עולה בקנה מידה אחד עם העולם הוורוד שאני מנסה לשאוף לו מסביבי ואני לא עד כדי כך יפה נפש שאחשוב שהאכזריות פסה לה מן העולם ובטח ובטח שלא תצעד לתוך החצר הפרטית שלי. אני לא אנוכי עד כדי כך ויהיר במידה כזאת שאחשוב שהעולם דפוק אבל אני בסדר. לעולם לא שכחתי שזה קורה במשפחות הכי טובות וגם לי זה יכול לקרות. אני לא מוציא את עצמי מן הכלל. לעולם לא. אני חי ונושם את העולם כמו שהוא- גוונים על גבי גוונים של לבן ושחור. המחלות,המגיפות וגילויי השנאה לצד חסד, יופי ורומנים מתקתקים. בכל יש אפילה. כמו שבכל יש אור. לעולם לא התכחשתי ליכול של זה וגם זה לזלוג אל תוך חיי עד לבלי היכר.

אבל כשהגעתי לעמוד העשירי ומשהו, סגרתי את הספר הזה.
לא יכולתי להמשיך. לא הייתי מסוגל. לא רציתי.
זה כאב מידי.
מיאנתי להאמין והפכתי לאדם אותו אני מתעב מכל- זה המתכחש אל מול האמת. אטמתי את אוזניי ואת עיניי.

במאמץ אדירים ואחרי שבוע של הפוגה-פתחתי אותו שוב. הבנתי שאם הסופר הזה טרח וכתב-אז כנראה שיש לו משהו חשוב להגיד לי ומן הראוי שאקשיב לו,שאתן לו הזדמנות. כמה שזה לא נוח לי בתור אדם שחי חיים נוחים ובטוחים. שלווים...

בדיעבד הסתבר לי שזה היה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי כל חיי. אם לא הטוב ביותר.

צדק ההוא שאמר לי פעם-ככל שתשקיע בספר שלך-ככה הוא יחזיר לך את זה, בריבית דריבית...

המחברת הגדולה / אגוטה כריסטוף

הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה

155 עמודים



בשתי מילים - אגרוף בבטן.
ובקצת יותר מילים:

זה אחד הספרים הכי קשים, מבחינת הרעיון והכתיבה, שקראתי בחיים שלי.

התאומים הם אחים בעלי פני מלאך שמגיעים יום אחד לביתה של סבתם בזמן מלחמה כלשהי במהלך המאה ה-20. מי שמביאה אותם היא אימם שמבקשת מהסבתא לשמור עליהם (למרות שהיא עצמם כבר לא בקשר איתה כעשר שנים). הסבתא לא מקבלת את זה בהתחלה אבל ברגע שהיא מבינה שהיא יכולה להשתמש בתאומים החרוצים ככוח עבודה היא מתרצה ומרשה להם להישאר. הם ישנים על דרגשים במטבח. היא לא מקלחת אותם (אין מקלחת) לא מכבסת להם את הבגדים ומכינה אוכל רק כשממש צריך. המקום הוא אי שם באירופה והמלחמה היא כפי הנראה מלחמת העולם השנייה.

לאף אחת מהדמויות העיקריות בסיפור הזה אין שם - לא לתאומים, לא לסבתם (כולם קוראים לה "המכשפה"), לא לשכנים, אפילו לא לארץ שבה הכל קורה וגם אין שם למלחמה שמביאה את כל הזוועות האלה. האירוני הוא שרוב הספר מדובר על זוועות מבית - ולאו דווקא מכיוון האויבים. הסיפור הוא על מה שקורה בעיירה קטנה שבה פשוט מנסים כולם לשרוד בתקופה שאין בה הרבה משום דבר...

הסבתא היא איכרה מלוכלכת, נבערת, לא סימפטית שגם מכה את התאומים מידי פעם.

התאומים מתחילים את הספר (יחסית) תמימים ומסיימים אותו מפוכחים, בוגרים וחסרי מצפון.