"המפגש בין שתי נפשות דומה למגע בין שני חמרים כימיים. אם יש איזו שהיא תגובה ישתנו שניהם". (קרל יונג)
נזכרתי במשפט הזה כשנשבתי עם רוח הרומן הקסום הזה.
בנסיבות נדודי בתקופה זו, כבשו אותי משפטי הפתיחה של הספר:
"היא יושבת חסרת תנועה ליד שולחן הכתיבה וחולמת שהיא נודדת. האביב מפלס בקושי את דרכו בעיר. ניחוח קל של פריחה עולה מהרחוב אל דירתה, מהול בעשן ובאובך...
הים נרגע לעת ערב, ועימו סולחות גם הרוחות".
לעיתים אני תוהה עד כמה שם הספר מעיד על תוכנו, וכאן, תמצות מדהים של רומן עם רוח, רוח החיפוש, התשוקה למצא, החלום לממש, העונג להיות.
עלמה ונתן, עוברים מסע משותף, בנפרד.
משא חיים על כתפיים רכות.
הייתי אומרת שהיתה בינהם פגישה, חצי פגישה, קטעי מלים, ודי. ומאז שנתן מצא לו מורה רוחני, היה שולח לעלמה מכתבים עם קטעי פלוסופיה שרכש בכל מקום בו היה.
עד להצטרפותה אליו למזרח, עבדה עלמה בגן לילדים מיוחדים. לי אישית, עלמה תרמה המון באמון ביכולתם של המוגבלים. היא היתה קשובה לכל תנועה של הילדים, ולמדה את מקומות החוזק שלהם, ומתוך שקט פנימי, הפעילה כל אחד מילדי הגן על פי רמתו, במה שהוא מסוגל.
שקט אמרנו - כשהיה נתן בהודו, הוא פגש נזיר, ממנו למד להגיע אל השקט.
צריך לעבור דרך ארוכה כדי להגיע אל אי העשייה ואל ההרפיה: "משחר ילדותנו אנו מורגלים בעשייה. מלמדים אותנו שכדי להשיג צריך לעשות, להתאמץ, לנוע. ככל שתהיה פעיל יותר, מהיר יותר, חזק יותר - תשיג יותר. אבל למעשה, התחרות הגוברת, המאמץ, ההישגיות, כל אלה מעצימים את חוסר השקט שבתוכנו ומושא תשוקתנו הולך ומרחיק מאיתנו...
החוכמה כולה טמונה ביכולת שלנו לאי-עשייה.
ללמוד לא לעשות. זוהי אי-עשייה שאינה באה מתוך עצלות או אדישות, אלא מתוך הרפיה עמוקה.
להרשות לעצמנו פשוט להיות.
להישאר במקום שבו אנו נמצאים ולשהות בתוכו.
ללמוד להתבונן מבלי לעשות דבר." (עמ'' 155)
אהבתי, רגשתי גם למדתי.
כּנרת~~
