אני מאוד אוהב לקרוא ספרים שבנוסף לזה שהם סוחפים אותי לתוכם - הם גם מעשירים אותי בידע.

קן פולט מצליח ללמד אותנו היסטוריה, דרך סיפור עלילתי מעולה. ולא רק זה, הוא מראה לנו את השפעתה של המלחמה על החיים של עמים שונים, תוך שילוב של רגשות ומחשבות מכל סוגי המעמדות - מהגבוה לנמוך - בצורה מעולה.

בנוסף לפן ההיסטורי, הספר גם מראה את קווי המחשבה של המעמד הגבוה שמפחד ממהפכות, ולעומתו המעמד הנמוך שמקווה לעתיד טוב יותר למען ילדיו.
עוד חלק שממש הכניס עניין - זה כל הכוח הפוליטי, ההבנה שיכולים למות מיליוני אנשים בגלל משחק פוליטי מסוים, מאוד מרגיזה. ובכללי, כל המשחקים הפוליטיים בספר מאוד מעניינים ומעוררים מחשבה.

בקיצור - ספר משובח, מהנה והכי חשוב - ממש מרתק.

משום מה בתקופה האחרונה יוצא לי לקרוא סיפורי אהבה טרגיים...
אהבתי המון דברים בספר, אהבתי את הכתיבה יוצאת הדופן, את המונולוגים והדיאלוגים השנונים, את האווירה והניחוחות המדיפים מבין עמודי הספר.
רגשותיי לגבי גיבורי הספר היו לא ברורים, לא אהבתי את קתרין וה'יתקליף, אבל אהבתי את האהבה שהם הרגישו, לא אהבתי את אכזריותם כלפי אחרים אבל אהבתי את חמלתם אחד כלפי השני ולעצמם,
עד לחלק השני של הספר לא התחברתי לגיבורי העלילה, ואז באה קתרין הבת, אותה אהבתי אליה יכולתי להתחבר.
ראיתי בספר קווי אופי דומים למחזות שכ"כ אהבתי, לרומאו ויוליה ולמקבת, והמון יצירות ספרותיות אחרות.
הי'תקליף היה טרגי בעיני, ריחמתי עליו בקטעים רבים ורציתי במותו באחרים, יחסי רחמים ושנאה לאורך הספר כולו.
לכל אלו שאמרו שאנקת גבהים אינו סיפור אהבה, אני חולקת עליכם, אין אהבה יותר מזה, אהבה ללא גבולות, אהבה גם באחרית הימים, אהבה אובססיביים מאין כמוה.
אהבהתם של הראשונים הייתה עזה ובלתי ברורה ואילו אהבתם של קתרין והרטון הייתה בוסרית, מתוקה ומתפתחת לאט לאט.
הסוף היווה עבורי סגירת מעגל וסוף לטרגדיה כ"כ גדולה שהחלה מתוך אהבה ונגמרה באובדן- מכאן והלאה יש רק שמש וקיץ ואהבה אין סופית
נשאבתי לתוך הספר, לתוך אנגליה הרומנטית שאני כ"כ אוהבת.
מחשבה אחת ליוותה אותי לקראת הדפים האחרונים: כ"כ חבל שאמילי לא הספיקה עוד...

כל פעם שאני קוראת ספר של מורקמי אני שואלת את עצמי אם אני ממש אוהבת אותו או ממש שונאת אותו, וכל פעם שאני מניחה את ידי על ספר חדש שלו אני שוקעת בו לגמרי וקוראת אותו ברצף ולחלוטין נבלעת בתוכו. אז אני מניחה שאני אוהבת אותו.

סוריאליזם פשוט לא מרגיש כמו מילה מספיק חזקה לתאר את חווית הקריאה בספרים של מורקמי, וספיציפית בקפקא. הוא דורש ניסוחים קצת יותר פרוזאיים, כמו "הזוווווי...!" ו- "WTF?". אבל הוא עושה את זה בצורה הטובה ביותר האפשרית - כמו רכבת הרים או טריפ. ספר שפשוט שואב אותך לעולם אחר, שאתה לא רוצה להניח מהידיים, שיושב לך כמו ערפילית בראש כמה ימים אחרי שסיימת לקרוא אותו. תענוג.