לא בכל פעם כשאתה יוצא להרפתקה עם ספר חדש, כבר בתחילתו אתה מרגיש שאתה מחזיק בידיך יצירת מופת. כאן זו בדיוק התחושה שהייתה לי. שטפן צוויג היה סופר ענק, וספר זה הוא אחת ההוכחות לקביעה זו. היכולת של האיש להתמקד באדם הכי קטן שיש, החי לו בשולי שדה הראייה שלנו, ובכל זאת לתאר אותו כאדם שלם ומלא ובתיאור ספרותי נפלא, זו תכונה שיש למעטים. צוויג הצליח להכניס הכל בסיפור אחד - גם את זעקת אי השוויון הכלכלי, גם את השלכות המלחמה על משפחותיהם של אלו שנהרגו בשדות הקטל ההמוניים, גם את תיאורי העוני המנוול הפוצע ומשחית נפשות תמימות, גם תיאור זו שנעוריה נשכחו מאחוריה והיא מצאה את עצמה בתולה מזדקנת בת 28, גם סיפור פלא פיגמליוני וגם מעבר מכניעה לעוני למרי חברתי עד פגיעה באשיות החברה (הפרת האמון של מי שאחרי על כסף, בחברה הגרמנית, נחשבת עד היום לפשע נורא ואיום, לא מתקבל על הדעת).
אני ראיתי בין השורות את האמירות הברורות מאד של צוויג הסוציאליסט, יכול להיות שאחרים לא יראו. אהבתי את התייחסותו ל"תופעת האפסנאי" - ניצול הרגע הקטן שיש לו מעט כוח ביד על ידי הפקיד המרופט והאומלל. ההסבר לשאלה "למה פקידי הממשלה האפורים אינם נחמדים" בהארת עולמם המדוכא והמדכא. פשוט יפה.
והיכולת המופלאה של צוויג לא ליצור סיפור סינדרלה, אלא להפך - המציאות היא קשה, לא נעימה, מאכזבת עד ייאוש ושיקולי התאבדות. לסיכום - יצירת מופת!

כמו בכל בוקר שנעור, כן אז, קם לו אדם עם שחר, הומה אל קציר יומו.
חייו פוסעים איתו על פני עוד תחנת רכבת במסילת החיים, ולפניו רואה פתאום, את שתי עיניה... לא של בִּתו. עיניים כהות מביטות בו מתוך מארז שהונח באותה תחנת חיים.
היה זה כאור בשולֵי הענן עבורו, והוא אומר - הללויה.
כך מוצא לו אדם פיסת חיים בפרוזדור פעימותיו, ומביאה אל אשת חיקו.
ככה סתם, כאילו כלום, יהודים רחוקים מאמצים תינוקת סינית, המשנה את חייהם אל העֵבר השני !

סיפור מרגש. גורם ליד להתרומם אל זוית העין הלחה משהו.
ספר המאיץ מחשבות על תכלית הקיום, מאיר משהו בתהליכי גיור ואימוץ, ומשתף בלבטים, ספקות וחזרה בתשובה.

"בונה אדם את בנייניו
מהבל וקלפים,
יום יום טורח ועמל
יום יום הם נטרפים.
אבל אל מול חורבן קלפיו
עולה השמש מעליו
והוא אוסף אותם אליו
ושר הללויה..." [מתוך "הללויה")

כמו בכל בוקר שנעור, כן אז, קם לו אדם עם שחר, הומה אל קציר יומו.
חייו פוסעים איתו על פני עוד תחנת רכבת במסילת החיים, ולפניו רואה פתאום, את שתי עיניה... לא של בִּתו. עיניים כהות מביטות בו מתוך מארז שהונח באותה תחנת חיים.
היה זה כאור בשולֵי הענן עבורו, והוא אומר - הללויה.
כך מוצא לו אדם פיסת חיים בפרוזדור פעימותיו, ומביאה אל אשת חיקו.
ככה סתם, כאילו כלום, יהודים רחוקים מאמצים תינוקת סינית, המשנה את חייהם אל העֵבר השני !

סיפור מרגש. גורם ליד להתרומם אל זוית העין הלחה משהו.
ספר המאיץ מחשבות על תכלית הקיום, מאיר משהו בתהליכי גיור ואימוץ, ומשתף בלבטים, ספקות וחזרה בתשובה.

"הללויה, וזה השיר
עולה מכל פינות העיר
כשהאדם ושתי עיני ביתו
שרים הללויה"

אור ותכלת,
כּנרת~~