הספר הזה עשה לי עיניים מהרגע הראשון שראיתי אותו בחנות. התאפקתי יפה-יפה, וקניתי אותו אחרי חודש. חיכיתי עוד חודש כדי לקרוא אותו, ואולי פה בדיוק התחילה הבעיה שלי. לא מדובר, חס וחלילה, בספר רע. ממש לא. הוא מקורי, מעניין, מצחיק, כמעט לירי בחלקו. יש בו כמה פרקים יפהפיים ודמויות שקל לאהוב. <br> <br>אבל... <br>איכשהו, הרגשתי שכבר הייתי בסרט הזה. קראתי כבר על ילדים סופר-רגישים שנאלצים לגדול בנסיבות לא שגרתיות. קראתי על העולם הפנימי העשיר, על החיים הספק-ציוריים, על הזוועות שמתחוללות ברקע. קראתי כבר תאורים יפים ועצובים של שמיים (מוטיב מאוד חזק בספר), הזדעזעתי מהאכזריות והפנאטיות שבמלחה"ע השניה, ולמען האמת- כבר קראתי טובים יותר. <br> <br>אז מה שאני כותב כאן, היא המלצה מעורבת. כן, זה בהחלט ספר ששווה לקרוא. אבל להגיד שהוא תפס אותי בגרון והשאיר בי איזה חותם משמעותי, אני פשוט לא יכול.

את "ארבעה בתים וגעגוע" וכך גם את אשכול נבו, הכרתי דווקא דרך שיעורי ספרות בבית ספר. הופתעתי כשהרומן (שמורתי המיוחדת במינה איפשרה לנו לבחור מבין שלושה( העברי אשר נבחר על ידי משרד החינוך מדכא היצירתיות, התגלה כספר ששאב אותי לתוכו והשאיר אותי קצת טבולה בתוכו גם אחרי שהכריכה האחורית נסגרה על העמוד האחרון. את העבודה שנתבקשתי לכתוב על הספר כתבתי הפעם בהרבה אהבה, ובהמון הרחבה שזרמה לי אל המקלדת ומילאה עמודים על עמודים.

כל אותן הדמויות, אשר הדהימו אותי בפשטותן ומורכבותן בו זמנית, גרמו לי להזדהות של ממש עם כל אחת מהן. והרי ידוע כמה מסובך לגרום לאדם אחד להרגיש כחתיכה מתוך כל כך הרבה דמויות אשר כל אחת מהן היא עולם ומלואו (שזה כשלעצמו ראוי לציון). אשכול נבו השאיר בי טעם של עוד, ואני אסירת תודה על המקריות שבה הגיע הספר הזה לידיי, אשר גם הוביל אותי לחפש עוד ספרים שלו, וגם בהם להתאהב.

מה שכן צבט אותי קצת הוא התחושה שלי לגבי סיומו של הספר. אמנם הספר היה נהדר במלוא מובן המילה, אבל הסוף הרגיש כאילו נגמרו לסופר הרעיונות, המילים, והחליט לסגור את העלילה באותה הנקודה, כשהרגיש שאין לו יותר לאן לפתח אותה. האמת שבקריאה ראשונית של הספר זה ממש צרם לי, אבל בקריאה מחודשת של הסיום דווקא כן הצלחתי לראות את אותו "הסוף הפתוח" שאני מניחה שהסופר כיוון אליו.

לסיכום - חוויה ישראלית אמיתית.

אפריים קישון פשוט אדיר.
מה שמעולה בספרים שלו (ומצחיק, ודי עצוב) הוא ששום דבר לא השתנה. נכון שהתקדמנו טכנולוגית, אבל בני האדם של 1955 (השנה בה יצא במקור עין כמונים) של 1972 (ההוצאה המחודשת כשועל בלול התרנגולות) ושל היום נשארו בדיוק אותו דבר.
ספר מצוין.