ענק, טורד מנוחה, כמעט בעל שפה משלו. אחת היצירות הגדולות של הספרות במאה העשרים, אם לא הגדולה שבהן. סלין משכיל לתפוס ביצירתו את הרגע המכונן של המאה העשרים - השבר התרבותי שחוללה מלחמת העולם הראשונה (היא ולא השנייה), שלאחריה דבר לא נותר כשהיה. הוא מצליח לשים את האצבע בדיוק על תחושת אובדן הדרך, התסכול, המרירות, הייאוש והמיאוס מאירופה הישנה והצבועה, שאיפיינה רבים מבוגרי המלחמה ההיא, וסללה את הדרך לפשיזם של שנות השלושים.
הסיפור הנוגע ללב - למרות ערמת המיזנתרופיות שלו, כביכול - הוא של רופא צעיר שכוונותיו היו טובות, אבל הוא הולך ומתבהם לנוכח אטימותה של החברה, לאחר שאינו מוצא בה את מקומו. את השנאה הגדולה ביותר הוא שומר לעצמו: קשה לו לראות איך הוא הפך להיות קהה לב, כביכול, לכל עוולות העולם, בדיוק כמו האנשים אותם הוא מתעב. שנאה כזו נוצרת רק בליבו של אדם רגיש מאין כמוהו לסבל הזולת. כמובן שקשה להתעלם מהפער בין סלין הסופר לסלין האדם ומהביוגרפיה הבעייתית שלו. אבל בשם אהבת הספרות, ראוי הפעם לחרוג מהכלל, ולקרוא בלי דעות קדומות.

הספר הזה מרגש, הוא לא סיפור ענק, הוא לא יצירת מופת מושלמת, אבל הוא סיפור אנושי מרגש.
יש לו יכולת להפתיע דווקא ממקום הפשטות של הצורה בה הוא מסופר.

הקסם של הספר הראשון "פסיעות על רצפת הזמיר" אבד בספר המשך זה, עדיין נחמד כרומן תקופתי, יש עוד 2 ספרי המשך. כתיבה יפה, יש משהו הולם בשפת הסיפור שמתאים לאוירת התקופה וזה גם כשרון.