כשהייתי ילד בקרית גת של שנות ה60 החבר הכי טוב שלי התגורר דלת לידי. אז עוד לא ידעתי זאת, אבל הוריו היו ניצולי שואה. שיחקנו זה בביתו של זה כמו כל צמד חברים טובים. אבל לחבר הזה היתה אמא משונה, מדי פעם היא היתה מוציאה תמונות של אנשים במסגרת ומניחה אותם בגרם המדרגות. כל מי שעבר שם זכה לשטף של מילים והסברים בשפה לא מוכרת (רק לאחר שנים הבנתי שהיתה זו הונגרית). לעיתים היא היתה מצביעה בתוכחה על אנשים וכל מי שעבר שם חש לפתע קצת אשם. על מה? אף אחד לא ידע. אמי מספרת לי כיום שהיא הבינה ממנה, מבלי לדעת מילה בהונגרית, כי אלו היו אנשים יקרים לה, כנראה בני משפחתה, שנספו בשואה. האשה הזאת חיה יום יום את השואה. מבחינתה היא הייתה נוכחת קבועה. אני נזכר בכך עתה כאשר אני קורא את ספרו של אברהם בורג “לנצח את היטלר“. בורג מעמת אותנו (די בגבורה אני חייב לציין) עם מה שקרה לנו כאן בארץ. עם האסון הגדול שפקד אותנו. אסון הפרנויה של השואה. כמו מומיק של גרוסמן, הילד שגדל עם השואה בביתו, ורואה אותה בכל צעד ושעל של חייו, בכל פינה. זו שהופכת אותו יום יום לניצול בעצמו ובסוף מטריפה עליו את דעתו. למעשה, כולנו במדינת ישראל הפכנו למעין מומיקים. כולנו קצת נטרפה עלינו דעתנו והפכנו למעין ניצולי שואה החיים יום יום את הטראומה. כולנו רואים את השואה בכל מקום. זה קורה כאשר ליצן תורן כמו נשיא אירן אחמדינגאד, מצטייר לנו כהיטלר מודרני. זה קורה כאשר מתנחלים מדביקים טלאי צהוב או כתום על דש בגדם וקוראים לחיילים היהודים הבאים לפנותם מצו של ממשלה ישראלית יהודית השולטת על מדינה יהודית ריבונית “נאצים” או “גסטאפו”. כל מי שחושב אחרת מאתנו הוא נאצי וכל מי שלא אוהב אותנו נדמה לנו כאחד שרוצה לדחוק אותנו למשרפות אושוויץ. עם היסטוריה או זיכרון יכולים לעשות שני דברים: להתייחס אליהם כמו דלק טוב שניתן למלא במיכל הדלק ושמאפשר לצאת לדרך חדשה או להעמיס אותם על הגב כמו תרמיל כבד אשר מעיק על נושאו ולעיתים אף ממעיד אותו. הפרנויה הזאת מכבידה עלינו מאד והופכת אותנו לנוירוטים ופסיכואידים. אנחנו מפסיקים לנסוע קדימה באוטוסטראדה של החיים העולמיים ומתקפלים חזרה לתוך סימטאות הגטו של הזיכרון היהודי הכואב. אני בן דור אחר. נולדתי בשנות ה60 ובזמני לא היה קיים מוסד הנסיעות לאושוויץ. אני זוכר טקסים צנועים ואזכור שנתי שלא חרג מעבר לציון האירוע הטראומטי. גם בשיח הציבורי לא עלה נושא השואה לעיתים מזומנות. אבל משהו קרה מאז. בחרנו לחטט בפצעים ישנים מתוך איזה שהיא הנאה מזוכיסטית שבסבל. אינני רוצה להצביע על אשמים כפי שבורג עושה. ייתכן והוא צודק והמתנחלים אשמים בכך, ייתכן שכיבוש השטחים ב67 ושלטון הכיבוש על הפלשתינאים סייע לכך. יכול להיות. אבל קשה לי להאמין שהתשובה כל כך פשוטה. ספרו של א. בורג “לנצח את היטלר” מנתח, כפי שהוא אכן אומר, באזמל חד את הפרנויה הלאומית ואת פסיכוזת השואה שגורמת לנו להסתחרר סביב עצמנו במעין מחול אינסופי והרסני של אשמה, שנאה, תסכול ופחד. ראוי שכל ישראלי, ובעצם כל אדם יקרא ספר חשוב זה אם רצונו להבין את הישראליות המודרנית.

כשהייתי ילד בקרית גת של שנות ה60 החבר הכי טוב שלי התגורר דלת לידי. אז עוד לא ידעתי זאת, אבל הוריו היו ניצולי שואה. שיחקנו זה בביתו של זה כמו כל צמד חברים טובים. אבל לחבר הזה היתה אמא משונה, מדי פעם היא היתה מוציאה תמונות של אנשים במסגרת ומניחה אותם בגרם המדרגות. כל מי שעבר שם זכה לשטף של מילים והסברים בשפה לא מוכרת (רק לאחר שנים הבנתי שהיתה זו הונגרית). לעיתים היא היתה מצביעה בתוכחה על אנשים וכל מי שעבר שם חש לפתע קצת אשם. על מה? אף אחד לא ידע. אמי מספרת לי כיום שהיא הבינה ממנה, מבלי לדעת מילה בהונגרית, כי אלו היו אנשים יקרים לה, כנראה בני משפחתה, שנספו בשואה. האשה הזאת חיה יום יום את השואה. מבחינתה היא הייתה נוכחת קבועה. אני נזכר בכך עתה כאשר אני קורא את ספרו של אברהם בורג “לנצח את היטלר“. בורג מעמת אותנו (די בגבורה אני חייב לציין) עם מה שקרה לנו כאן בארץ. עם האסון הגדול שפקד אותנו. אסון הפרנויה של השואה. כמו מומיק של גרוסמן, הילד שגדל עם השואה בביתו, ורואה אותה בכל צעד ושעל של חייו, בכל פינה. זו שהופכת אותו יום יום לניצול בעצמו ובסוף מטריפה עליו את דעתו. למעשה, כולנו במדינת ישראל הפכנו למעין מומיקים. כולנו קצת נטרפה עלינו דעתנו והפכנו למעין ניצולי שואה החיים יום יום את הטראומה. כולנו רואים את השואה בכל מקום. זה קורה כאשר ליצן תורן כמו נשיא אירן אחמדינגאד, מצטייר לנו כהיטלר מודרני. זה קורה כאשר מתנחלים מדביקים טלאי צהוב או כתום על דש בגדם וקוראים לחיילים היהודים הבאים לפנותם מצו של ממשלה ישראלית יהודית השולטת על מדינה יהודית ריבונית “נאצים” או “גסטאפו”. כל מי שחושב אחרת מאתנו הוא נאצי וכל מי שלא אוהב אותנו נדמה לנו כאחד שרוצה לדחוק אותנו למשרפות אושוויץ. עם היסטוריה או זיכרון יכולים לעשות שני דברים: להתייחס אליהם כמו דלק טוב שניתן למלא במיכל הדלק ושמאפשר לצאת לדרך חדשה או להעמיס אותם על הגב כמו תרמיל כבד אשר מעיק על נושאו ולעיתים אף ממעיד אותו. הפרנויה הזאת מכבידה עלינו מאד והופכת אותנו לנוירוטים ופסיכואידים. אנחנו מפסיקים לנסוע קדימה באוטוסטראדה של החיים העולמיים ומתקפלים חזרה לתוך סימטאות הגטו של הזיכרון היהודי הכואב. אני בן דור אחר. נולדתי בשנות ה60 ובזמני לא היה קיים מוסד הנסיעות לאושוויץ. אני זוכר טקסים צנועים ואזכור שנתי שלא חרג מעבר לציון האירוע הטראומטי. גם בשיח הציבורי לא עלה נושא השואה לעיתים מזומנות. אבל משהו קרה מאז. בחרנו לחטט בפצעים ישנים מתוך איזה שהיא הנאה מזוכיסטית שבסבל. אינני רוצה להצביע על אשמים כפי שבורג עושה. ייתכן והוא צודק והמתנחלים אשמים בכך, ייתכן שכיבוש השטחים ב67 ושלטון הכיבוש על הפלשתינאים סייע לכך. יכול להיות. אבל קשה לי להאמין שהתשובה כל כך פשוטה. ספרו של א. בורג “לנצח את היטלר” מנתח, כפי שהוא אכן אומר, באזמל חד את הפרנויה הלאומית ואת פסיכוזת השואה שגורמת לנו להסתחרר סביב עצמנו במעין מחול אינסופי והרסני של אשמה, שנאה, תסכול ופחד. ראוי שכל ישראלי, ובעצם כל אדם יקרא ספר חשוב זה אם רצונו להבין את הישראליות המודרנית.

כשהייתי ילד בקרית גת של שנות ה60 החבר הכי טוב שלי התגורר דלת לידי. אז עוד לא ידעתי זאת, אבל הוריו היו ניצולי שואה. שיחקנו זה בביתו של זה כמו כל צמד חברים טובים. אבל לחבר הזה היתה אמא משונה, מדי פעם היא היתה מוציאה תמונות של אנשים במסגרת ומניחה אותם בגרם המדרגות. כל מי שעבר שם זכה לשטף של מילים והסברים בשפה לא מוכרת (רק לאחר שנים הבנתי שהיתה זו הונגרית). לעיתים היא היתה מצביעה בתוכחה על אנשים וכל מי שעבר שם חש לפתע קצת אשם. על מה? אף אחד לא ידע. אמי מספרת לי כיום שהיא הבינה ממנה, מבלי לדעת מילה בהונגרית, כי אלו היו אנשים יקרים לה, כנראה בני משפחתה, שנספו בשואה. האשה הזאת חיה יום יום את השואה. מבחינתה היא הייתה נוכחת קבועה. אני נזכר בכך עתה כאשר אני קורא את ספרו של אברהם בורג “לנצח את היטלר“. בורג מעמת אותנו (די בגבורה אני חייב לציין) עם מה שקרה לנו כאן בארץ. עם האסון הגדול שפקד אותנו. אסון הפרנויה של השואה. כמו מומיק של גרוסמן, הילד שגדל עם השואה בביתו, ורואה אותה בכל צעד ושעל של חייו, בכל פינה. זו שהופכת אותו יום יום לניצול בעצמו ובסוף מטריפה עליו את דעתו. למעשה, כולנו במדינת ישראל הפכנו למעין מומיקים. כולנו קצת נטרפה עלינו דעתנו והפכנו למעין ניצולי שואה החיים יום יום את הטראומה. כולנו רואים את השואה בכל מקום. זה קורה כאשר ליצן תורן כמו נשיא אירן אחמדינגאד, מצטייר לנו כהיטלר מודרני. זה קורה כאשר מתנחלים מדביקים טלאי צהוב או כתום על דש בגדם וקוראים לחיילים היהודים הבאים לפנותם מצו של ממשלה ישראלית יהודית השולטת על מדינה יהודית ריבונית “נאצים” או “גסטאפו”. כל מי שחושב אחרת מאתנו הוא נאצי וכל מי שלא אוהב אותנו נדמה לנו כאחד שרוצה לדחוק אותנו למשרפות אושוויץ. עם היסטוריה או זיכרון יכולים לעשות שני דברים: להתייחס אליהם כמו דלק טוב שניתן למלא במיכל הדלק ושמאפשר לצאת לדרך חדשה או להעמיס אותם על הגב כמו תרמיל כבד אשר מעיק על נושאו ולעיתים אף ממעיד אותו. הפרנויה הזאת מכבידה עלינו מאד והופכת אותנו לנוירוטים ופסיכואידים. אנחנו מפסיקים לנסוע קדימה באוטוסטראדה של החיים העולמיים ומתקפלים חזרה לתוך סימטאות הגטו של הזיכרון היהודי הכואב. אני בן דור אחר. נולדתי בשנות ה60 ובזמני לא היה קיים מוסד הנסיעות לאושוויץ. אני זוכר טקסים צנועים ואזכור שנתי שלא חרג מעבר לציון האירוע הטראומטי. גם בשיח הציבורי לא עלה נושא השואה לעיתים מזומנות. אבל משהו קרה מאז. בחרנו לחטט בפצעים ישנים מתוך איזה שהיא הנאה מזוכיסטית שבסבל. אינני רוצה להצביע על אשמים כפי שבורג עושה. ייתכן והוא צודק והמתנחלים אשמים בכך, ייתכן שכיבוש השטחים ב67 ושלטון הכיבוש על הפלשתינאים סייע לכך. יכול להיות. אבל קשה לי להאמין שהתשובה כל כך פשוטה. ספרו של א. בורג “לנצח את היטלר” מנתח, כפי שהוא אכן אומר, באזמל חד את הפרנויה הלאומית ואת פסיכוזת השואה שגורמת לנו להסתחרר סביב עצמנו במעין מחול אינסופי והרסני של אשמה, שנאה, תסכול ופחד. ראוי שכל ישראלי, ובעצם כל אדם יקרא ספר חשוב זה אם רצונו להבין את הישראליות המודרנית.

הדרך לשעבוד של האייק הוא אחד הספרים שאני יכול לומר עליהם בביטחון מלא כי הם שינו את חיי. בספר האייק מציג ביקורת מקיפה על אידיאולוגיות הריכוזיות: כלכלית ופוליטית אשר אחראיות למרבית האסונות שאירעו במהלך המאה ה20. בספר האייק מסביר בצורה ברורה את הקשר בין פאשיזם לסוציאליזם ומסביר שמדובר למעשה בצדדים שונים של אותה המטבע. הוא מראה כיצד שתי האידאולוגיות הקולקטיביסטיות האלו רומסות את הפרט בשם הכלל ומשיגות בדיוק ההפך ממה שהן מצהירות עליו. לא חירות, שגשוג ושוויון אלא שעבוד, עוני ושלטון אבסולוטי של מעמד שליט צר המחזיק בכל נכסי החברה על רוב עני ומאוים. אחד הלקחים שניתן ללמוד מהספר הוא שהדרדרות לעבר העריצות מקורה בתהליך הדרגתי שראשיתו בכוונות טובות. במיוחד כאשר מישהו (או חבורת מישהואים) שבידיו כוח חושב שהוא יודע טוב מכולם מה טוב להם ושרק לו יש את הזכות, מתוקף מקצועיותו או בכירותו או מוצאו, לקבוע לשאר איך יחיו. למרות שהספר התפרסם ב1944 והתייחס ישירות למלחמת העולם השנייה הוא רלוונטי גם לימינו. התפוגגות הגישות הריכוזיות והתרחבות החירויות הכלכליות והפוליטיות אשר מאפיינות את ימינו אינן מקנות בטחון שגישות ריכוזיות לא ישובו ואתן גם העריצות. נקודה מעניינת שמעלה האייק היא תמיכת האינטקלטואלים בגישות הריכוזיות שהולידו את העריצויות הפשיסטית והקומוניסטית. חשוב לזכור זאת בעיקר כאשר אנו מוצפים השכם והערב במומחים ואינטלקטואלים שמסבירים לנו מה טוב בעבורנו.

הדרך לשעבוד של האייק הוא אחד הספרים שאני יכול לומר עליהם בביטחון מלא כי הם שינו את חיי. בספר האייק מציג ביקורת מקיפה על אידיאולוגיות הריכוזיות: כלכלית ופוליטית אשר אחראיות למרבית האסונות שאירעו במהלך המאה ה20. בספר האייק מסביר בצורה ברורה את הקשר בין פאשיזם לסוציאליזם ומסביר שמדובר למעשה בצדדים שונים של אותה המטבע. הוא מראה כיצד שתי האידאולוגיות הקולקטיביסטיות האלו רומסות את הפרט בשם הכלל ומשיגות בדיוק ההפך ממה שהן מצהירות עליו. לא חירות, שגשוג ושוויון אלא שעבוד, עוני ושלטון אבסולוטי של מעמד שליט צר המחזיק בכל נכסי החברה על רוב עני ומאוים. אחד הלקחים שניתן ללמוד מהספר הוא שהדרדרות לעבר העריצות מקורה בתהליך הדרגתי שראשיתו בכוונות טובות. במיוחד כאשר מישהו (או חבורת מישהואים) שבידיו כוח חושב שהוא יודע טוב מכולם מה טוב להם ושרק לו יש את הזכות, מתוקף מקצועיותו או בכירותו או מוצאו, לקבוע לשאר איך יחיו. למרות שהספר התפרסם ב1944 והתייחס ישירות למלחמת העולם השנייה הוא רלוונטי גם לימינו. התפוגגות הגישות הריכוזיות והתרחבות החירויות הכלכליות והפוליטיות אשר מאפיינות את ימינו אינן מקנות בטחון שגישות ריכוזיות לא ישובו ואתן גם העריצות. נקודה מעניינת שמעלה האייק היא תמיכת האינטקלטואלים בגישות הריכוזיות שהולידו את העריצויות הפשיסטית והקומוניסטית. חשוב לזכור זאת בעיקר כאשר אנו מוצפים השכם והערב במומחים ואינטלקטואלים שמסבירים לנו מה טוב בעבורנו.

כשהייתי ילד בקרית גת של שנות ה60 החבר הכי טוב שלי התגורר דלת לידי. אז עוד לא ידעתי זאת, אבל הוריו היו ניצולי שואה. שיחקנו זה בביתו של זה כמו כל צמד חברים טובים. אבל לחבר הזה היתה אמא משונה, מדי פעם היא היתה מוציאה תמונות של אנשים במסגרת ומניחה אותם בגרם המדרגות. כל מי שעבר שם זכה לשטף של מילים והסברים בשפה לא מוכרת (רק לאחר שנים הבנתי שהיתה זו הונגרית). לעיתים היא היתה מצביעה בתוכחה על אנשים וכל מי שעבר שם חש לפתע קצת אשם. על מה? אף אחד לא ידע. אמי מספרת לי כיום שהיא הבינה ממנה, מבלי לדעת מילה בהונגרית, כי אלו היו אנשים יקרים לה, כנראה בני משפחתה, שנספו בשואה. האשה הזאת חיה יום יום את השואה. מבחינתה היא הייתה נוכחת קבועה. אני נזכר בכך עתה כאשר אני קורא את ספרו של אברהם בורג “לנצח את היטלר“. בורג מעמת אותנו (די בגבורה אני חייב לציין) עם מה שקרה לנו כאן בארץ. עם האסון הגדול שפקד אותנו. אסון הפרנויה של השואה. כמו מומיק של גרוסמן, הילד שגדל עם השואה בביתו, ורואה אותה בכל צעד ושעל של חייו, בכל פינה. זו שהופכת אותו יום יום לניצול בעצמו ובסוף מטריפה עליו את דעתו. למעשה, כולנו במדינת ישראל הפכנו למעין מומיקים. כולנו קצת נטרפה עלינו דעתנו והפכנו למעין ניצולי שואה החיים יום יום את הטראומה. כולנו רואים את השואה בכל מקום. זה קורה כאשר ליצן תורן כמו נשיא אירן אחמדינגאד, מצטייר לנו כהיטלר מודרני. זה קורה כאשר מתנחלים מדביקים טלאי צהוב או כתום על דש בגדם וקוראים לחיילים היהודים הבאים לפנותם מצו של ממשלה ישראלית יהודית השולטת על מדינה יהודית ריבונית “נאצים” או “גסטאפו”. כל מי שחושב אחרת מאתנו הוא נאצי וכל מי שלא אוהב אותנו נדמה לנו כאחד שרוצה לדחוק אותנו למשרפות אושוויץ. עם היסטוריה או זיכרון יכולים לעשות שני דברים: להתייחס אליהם כמו דלק טוב שניתן למלא במיכל הדלק ושמאפשר לצאת לדרך חדשה או להעמיס אותם על הגב כמו תרמיל כבד אשר מעיק על נושאו ולעיתים אף ממעיד אותו. הפרנויה הזאת מכבידה עלינו מאד והופכת אותנו לנוירוטים ופסיכואידים. אנחנו מפסיקים לנסוע קדימה באוטוסטראדה של החיים העולמיים ומתקפלים חזרה לתוך סימטאות הגטו של הזיכרון היהודי הכואב. אני בן דור אחר. נולדתי בשנות ה60 ובזמני לא היה קיים מוסד הנסיעות לאושוויץ. אני זוכר טקסים צנועים ואזכור שנתי שלא חרג מעבר לציון האירוע הטראומטי. גם בשיח הציבורי לא עלה נושא השואה לעיתים מזומנות. אבל משהו קרה מאז. בחרנו לחטט בפצעים ישנים מתוך איזה שהיא הנאה מזוכיסטית שבסבל. אינני רוצה להצביע על אשמים כפי שבורג עושה. ייתכן והוא צודק והמתנחלים אשמים בכך, ייתכן שכיבוש השטחים ב67 ושלטון הכיבוש על הפלשתינאים סייע לכך. יכול להיות. אבל קשה לי להאמין שהתשובה כל כך פשוטה. ספרו של א. בורג “לנצח את היטלר” מנתח, כפי שהוא אכן אומר, באזמל חד את הפרנויה הלאומית ואת פסיכוזת השואה שגורמת לנו להסתחרר סביב עצמנו במעין מחול אינסופי והרסני של אשמה, שנאה, תסכול ופחד. ראוי שכל ישראלי, ובעצם כל אדם יקרא ספר חשוב זה אם רצונו להבין את הישראליות המודרנית.