כאשר יושב יאיר מוזס, במאי קולנוע ישראלי, עם מארחיו באולם ההקרנות בספרד, שם עורכים רטרוספקטיבה לסרטיו, ורואה את סרטו "הטיפול החוזר אל עצמו" – מציין בפנינו המספר כי 'הסרט ממשיך להתגלגל בקצבו האטי, מבלי שתסומן בו איזו הבטחה להתרחשות דרמטית קרובה, ובכל זאת יש בכוחו לשמור על המתח באולם הקטן.' (עמ' 54). בדומה לסרט של יאיר מוזס, כך גם שבעה מתוך תשעה פרקים בספרו של יהושע ממשיכים להתגלגל בקצב איטי בלי שום הבטחה להתרחשות דרמטית. בפירוט ניתן לקרוא כאן: http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaakjr או כאן: http://srullikh.wordpress.com/2011/01/14/spanish-charity/

על אף הגדרתו של הספר כספר 'פרוזה', יש מעט מאד סיפורת בו, אלא יותר חקר הספרות כתחום אקדמי. החלק השני של הספר "סיפורים", אמנם כתוב בשפה פרוזאית, אך מסביר יותר את המבנה של הפרוזה. מי שמתעניין כספרות כתחום מחקרי, ייהנה מהספר, מי שלא - ילך מהר מאד לאיבוד בין דפיו.

כדי לקרוא את 'קול צעדינו' יש לפנות הרבה זמן והרבה כוחות. על אף הפרקים הקצרים שמרכיבים את הספר, מצליחה רונית מטלון, בשימושה בעברית הפונה לאמוציות של הקוראים, ליצור סיפור מורכב על משפחת מהגרים שלא מוצאת את מקומה בארץ, אך לא שייכת כבר למצרים - ממנה הגיעה. המספרת - ילדה שלישית במספר במין ארבעה אחים, מספרת על קשיי האם שבן זוגה נמצא ולא נמצא בעת ובעונה אחת ונאלצת לפרנס את ארבעת ילדיה ואמה הקשישה ותוך כדי גם להיקלט בארץ חדשה. על אף מורכבותו, והשפה האמוציונאלית שממנה הוא מורכב, 'קול צעדינו' הוא ספר שלא ישאיר את אף אחד מקוראיו אדיש כלפיו

מה אגיד לכן, אין בו הרבה. על פני כמעט מאתיים עמודים גרוסמן טוחן מים בלי סוף. לא רק הקהל של דבל'ה ג'י, גיבור הספר, מתים לקום וללכת אלא גם קוראת הספר. ואיך אפשר בלי מוות, היש נושא יותר נדוש מזה כשסופר מנסה ליצור דרמה בכוח.

מה אגיד לכן, אין בו הרבה. על פני כמעט מאתיים עמודים גרוסמן טוחן מים בלי סוף. לא רק הקהל של דבל'ה ג'י, גיבור הספר, מתים לקום וללכת אלא גם קוראת הספר. ואיך אפשר בלי מוות, היש נושא יותר נדוש מזה כשסופר מנסה ליצור דרמה בכוח.

מה אגיד לכן, אין בו הרבה. על פני כמעט מאתיים עמודים גרוסמן טוחן מים בלי סוף. לא רק הקהל של דבל'ה ג'י, גיבור הספר, מתים לקום וללכת אלא גם קוראת הספר. ואיך אפשר בלי מוות, היש נושא יותר נדוש מזה כשסופר מנסה ליצור דרמה בכוח.