זה שהספר מקורי מאוד, לא מפתיע את מי שמכיר את סרמאגו. זה שכתוב בשנינות ובשפה מיוחדת גם לא מפתיע. אז מה שמפתיע הן ההתרחשויות בספר, אחת אחרי השנייה, שמביאות את הפקיד השמרן, המשעמם והשקוע עמוק בתוך בדידותו להשתנות לחלוטין , "להתפרע", לשבור את כל המוסכמות, ולהגיע (ואולי גם להביא את הקורא), לתובנות די עמוקות. בניית הדמות , כל כך טובה, שבסופו של דבר אהבתי אותו,הזדהתי עםהבן אדם הכל כך בודד הזה, עם כל השיגיונות שלו. לפעמים לוקה סרמאגו בברברנות יתר, ובה לא מעט קלישאות ואמרות משומשות (אולי זאת הדמות שלו?) ולפעמים זה הפריע לי במהלך הקריאה עד שאמרתי, די! אבל הספר הזה חכם מאוד , בעיניי, אפילו יותר טוב מ"על העיוורון"

בדידותם של וטנבה ונאוקו , שנאלצים להתמודד לבד עם התאבדות ומוות של האדם הכי קרוב, משקפת אולי את הבדידות של כל הדור הזה ביפן , שנמשך לתרבות המערב, (שירי הביטלס בכלל ו"יער נורווגי בפרט" אולי הם סמל לכך) יותר מאשר לתרבות הוריהם , ובכך נותר לבדו בטוקיו הגדולה . ואיך מתמודד הגיבור? ממשיך בחייו כאילו כלום לא קרה (כאן אולי תרבות יפן מושרשת עמוק בנשמתו?),באיפוק, בלי לדבר עם אף אחד על זה, אם בכלל יש לו עם מי, ואז כל מה שעושה נראה לו ריק וחסר משמעות (פרט לאהבתו לנאוקו). הסופר מתאר את הבדידות , האישיות של הדמויות, והחוויות בצורה מעוררת פליאה. אין כאן יפן של גיישות, של גנים ובונסאי, ושאר נפלאות המוכרות לנו, אלא יפן של משהו עמוק הרבה יותר. ספר חכם ונוגע מאוד.

מין עולם מוזר, אמיתי ויחד עם זאת פנטסטי לחלוטין, אך בלי פיות ואלפים ומלכת הלבבות. כביכול דמויות יומיומיות, (הרופא, בונה צעצועים, מוכרת פרחים בשוק, פקידה בדואר), אך מוזרות , גרוטסקיות קצת. נראה לי שיש כאן מין תאור מוקצן של החברה שלנו, על האמונות התפלות שלה הפחדים והדעות הקדומות שלה, והכפר הוא מטאפורה. ויש מסר כזה: העולם הוא כזה, נקבל אותו כך, וזה לא עניין של שכר ועונש. לכן כשבאים התושבים המיואשים עקב אסונות הטבע הרבים ל"איש הצדק" (השופט של הכפר שצוחק על הכול ומעדיף להעביר את זמנו במשחקי קלפים) הוא עונה להם: "כשהר האטנה שבסיציליה מתעורר, הוא יורק סלעים מותכים שזורמים כמו נהר של אש במורדותיו. אכן, הטבע הוא איתן ומרהיב ביופיו" , חתם. אך אנשי הכפר לא ידעו איפה נמצאת סיציליה...". ספר יפה ולא מוכר, שהגיע אלי לגמרי במקרה...

מין עולם מוזר, אמיתי ויחד עם זאת פנטסטי לחלוטין, אך בלי פיות ואלפים ומלכת הלבבות. כביכול דמויות יומיומיות, (הרופא, בונה צעצועים, מוכרת פרחים בשוק, פקידה בדואר), אך מוזרות , גרוטסקיות קצת. נראה לי שיש כאן מין תאור מוקצן של החברה שלנו, על האמונות התפלות שלה הפחדים והדעות הקדומות שלה, והכפר הוא מטאפורה. ויש מסר כזה: העולם הוא כזה, נקבל אותו כך, וזה לא עניין של שכר ועונש. לכן כשבאים התושבים המיואשים עקב אסונות הטבע הרבים ל"איש הצדק" (השופט של הכפר שצוחק על הכול ומעדיף להעביר את זמנו במשחקי קלפים) הוא עונה להם: "כשהר האטנה שבסיציליה מתעורר, הוא יורק סלעים מותכים שזורמים כמו נהר של אש במורדותיו. אכן, הטבע הוא איתן ומרהיב ביופיו" , חתם. אך אנשי הכפר לא ידעו איפה נמצאת סיציליה...". ספר יפה ולא מוכר, שהגיע אלי לגמרי במקרה...

זה שהספר מקורי מאוד, לא מפתיע את מי שמכיר את סרמאגו. זה שכתוב בשנינות ובשפה מיוחדת גם לא מפתיע. אז מה שמפתיע הן ההתרחשויות בספר, אחת אחרי השנייה, שמביאות את הפקיד השמרן, המשעמם והשקוע עמוק בתוך בדידותו להשתנות לחלוטין , "להתפרע", לשבור את כל המוסכמות, ולהגיע (ואולי גם להביא את הקורא), לתובנות די עמוקות. בניית הדמות , כל כך טובה, שבסופו של דבר אהבתי אותו,הזדהתי עםהבן אדם הכל כך בודד הזה, עם כל השיגיונות שלו. לפעמים לוקה סרמאגו בברברנות יתר, ובה לא מעט קלישאות ואמרות משומשות (אולי זאת הדמות שלו?) ולפעמים זה הפריע לי במהלך הקריאה עד שאמרתי, די! אבל הספר הזה חכם מאוד , בעיניי, אפילו יותר טוב מ"על העיוורון"

זה שהספר מקורי מאוד, לא מפתיע את מי שמכיר את סרמאגו. זה שכתוב בשנינות ובשפה מיוחדת גם לא מפתיע. אז מה שמפתיע הן ההתרחשויות בספר, אחת אחרי השנייה, שמביאות את הפקיד השמרן, המשעמם והשקוע עמוק בתוך בדידותו להשתנות לחלוטין , "להתפרע", לשבור את כל המוסכמות, ולהגיע (ואולי גם להביא את הקורא), לתובנות די עמוקות. בניית הדמות , כל כך טובה, שבסופו של דבר אהבתי אותו,הזדהתי עםהבן אדם הכל כך בודד הזה, עם כל השיגיונות שלו. לפעמים לוקה סרמאגו בברברנות יתר, ובה לא מעט קלישאות ואמרות משומשות (אולי זאת הדמות שלו?) ולפעמים זה הפריע לי במהלך הקריאה עד שאמרתי, די! אבל הספר הזה חכם מאוד , בעיניי, אפילו יותר טוב מ"על העיוורון"