הוא הגיח מתוך ערפל הבוקר.
בהתחלה הרגישו בו רק כלבי הכפר. האנשים שהתעוררו מנביחותיהם,
פתחו את חלונות בקתותיהם והציצו החוצה, אך לא הבחינו בצללית השטה
בתוך האד הסמיך והאפל.
כשקרני שמש ראשונות האירו באור אדמדם את הגבעות המדושאות,
נראתה עגלת העץ שלו זוחלת בכבדות על השדרה המרכזית, שאיננה אלא
שביל עפר רחב העובר באמצע הכפר, המוביל ללבו.
העגלה התקדמה ברעש חריקות חישוקיה, שלא שומנו מעולם, וכשעצרה
בכיכר המרכזית נשמע מתוכה שקשוק כלי זכוכית.
לעיניהם התמהות של התושבים החשדניים נכנס הנוסע לתוך הקרון האחורי,
ופתח את תריסיו, חושף דלפק עץ רחב, עליו החל לפרוש ללא שהות את
מרכולתו:
רבבות בקבוקי זכוכית בצורות ובגדלים שונים ובתוכם נוזלים צבעוניים
ושקופים, וצנצנות מתכת שאת תוכנן קשה היה לנחש.
אחר כך יצא מהקרון ובידו שרפרף קטן והתיישב ליד העגלה, עוטה שכמיה
שחורה, כובע מרופט רחב שוליים ומגפי עור בלויות המגיעות עד הברכיים.
העוברים ושבים האיצו את צעדיהם, מעיפים רק מבט חפוז לעבר הזר וממשיכים
במהירות בדרכם. אך עם חלוף השעות החל חששם להתפוגג והואטה הליכתם.
התושבים אף העזו להישיר מבט לעבר האיש.
"תאודורוס מנפילוס, רופא ואלכימאי", הנהן הברנש בראשו לעברם, פוער את פיו וחושף שיניים מוכתמות כתמים צהובים של טבק. מחייך ומבליט את עצמות
לחייו הנראות כידיות כדוריות של כד עתיק.
כשהשמש עמדה באמצע השמיים, התרגלו האנשים לנוכחותו והתקרבו. הם
החלו לקרוא את השלטים שהתנוססו בקדמת הדלפק:
"הקדימו להיבדק ותמצאו מרפא".
"קנו את שיקוי הקסמים למחלה".
השמש החלה את דרכה לכיוון השקיעה והנה התיישב על שרפרף לצידו של הזר
ילד צנום, אמו מכופפת מאחוריו ומחזיקה אותו. בעל המרכבה הסתכל לתוך עיניו,
מאיר את אישוניו בפנס גדול. אחר מילא כף בשיקוי חום סמיך, ותקע אותה בתוך
פיו של הילד המופתע.
אט אט החלו לעמוד אנשים נוספים מאחורי השרפרף, ממתינים לתורם לעבור את בדיקת העיניים ולקבל לידם מיני מרקחות שתאודורוס פתח, תוחב פנימה את אצבעותיו הארוכות ומורח על נגעי עור שונים ומשונים משחות שומניות מדיפות ריחות חריפים.
בין השיחות, שעסקו במכאוביהם של האנשים, החורף המתמהמה ומסעו של
המרפא בעגלתו המקרטעת, השכיל תאודורוס להחדיר את הידיעות על "המחלה".
"אישה מסכנה, גירדה את עצמה למוות", סיפר פה ושם לכפרייה שלקתה
בעצירות מעיים או זקן שסבל משיעול טורדני, תוך שהוא פורש באוזניהם רשימה
של מכאובים שתקפו אלמונית בעיירה זו או אחרת.
כך, ביום אחד ועוד בטרם שקעה השמש, חדר הפחד ללבותיהם של אנשי הכפר.
"על איזו מחלה אתה מדבר?" שאלו אותו.
"לא שמעתם על 'המחלה'?" היא תקפה כבר כמה מהכפרים השוכנים מעבר להרים", וסימן בידו לעבר המחסום הגבוה והמושלג שסגר עליהם מצד מזרח.
"הידיעות לא מגיעות, אך לא כך הוא לגבי הנגע עצמו, שכן הוא נישא על גבי
הרוחות וכשיגיע הגשם הראשון..." התנבא.
"כמה טוב שאני, תאודורוס מנפילוס – רופא ואלכימאי, הגעתי אליכם עם התרופה עוד בטרם נתנה המחלה את אותותיה הראשונים", צרור של צחוק צרוד נפלט מעומק גרונו והסתיים בשיעול לח ונבחני.
האנשים המבוהלים שאלו מה הם האותות, וגרוע מזה - מה מהותה של מחלה
מסתורית זו?
תאודורוס מיהר לפרוש תאור מזעזע של סימפטומים מכאיבים , שתחילתם בגרד
קל בקרסוליים.
הכפריים חיכו בחרדה לגשם הראשון, עד שבקושי הצליחו לבצע את מטלות
היום יום.
האימה השתלטה על המקום. התושבים הסתובבו ברחובות אחוזי תזזית, מסתכלים תכופות לעבר שרשרת ההר ומצפים לענן השחור המבשר.
והוא הגיע.
רופא הכפר איש שמנמן ונמוך קומה, מכנסיו מוחזקות בשלייקס מעל כרסו
הבולטת, לחייו נפוחות ואדומות משיכר וחיוך טוב תמיד על פניו, ניסה להרגיע.
לשווא.
כל הסבריו שמדובר בנוכל, שאין מחלה שנישאת ברוח, ואין כזו העונה על כל התיאורים המזעזעים שתיאר האורח- נישאו אלי רוח.
עד שהגיע אליו המקרה הראשון.
אישה חשפה בפניו את קרסוליה הנפוחים, מלאים מורסות פתוחות אחרי שלא
פסקה מלגרדם לילה שלם. כעת התפשט הגירוד לכל גופה, היא צורחת ללא הפסק
וגופה נתון במין פרכוס מתמיד. מתגרדת האישה וצורחת שחרקים בלתי נראים
מהלכים מתחת לעורה.
אחריה הגיע עוד חולה.
ועוד אחד.
כולם עם גירוד נוראי שהגיע מכפות רגליהם עד קרקפת ראשם.
רוב אנשי הכפר גירדו עצמם ללא הפסקה, פוצעים את עורם שהתמלא כיבים
וצלקות מכוערות , מעלות מוגלה בצבע צהוב-ירקרק.
הרופא המשיך להטיל ספקות, טוען שמדובר בתופעה השייכת לנפש.
את ספקותיו תמך בעובדה שילדים רכים בשנים, שלא שמעו את נבואת הזעם
של תאודורוס, כלל לא לקו במחלה העלומה.
כשהגיעה לאוזניו של תאודורוס טענתו של רופא הכפר, גרס שהמערכת
החיסונית של הקטנים עדיין באיתנה.
משלא הועילו טיפוליו של הרופא, שוב פנו הבריות אל המרפא.
זה השקה אותם נוזל שקוף וחמצמץ בצבע טורקיז כהה, שהפסיק את תופעת
הגירוד בבת אחת. מרח על הפצעים ממשחות הפלאים שלו, וכעת רק נותר
לפצעים להגליד ולהירפא.
לאחר שנרפאו מספר חולים יצאה משלחת מכובדי הכפר אל תאודורוס.
בראשה ראש העיר, חבריה הם הכומר, השופט, המיילדת והרופא הספקן
בכבודו ובעצמו.
הם החליטו לחקור את הנושא לאשורו.
הרופא נטל לידו את אחד מבקבוקוני הזכוכית, כזה שהוא כדורי בתחתיתו
וגלילי בצווארו הסגור בפקק שעם, ובחן את הנוזל, מנסה לאמוד את הרכבו.
"מי שיקדים ליטול את התרופה מבעוד מועד, ימנע מעצמו את הסימנים
הקשים של המחלה", הסביר האלכימאי לנציגי הכפר.
ראש העיר מיהר להחליט, שלא יואשם חלילה ברשלנות, ומילא את מחסני
בניין המועצה במלאי בקבוקים שרכש מהאורח.
כל אותו החורף שהה המרפא בעיירה, וכמעט הפך חלק ממנה.
נשים כיבדו אותו בדברי מאפה, או שלחו את ילדיהן נושאים קערות מרק
חם.
גברים שוחחו עמו על נפלאות העולם הגדול ועל סודות המדע שהביא לכפר.
"מדע המסוגל להפוך תמיסת סולפט הנחושת למטבעות זהב", חייך תאודורוס
וטפח על כיסו המרשרש.
אפילו רופא הכפר נכנע. הוא הזמין את תאודורוס לביתו המוסק, ויחדיו אכלו
השניים ושתו לשוכרה.
שיחתם הערה על רזי הגוף ובעיקר נפש האדם גלשה אל תוך הלילה.
" כשהפחד משתלט על הראש לא נותר לגוף אלא לציית, לא כן ידידי?" אמר
הרופא.
"אך טוב שאנחנו תמיד במקום כדי לעזור", פרץ האלכימאי בצחוק, נתקף
שיעול והגיש את כוסו הריקה למארחו.
החורף חלף.
מדרוני ההר התכסו מרבד חרציות צהובות.
כשהתייבשו השלוליות בדרכי העפר סגר תאודורוס את תריסי קרונו, התיישב
על ספסל עגלתו ואחז במושכות.
לאנשים שבאו להיפרד אמר:
"עלי להזדרז, צריך להצטייד במלאי בקבוקים, לרקוח כמות מספקת של השיקוי, ולהביא את בשורת המחלה לכפרים רחוקים שעדיין לא הכה בהם החורף".
ויצא לדרך.
ומאז, כל שנה עם בוא הסתיו, מקבלים תושבי הכפר את מנתם מהרופא החביב,
מזור למחלה שאת סימניה שכחו מזמן.
עומדים ומחכים בכיליון נפש לרחש המוכר של חישוקי העגלה, שתגיע לציידם
במלאי נוסף.