"יש רק שאלה פילוסופית אחת אשר שווה תמודדות - מדוע לא להתאבד ? כך (יציטוט מהזיכרון ) מתחיל הספר . מדהים . הספר נותן תשובה ראציונאלית ומגובשת לכל אלו המחפשים מפלט ארצי בקיום האנושי בגבולותיו הסמויים והנגלים של החופש אליו אנו מוטלים מדיד יום ביומו .

נקודת מבט מעניינת על המצפון האנושי ותהליך יצירת הנורמות שלו . חשוב מאוד אבל רק אם נלקח כחלק משלם רחב יותר .

יצירה מבריקה המתארת נאמנה את הפיכתו של עולמנו לחיקוי של עולם אחר או יותר נכון חיקוי זול וסכריני של עולם בורגני המאבד עצמו לדעת בקפיצת ראת אל תוך בריכת מיץ זבל . אין בספר זה מלבד פניני חוכמה מאת ההוגה חבר אסכולת פרנקפורט שמת בטרם עת .

ספר חשוב - סיפורו של האיש שהי צריך להיות ראש הממשלה . הוגה תוכנית אלון . מתוך הספר מצטיירת תמונה עדינה של בית גידולו של ילד . בשר מבשרה של הארץ שהופך לאחד ממניהיגה החשובי . קצר וקריא .

"המרוץ לאביב" הוא ספר העוסק במחשבותיה, חלומותיה, מאווייה, החמצותיה ובזרותה התמידית של גיבורת הספר, שבדמותה נצרפו קווים מסוגננים – הן של הדור הצעיר והן של הדור המזדקן בישראל. רודנר העניקה לגיבורת ספרה את היכולת להישיר מבט אל המציאות ולראות אותה בכל מורכבותה. הסופרת מפרקת ובונה דרך עיניה של הגיבורה את סביבתה. הישראליות והיהדות, העולם החדש והישן,– הכל מתפרק ונבנה דרך חוויותיה, מחשבותיה, רגשותיה וזיכרונותיה. הסופרת מצליחה לעשות זאת בלי מניירות קלישאתיות או דידקטיות כלשהן. אין פה כוונה להטיף לתפיסת עולם או להתנהגות מסויימת. יש ניסיון לתאר באנושיות גיבורה שהיא בעצם אנטי גיבורה במהותה. רודנר מעמידה את גיבורת הספר בתוך כל מה שפגום באנושות, אבל גם בתוך כל היפה שבאותה אנושות פגומה. גיבורת הספר, מעצם זרותה התמידית לעבודתה, לסביבתה העירונית, למשפחתה ובעצם לכל – מתבוננת בעולם בעיני אדם הרוצה להתקבל ולהיות שייך, אבל הגורל זרק אותה ואת בני דורה לאותו תפר היסטורי/סוציולוגי בין העולם הישן, "בעל הרעיונות היפים", לבין העולם החדש שבו היא חיה את תלישותה, ושם כפי שהיא כותבת הם : "מבקשים כל כך יפה להיות חלק מסיפור להיות שייכים לאיזה דור, אבל תראה אותנו אין לנו תשוקה". הספר כתוב במוזיקה ובהומור ומשולבים בו כחלק מהטקסט גם קטעי שירה. באופן כללי אני חושבת שהוא משלב את השפה והאהבה הנצחית של לאה גולדברג יחד עם הקיומיות הסיזיפית וההומניסטית של אלבר קאמי. הייתי מוסיפה שהוא קצת ביטניקי בכתיבה (מזכיר לי מאוד את קרואק)

בעת קריאת הספר הרגשתי כאילו אני נישאת על כנפי התקופה של בדרכים. קרואק הצליח לכתוב ספר בוטה על חברה פוריטנית . הגיבורים של קוראק הם מאין איים קטנים של טירוף ושפיות בתוך חברה העומדת להתפרק ולהתפוצץ מבפנים . "גשם כבד עומד ליפול" כתב דילן בפסקול של השנים הללו וקרואק כתב את בדרכים כטקסט מסנוור ובועט מלא בתוגה ואנושיות על מה שהיה ולא ישוב . על אמריקה שנעלמה .