"איזה ספר מעולה", אני חושב לעצמי, "איזו שורה אחרונה, כל-כך כוחנית ועוצמתית". ובכלל, זו ההרגשה ממנה אתם יוצאים מ-1984 של אורוול הדגול. אחרי קריאה אתם לומדים להעריך את הדברים החיוביים והשלילים שאתם חושבים שאולי קיימים בחייכם, וזה רק חלק מכוחו של הספר. לא לקח לי יותר מדי זמן לסיימו, העלילה זורמת, כל רגע שעובר בראש כל דמות מועבר אלינו במילים המתאימות ביותר.

"בחור מסכן, ווינסטון סמית', באיזה עולם הוא חי," אני ממשיך לחשוב אחרי הסיום, בעודי מתקדם למחלקה שלי מכיוון השירותים, בעוד הספר מוחבא בתוך כיס גדול במכנסי העבודה שלי. זו הדרך הטובה ביותר לשאת ולהחביא ספר בעבודה שלי, וכולי תקווה שהכריכה הרכה שלו לא תיפגם. אתם מבינים, אסור לקרוא אצלנו, גם בשעות הרגיעה, שכן דבר זה עונה על ההגדרה של "עיסוק בפנאי", ובכלל, ישיבה היא לא חלק שוטף מהעבודה כאן. וקיים סיכוי טוב שהבוס יראה ספר בידי ודין זה הינו דין פיטורין. מובן מאליו שהייתי צריך לביים גיחה לשירותים, שכן מצלמות וידיאו מקיפות את מחלקתי מכל עבר, על המעברים, המסדרונות והרחבה שבחוץ. וזאת משום שהבוס חייב לעקוב ולוודא אחר המפשלים, שכן במקרה של תלונה, לא הוא יקיים את הדין, ובכל זאת, צריך להאשים מישהו . אין צורך להתלהם, אלה החוקים, ואני צריך עבודה. בכל אופן, עודני נרגש מהצלחת גניבת פרק אחרון ושלם, ועודני נפעם מעוצמתו של ספר זה.

מגיל מוקדם מאוד חונכתי לבוז לקומוניזם, יסלחו לי האידיאליסטים באשר הינם. אני מסרב להיכנע לבינוניות. יום יבוא ואהיה בוס לעצמי. ובינתיים, חבל לי על כל מיני קבוצות אידיאליסטיות בארצנו, שחושבות שהן מבינות את מלוא המושג "קומוניזם" ומתהדרות בצבעי אדום במצעד ההוא במאי, דוגמת 'בנק"י' (בניין הנוער הקומוניסטי בישראל) או שאר ירקות. ביליתי יותר מדי זמן בהסברה מאומצת לכל הילדודס שגאים להשתייך לאן שהוא (העיקר השייכות, מסתבר). עייפתי. דומה שהדרך הטובה ביותר היא להפנות את ליבם המוטה בקלות לספר זה, והמלאכה תושלם.

ובינתיים, לעניין המהדורה. התירגום נהדר, אך חבל לי שספר כזה לא יצא בכריכה קשיחה. זהו ספר שצריך לנצור, ועל כן אנסה לשים ידי על המהדורה של Houghton Mifflin Harcourt שכוללת גם את "חוות החיות", בעיצוב מהודר וקשיח.

ועודני נפעם.
"איזה ספר מצויין, ואיזה מסכן ווינסטון סמית' שנולד לעולם שכזה", ממשיך לחשוב אני, ומודה על מזלי.

עוד שבע שעות להחתמת כרטיס יציאה.

מה יהיה?

ספר טיסה אולטימטיבי. העלילה רצה בקצב מסחרר ודברים מסעירים קורים כל הזמן.
לפי דעתי הרבה יותר טוב מצופן דה וינצ'י (שאמנם תורגם לפניו, אך נכתב אחריו), איכשהוא החרטוטים האמנותיים-דתיים נשמעים יותר אמינים כאן.
נסו ולא תצטערו!

ואפתח בגילוי נאות: במשך השנים פיתחתי רתיעה מספרים שנעשה בעקבותם סרט שכן ההגיון הפשוט אומר שספרים כאלה לא יהיו מורכבים במיוחד והפתעה, הפתעה - גם הפעם צדקתי. אל תתנו לתפאורה ולמיקום הגיאוגרפי שבו מתרחש הסיפור להטעות אתכם - ל"נער החידות ממומביי" יש אופי אמריקאי מובהק, דבר אשר מתבטא בעיקר בסופו. עניין נוסף ומפגר לא פחות הוא זה (זהירות, ספויילר): במהלך הסיפור, הגיבור מטיל מטבע בכל פעם שהוא עומד בפניי רגע גורלי ורוצה לקבל החלטה. בסוף הספר כהתרה חסרת תקדים הגיבור מתוודה כי משני צדדי המטבע היה כל הזמן עץ, מה שאומר שבכל פעם שהוא הטיל מטבע הוא עשה את זה רק בשביל המתח. כן, גם אותי זה הביך. ואם במבוכה עסקינן, נסיים במשפט המחץ שחותם את הפארסה: ..."המזל בא מבפנים". או שמארנקיי ההמונים.

עניין נוסף ומטריד לא פחות: הספר כתוב כתסריט, מה שמרמז על כוונותיו המקוריות של ה...סופר.