הספר הזה הציב אותי בפני בעיה קטלוגית קשה בספרייה. מצד אחד הוא איננו ספר פרוזה. לא מדובר ברומן, ואף לא באוסף של סיפורים קצרים. מצד שני, הוא גם איננו ספר עיון או ספר לימוד, לא ספר הדרכה לגנן החובב ולא ספר בוטני מקצועי לגנן המומחה. אז מה זה כן? הספר הזה הוא בעצמו מעין גינה, גינת נוי ספרותית. שכיית חמדה שמורכבת מרשימות ומאנקדוטות בשילוב איורים ורישומים מקסימים, ואשר שזורים בה חוש הומור חינני במיוחד, עברית עשירה ומשובחת והרבה אהבה לעמק יזרעאל, לאדמה, לחי ולצומח. כן, וגם לבני האדם.

בין השאר, נמצא כאן הגיגים על מחזורי עונות ומחזורי חיים, על חליפת הזמן, על מערכת היחסים בין החי לצומח, לעתים סימביוטית ולפרקים מזיקה. נמצא אזכורים והקשרים ספרותיים, רובם מעוררי נוסטלגיה, החל מ- "הרוח בערבי הנחל" וכלה ב- "הקלברי פין". לא נפסח על התייחסות מעניינת למקורות היהודיים, כולל השינוי האישי החינני ששלו עורך בתפילותיו לבוא הגשמים, נלמד איך מכינים לימונצ'לו וכובשים זיתים ונקנח בשיטה אישית מוצלחת לניבוי גשמים, שכן "עם הצלחות אינני מתווכח," כותב שלו בשחצנות כובשת ובלתי יהירה, "בעיקר אם הן שלי..."

אז למה בעצם לא חמישה כוכבים? בכל זאת הפריע לי היעדר העלילה, הדמויות, העומק והמורכבות של הרומן. אוסף של רשימות, טובות ככל שתהיינה, לא יכולות להצית בי את הזיק הזה, את הניצוץ שרק פרוזה טובה יכולה ליצור.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי מעט מקנא בצמחים, נוכחים נפקדים שכמותם, שאמנם אינם עולזים בשעת פריחתם, אך גם אינם דואבים בשעת קמילתם. כמה טוב שלא לחוות תסכולים ומצוקות ואכזבות ושברון לב, שלעתים כה קרובות מאפיינים את הקיום האנושי. ועדיין לא הייתי מסכים להתחלף איתם, ולו בשל העובדה שהם לא יכולים להתענג על איזו עוגת שוקולד טובה ופרלין בלגי משובח...

נסיבות אחרות אולי היו מסייעות לי ליהנות יותר מהספר הזה: אם הייתי צעירה יותר בכמה שנים טובות, הייתי אולי חושבת שהוא נחמד; אם לא הייתי מודעת לעובדה שהעיבוד על המסך היה מוצלח עשרות מונים מהיצירה עליה הוא מבוסס – הייתי סלחנית יותר.
"שוקולד" הוא ספר עם המון פוטנציאל, ואף טיפה שלו לא ממומשת. הכתיבה יפה, הרעיון נחמד, ורואים שהיה אפשר לעשות משהו טוב (ואפילו נפלא) עם הדמויות האלה – אבל היעדר כישרון ספרותי קצץ את הכנפיים לכל אלה.
הספר הזה כתוב קצת דומה לקיצורי-קלאסיקות-לילדים-עצלניים שנתנו לנו לקרוא בילדות ושפספסו את כל הפואנטה של הקלאסיקה. ברור בצורה דיכוטומית לחלוטין איזו דמות אמורה לעורר חיבה ואיזו דמות אמורה לעצבן – אבל אף אחת מהן לא באמת מצליחה לעשות את זה. העלילה כל כך דלה עד שהיא לא מחוללת כלום בלב הקורא, ומתקדמת מהר כרונולוגית אבל לא פורטת על שום מיתר במרוצתה. כל דמות היא בעצם רק טיוטה, אוסף של קווים בולטים וגסים, ערימה של פאנץ' ליינים ברורים ומובהקים מדי, עד שאי אפשר ליהנות ממנה. פשוט חסרים הרגעים שבהם מחכים לניצוץ שיבליח – הניצוץ שם כל הזמן, והוא שקוף מדי. אפשר לומר שהאריס מאביסה אותנו בכפית בתיאור תכונות אופי והבעות פנים ודיאלוגים פשטניים כדי לוודא שהדעות שלנו על הדמויות מתגבשות כפי שהתכוונה, ומוותרת לחלוטין על כוחה העצום של שזירת רמזים. התוצאה תפלה ומשעממת.
בנוסף לכך, הדמויות הטובות מודעות עד כאב לעובדה שהן הדמויות הטובות, וזה גורם להן להיות זחוחות ולגלגניות חצי מהזמן. יכול להיות שזה נעשה בכוונה ויכול להיות שיכול היה להניב תוצאה מתוחכמת. אבל זה לא הניב. רק הפך את הספר לעוד יותר דיכוטומי, פשטני ומשמים.

בעיה גדולה שהכאיבה לי בעינם ובראש לאורך כל הקריאה – ואני מופתעת שאף אחד לא העלה כאן: יש ספרים שכתובים בזמן עבר. יש ספרים שכתובים בזמן הווה. שתי האפשרויות הן אחלה לגמרי. אבל ג'ואן האריס פשוט לא יודעת להחליט באיזו מהן היא בוחרת. ממשפט למשפט היא קופצת מזמן עבר להווה וחוזר חלילה, לאורך כל הספר! אני המומה שדבר כזה עבר עריכה בכלל. אני באופן אישי השתגעתי מזה.