איזה קטע. מעולם לא חשבתי לכתוב ביקורת על הארי פוטר.
שוב שוטטתי לי בסימניה במקום ללמוד (נדמה שזה כל מה שאני אומרת בחיים. זה לא סתם מוטו, זה בסיס לינארי) ואז הסתכלתי בדף שלי והתברר שרשימת הסופרים שלי משקפת אותי די נאמנה (חוץ מאורנה בורדמן. למה אלו שאנחנו מדרגים הפוך נמצאים יחד על כל החבורה בשמחה וששון?) והחלטתי לערוך מקצה שיפורים. אז נכנסתי לדף של רולינג והלכתי לדרג את הספרים כולם. היה מגניב, הצצתי על הדרך בביקורות של אנשים.
ופתאום נפל לי אסימון בקול דינג בראש.
מעולם לא כתבתי ביקורת על הארי פוטר.
והרעיון הזה נדמה לי כל כך מוזר, אתם יודעים? באופן הזוי שכזה. אני יודעת בדיוק למה, הנה ההסבר החופר:
בואו נתחיל מכך שהארי פוטר עבורי (ועבור כל העולם, אבל זה כבר גולש לגבולות המפחיד בשבילי, אז עכשיו אנחנו מדברים על עצמי בעצמי עם עצמי) הוא לא ספר. הוא דרך חיים.
כן כן. משהו בספר הזה נכנס לנו בין הוורידים. אנחנו גדלים עם הארי פוטר. אנחנו דור שספג את זה ונשם את זה והפך למשובץ באדום זהב ירוק כסף.
כך שאיך אפשר לחשוב על השורשים שלי כעל ספר בכלל?
גם כשאני חושבת על הארי פוטר כ"ספר מועדף" זה נשמע מוזר. כי הרי, הוא מעל כולם במרחק אסטרונומי כל כך, הוא כבר לא עונה להגדרה של ספר.
אפשר לומר שהוא התנ"ך השני שלי. זה מוגזם, אבל במובן מסוים גדלתי עליו כתנ"ך פרטי. אני משערת שזה מה שקרה לכולם. (טוב נו. אני כן מדברת על כולם עכשיו. וואטאבר)
הוא במדף עם אן שרלי, וממנו מתחילים המדפים שלי. הוא הדבר הקבוע ביותר והממשי ביותר בתרבות האישית שלי.
